אהבה גאה בנכר

(חלק ראשון כאן) (חלק שני כאן) (חלק שלישי כאן) >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<   הוא ירד מהאוטובוס שלושה תחנות לפניי, כמעט בדממה מוחלטת. ה"שלום" שלו נשמע כמו המהום יותר מאשר בריכת פרידה. "לילה טוב, נדבר," הוא הוסיף, וירד במדרגות הישר לרחוב השקט, ממשיך קדימה בלי להסתכל אחור, שמא יהפוך לנציב מלח. "הכל טוב?" שלחתי הודעת SMS. הוא רק ענה "כן". אני לא מתכווח עם עובדות, כן זה כן, ואני לא אוהב שעושים עליי מניפולציות של להתחנן לשאוב מידע. "לילה טוב, נדבר מחר," כתבתי ושלחתי. הייתי גמור מעייפות, פיזית ונפשית, וחשבתי רק מה אני הולך לספר לפסיכולוגית שלי. לפסיכולוגית שלי קוראים טלי, טלי בכל מפגש יושבת מולי, רגל על רגל, עם גופה השמנמן שממלא את הכיסא. השיער השטני שלה, ארוך ויבש, מפוזר ברשלנות על הכתפיים. עיניה, בצבע ירוק-אפור, מתבוננות בי בקשב רב, ותמיד נראה כאילו הן שקועות במחשבות עמוקות. היא לא נחשבת ליפה, ונראה לי שהיא גם צעירה לתפקיד, אבל היא פסיכולוגית טובה, וזו אולי הסיבה שאני כאן. רוב הזמן היא שותקת, מהמהמת בתגובה למה ש...

(חלק ראשון כאן) (חלק שני כאן) (חלק שלישי כאן)   חזרנו למסעדה ואני עדיין רעב. הלכנו לאט, התעכבנו בדרך, כך שלא היה לי זמן לקנות משהו לאכול. גם לא רציתי להיעלם ליותר מדי זמן מהמסיבה, אז פשוט אמרתי למשפחה שהתעכבתי בחנות הסלולר וחזרתי משם. רחלי צחקה, "אתה וערן נראים כמו זוג יונים! אתה בטוח שרק עכשיו הכרתם?" אני מחייך ומגלגל עיניים. "זוג עורבים," עניתי. "כולה הוא בא איתי לחנות הסמוכה לקנות כיסוי לפלאפון. כשאת עושה מסיבת מחזור עם חברות שלך בשירותים, מישהו אומר לכן שאתן להקת יונים?" כולם צחקו ואנחנו חזרנו למקומותינו. רבקה יושבת ליד ערן ומתחילה בסדרת שאלות ידידותית. אני מכבד את רבקה, היא בלבוסטה אמיתית, אימא מהממת, אישה רגישה וכנה, וכשהיא מביאה לי חיבוק אני מרגיש שאני רוצה להמעך לתוכה. "אז מאיפה אתה, ערן?" היא שואלת בנימוס. ערן משיב ברוגע, "מהמרכז, קרוב לבני ברק, אבל רוב הזמן אני בישיבה בירושלים." מתברר שרבקה מכירה את שכני הוריו. "הבת שלהם חברה טובה שלי!" היא אומרת בחיוך רחב, "איזה עולם קטן." מההכרות הוירטואלית שלנו, אני יודע...

(חלק ראשון כאן) (חלק שני כאן)   "טוב, אתה לא נורמלי, הראל." הקול של בעלי קטע אותי באמצע הנוסטלגיה, מה שהחזיר אותי לקרקע במכה פתאומית. הוא הביט בי במבט רציני, עיניו מצומצמות. "עכשיו אני מבין הכול. איזה מסכן ערן... אתה פשוט לא נורמלי! זה לא יפה בכלל!" קולו העמוק העיר אותי מהזיכרונות. "אז מה, מכרת לו אשליה? זה מה שקרה?", נתכרכמו פניו בתהייה. הרמתי גבה, עוקב אחרי הבעות פניו. "אתה יכול להקשיב עד הסוף? תן לי להמשיך לפני שאתה קופץ למסקנות." נשמע היה שהוא באמת מתלבט, ואז שאל בעיניים ספקניות, "הראל, כדאי לי לתת לך להמשיך, או שעדיף לי לא לדעת?" משכתי בכתפיי. "אני אוהב לחיות בידיעה, אבל אם אתה לא רוצה לשמוע, אני מפסיק. אני לא מספר כדי לפרוק משהו שמכביד עליי – פשוט שאלת למה ערן כבר לא מדבר איתי." הוא שתק לרגע, ואז נאנח בהסכמה חרישית ונתן לי אור ירוק להמשיך. חייכתי וחזרתי לצלול לזיכרונות מאותו היום. הייתי אז בן 20. רק שנה קודם הכרתי את האינטרנט, בדיוק בתקופה שהייתי בדיכאון קשה, האינטרנט דיי עזר לי, התמכרתי אליו דיי מהר. הפכתי למומחה בתחום...

(חלק ראשון כאן)    דלת המסעדה נפתחת, עוד טרם צעדתי פנימה וכבר קולות הצחוק והשיחות מהדהדים דרכה. התאורה לבנה וחזקה, כמו בחדר אוכל, יוצרת אווירה של מקום שהעיצוב זה הצד החלש שלו, האוויר מיד מתמלא בריח סמיך של בשר נצלה, עשן וטיגון, שנדמה כעוטף כל פינה במסעדה. ריחות מתובלים מרחפים מעל השולחנות העמוסים – סלטים בצלוחיות קטנות, רוזמרין וניחוח כבד של רוטב ברביקיו. מסביב, אנשים צוחקים עם כוסות יין או בירה בידיהם, נשענים אחורה בכיסאות, כמו חוגגים על כל צלחת שמונחת לפניהם. בדיוק התחלתי להיות טבעוני, הגעתי לפה בשביל המשפחה, ואני מבין שאני אצא מכאן רעב. אני לוקח נשימה ונכנס ברגל ימין. העיניים שלי מוצאות אותו די מהר; ערן יושב בקצה השולחן, שקט יותר מהאחרים, שונה בנוף. הוא מגניב מבט מסביבו, ומשהו עדין ומהסס ניכר בישיבה שלו, כאילו הוא מתבונן מהצד ומחכה לרגע המתאים. ערן לבוש בחולצה מחויטת לבנה ונקייה, מכנסיים שחורות וג'קט קל שמונח על הכיסא לידו. הוא משדר רוגע ועדינות שאי אפשר שלא להבחין בהם. יש לו כיפה שחורה מקטיפה, ממוקמת בדיוק במרכז הראש, כאילו קנה אותה ממש לפני דקה, ואולי גם יצא מהמספרה הקרו...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! << "הראל, אתמול סיפרת סיפורים ממש מעניינים. יואו, זה היה יכול להיות כל כך מגניב אם הייתי מכיר אותך כילד. זה קטע, שנינו כאן היום, בארץ זרה. נכון, זאת השפה שלי, אבל התרבות כאן אחרת לגמרי, גם בשבילי. ואני חושב לעצמי - שנינו כאן עכשיו, לבד, חסרי חברים. איפה הראל הילד שהיה מוקף באנשים סביבו?" הוא מביט בי בחיוך ומנסה למצוא מענה לשאלה שלו. אני מהרהר לרגע ומשיב, "הוא עוד קיים איפשהו, הילד הזה. כשחזרתי לביקור בארץ, שבוע ויומיים הספיקו לי כדי להיזכר בזה. כל מקום שהלכתי, כל חבר שפגשתי, חזרו ואמרו לי, 'יואו, איזה מגניב! אתה לא השתנית בכלל.' זה היה בקטע טוב, כמובן – רק שמפה זה נראה אחרת. כאן, במקום חדש, אני אפילו לא מרגיש בנוח להשתתף במפגשים של הקהילה הגאה. מי יודע, אולי אחד מה'טרנסים בעד פלסטין' יחליט להתנכל לבעלי, שכל כולו בהסברה למען ישראל. זה הדבר האחרון שחסר לו עכשיו, עוד התמודדות כזאת. אז אני פשוט לא משתתף, מחכה בסבלנות, מבין את השטח ו...מקווה שהמציאות הבודדה הזאת תשתנה בקרוב לשנינו." "אולי תדבר עם...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  כשגרים בחו"ל, סופ"ש הוא בעצם שבת וראשון, לא שישי-שבת. היה לי כל כך מוזר בהתחלה שכל לוח שנה, כל מערכת שעות, מתחילים בימי שני ולא בראשון. החודש האחרון היה עמוס בחגים יהודיים – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, שבתות – וכל חג הוא סוג של השבתה מוחלטת, חופשה מאולצת שמפסיקה את כל השגרה. נדמה שכבר בתחילת השנה כל ימי החופשה שלי ושל בעלי נגמרו. היום סיימנו את החג האחרון בסבב הזה, שמחת תורה, ואני חושב שאף אחד מאיתנו לא ישכח את ה"שמחת תורה האחרון" שציינו יחד. האמת? ציפיתי שהשנה, אחרי כמה ימים של נתק מהחדשות, אפתח את הדיווחים ואמצא משהו מרומם, שיעלה את המורל. קיוויתי לחזור למציאות ולגלות בשורה טובה, אבל ככל הנראה, זה לא היה המצב – קצת מאכזב, אבל לפחות לא קרה שום דבר רע. אז השבוע הזה, כמו קודמו, היה בעצם השבתה כמעט מלאה מיום רביעי עד שבת: חצי שבוע שלם שבו שנינו יחד בלי מסכים, בלי טכנולוגיה, בלי חברים, יושבים בבית, אוכלים, מתקלחים, ישנים. עושים אהבה. האמת, לפעמים מתסכל אותי כמה אווירת הבית תלויה בי. נראה שכל שינוי ברוח...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  הבדיחה הקבועה של אבא שלי הייתה: "רק לפרעה חגגו יום הולדת." מבחינתו, מסיבת יום הולדת היא יום מיותר. הרי הגיוני שתאריך הלידה של אדם הוא זמן לחשבון נפש, להסתכלות פנימית – איך התקדמנו בחיים? איפה אנחנו עומדים ואיך ממשיכים מכאן? יום של עשייה חיובית, לא זמן לעוגה, בלונים ומתנות. לא יצא לי לחשוב על זה לעומק. בתור ילד, התאריך לידה שלי, תמיד נפל בדיוק בזמן הניקיונות לפסח, בשבת או בחג. אני לא זוכר שחגגו לי אי פעם יום הולדת עם עוגה נורמלית, בכל זאת בעיה לפני ובמהלך פסח לטפל בעוגות. לעומת זאת, האיש שלי נולד גם בחג – בסוכות – אבל בכל שנה אנחנו חוגגים לו. זה הולך ככה: יוצאים כל החברים והחברות למסעדה עם סוכה כלשהי, או אצלנו בבית. אני מכין ארוחה, מדברים, שרים, מתחבקים ונפרדים. כמובן שיש כם עוגה, בלונים ומתנות. "הראל, בבקשה, אני לא רוצה מסיבת הפתעה השנה," הוא ביקש מראש. אני מבין אותו. זה לא שהאנשים כאן הם החברים הכי טובים שלו; הם בסך הכל קולגות, ועדיין אין ביניהם קשרים הדוקים כל כך. אני מאמין שהם יודעים מעט מאוד על החיים שלו...

  >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  אני שוכב במיטה, מתנדנד בין חלום למציאות, כשברקע נשמע קול פכפוך המים הישר מהמקלחת. הזרם פוגע באריחים ובגופו, והטיפות מתפזרות בקצב אחיד, כמו גשם על החלון; לא רועש מדי, אבל גם לא שקט לגמרי. "אין כמו מקלחת על הבוקר, אתה לא מבין כמה שזה מרענן," הוא תמיד משכנע. אבל הפעם, הצליל הקבוע נלווה לרעש קצת שונה – שיעולים קצרים וחדים מהדהדים ופורצים מבין קירות המקלחת. נשמע שהוא נאבק לשלוט בשיעול, כאילו הוא מנסה לשחרר משהו שנתקע לו בגרון, ומנסה בכוח לשאוף אוויר דרך גרון מגורה. הקול הזה לא מייצג את שגרת הבקרים הרגועה שלנו. אני זוכר את השיעול חסר הנוחות הזה היטב. פעמיים החלפנו דירה בישראל. בפעם הראשונה, הוא היה משתעל לעיתים קרובות; לפעמים הייתי מזהה שהוא מגיע הביתה רק מרעש השיעול במדרגות בדרך הביתה. זה היה קורה בעיקר בעונות המעבר, אז קבעתי לו תור לרופא אלרגולוג, רופא מומחה באבחון, טיפול ומניעה של אלרגיות ומחלות שקשורות ברגישות יתר של מערכת החיסון, כמו אלרגיה למזון, תרופות, אבק וחומרים אחרים. הזמן המתנה היה ארוך, ובסופו הרופא פסק: "...

  >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<   ישבנו פעם על ספת הפסיכולוג. טוב, לא בדיוק פסיכולוג – מטפלת זוגית. קראו לה יעל. העיניים שלה היו עגולות ותכולות, כמעט כמו של דמות אנימה – גדולות, סקרניות ומלאות חיים. בכל פעם שהביטה בנו, היה נדמה שהן לא רק מקשיבות, אלא גם מבינות אותנו לעומק, כאילו היא קוראת בין השורות של מה שלא נאמר. כשהיא הייתה מופתעת או מרותקת ממה שסיפרנו, ההבעה שלה השתנתה בצורה כל כך תיאטרלית, שזה היה כמעט מצחיק, כאילו היא נהנתה מכל רגע בטיפול שלנו, ואנחנו היינו ההצגה. המופע הפרטי שלה. כל פעם כשיצאנו ממנה, בעלי עם העיניים המלוכסנות שלו היה במאמץ עילאי פוקח אותן ככל יכולתו כדי לחקות את הבעות התדהמה של יעל. זה היה כל כך חמוד, עד שחשבתי שבמקום לעבור טיפול אצלה, אנחנו קצת מתאהבים בה. זה התחיל במהלך הקורונה, היינו בחיתולי הקשר שלנו. בעבודה שלי נמסר שהקורונה מאפשרת לנו לפנות לייעוץ דרך העבודה באופן אנונימי. כמי שנחשב לאדם הרפתקן, החלטתי לשלוח הודעה ליועץ: "האם יש אפשרות לטיפול זוגי?" הוא השיב מיד, "בוודאי! אני אפנה אותך לגברת בשם יעל. היא מתגוררת ברח...

  מאז שאני זוכר את עצמי, אני לא אדם של בוקר. אני שונא להיפרד מהמיטה. יש ימים שאני כמו ילד, רוקע ברגליים ומתפתל מצד לצד, "למה כבר בוקר, למה?!". אני מתוסכל. "הראל, אני מת על זה שאתה זז כמו נחש, זה כזה חמוד" הוא תמיד אומר לי, ואני באמת לא מבין מה חמוד בזה?. השמש חודרת מבעד לוילונות, ואני פוקח את עיניי באיטיות. הוא ער ורענן לצידי, מסודר ומקולח וחיוך רחב מרוח על פניו, האור של הבוקר מוסיף לו קסם מיוחד. למרות שאני לא אוהב להתעורר מוקדם, אני דווקא אוהב מאוד את החלונות הענקיים שיש לנו בחדר השינה. הווילון אומנם לא לטעמי, אבל לא הכל מושלם בחיים – זה מה שקורה כששוכרים דירה מרוהטת ולבעלת הבית יש טעם רע. אנחנו מתגוררים במרכז העיר, המולת הרחוב ממילא מעירה אותי מוקדם, בין אם ארצה או לא. "בוקר טוב, מתוק שלי!" הוא אומר, קופץ למצב ישיבה ונראה כאילו הוא ממתין רק לי כדי להתחיל את היום. "בוקר טוב," אני עונה, משפשף את העיניים. "מה קרה? נשארת ער כל הלילה?" אני שואל שאלה רטורית. אבל הוא בכל זאת משיב, "לא, אבל הראל, אני חייב להגיד שאני ממש מתגעגע למגע שלך,...

 לפעמים הבן זוג שלי נוסע ליום או יומיים מחוץ לעיר. ביום ראשון האחרון הוא יצא מוקדם בבוקר וחזר ביום שני בלילה, יום אחד בלבד. "הראל, אני אוכל בחוץ, להביא לך משהו? בבקשה תדליק לי את הדוד, אני חייב להתקלח," הוא ביקש בשיחת טלפון כשהיה בדרכו הביתה. "אין בעיה, אני מדליק, ואל תדאג לי," הוספתי. "אני מסודר, מחכה לך." זה עדיין מוזר בעיניי – איך זה שכאן עוד לא משתמשים בדודי שמש? הרי אפשר לחסוך כל כך הרבה זמן וכסף, הרי רוב הזמן מימלא חם ושמשי כאן, אז למה לא לנצל את השמש ולחכות כמו מפגר חצי שעה למים חמים שנגמרים תוך מקלחת אחת?!. שכבתי במיטה, עובד קצת מהמחשב ומחכה לבואו. למרות שזה לא הכי נעים להעביר את יום ראשון לבד, זה יום חופשי, אני לא עובד בו. אבל לבסוף עבר דיי בסדר. ידעתי שהוא נוסע למשהו חשוב, והיום גם ככה הייתי עסוק בכמה דברים שהסיחו את דעתי. בעצם, אפשר לומר שאפילו לא שמתי לב לחסרונו. בעודי שקוע במחשבות ושיטוט במחשב, דלת החדר שלנו נפתחה ורק ראשו הציץ דרכה. "היי מאמי! אני נכנס למקלחת! כיף לך שאתה אחרי" הוא הפריח נשיקה, ותוך מאית שנייה התפשט ונכנס עירום למקל...