ערן - חלק ב'

(חלק ראשון כאן)

 

 דלת המסעדה נפתחת, עוד טרם צעדתי פנימה וכבר קולות הצחוק והשיחות מהדהדים דרכה. התאורה לבנה וחזקה, כמו בחדר אוכל, יוצרת אווירה של מקום שהעיצוב זה הצד החלש שלו, האוויר מיד מתמלא בריח סמיך של בשר נצלה, עשן וטיגון, שנדמה כעוטף כל פינה במסעדה. ריחות מתובלים מרחפים מעל השולחנות העמוסים – סלטים בצלוחיות קטנות, רוזמרין וניחוח כבד של רוטב ברביקיו. מסביב, אנשים צוחקים עם כוסות יין או בירה בידיהם, נשענים אחורה בכיסאות, כמו חוגגים על כל צלחת שמונחת לפניהם. בדיוק התחלתי להיות טבעוני, הגעתי לפה בשביל המשפחה, ואני מבין שאני אצא מכאן רעב. אני לוקח נשימה ונכנס ברגל ימין.

העיניים שלי מוצאות אותו די מהר; ערן יושב בקצה השולחן, שקט יותר מהאחרים, שונה בנוף. הוא מגניב מבט מסביבו, ומשהו עדין ומהסס ניכר בישיבה שלו, כאילו הוא מתבונן מהצד ומחכה לרגע המתאים.

ערן לבוש בחולצה מחויטת לבנה ונקייה, מכנסיים שחורות וג'קט קל שמונח על הכיסא לידו. הוא משדר רוגע ועדינות שאי אפשר שלא להבחין בהם. יש לו כיפה שחורה מקטיפה, ממוקמת בדיוק במרכז הראש, כאילו קנה אותה ממש לפני דקה, ואולי גם יצא מהמספרה הקרובה. שיערו בגוון פחם שחור, סתור מעט, אבל אני יודע שמישהו שמר על כל פרט הבוקר.

זיפים מעטרים את פניו וריסים ארוכים, עבים וכהים, עוטפים את עיניו השחורות שמדי פעם מציצות ומיד בורחות, כמו ולא מצליחות להסתיר עניין, אבל גם לא ממש להודות בו. הוא נראה לי לבן כמו הקיר, ואני מניח שאם הוא מסמיק, הוא הופך לעגבנייה עסיסית ומתוקה.

אני מרגיש את המבטים שלו, מגניב אליי עוד ועוד, והוא מנסה להסתיר חיוך שמתפשט על פניו. זה מגניב שהוא מנחש שזה אני עוד לפני שפציתי פה. אני עובר בין האחים, אחד אחד, מחבק ומברך, מקדיש זמן לכל אחד; אין לי הרבה זמן לחשוב איך אני הולך להגיב כשיגיע תורו.

אבל תורו הגיע מוקדם מהמצופה. הוא קם, נבוך מעט, מחייך חיוך מתוח, חושף שיניים לבנות ומושיט יד בהיסוס קל. הרגע הזה קורה לאט: "מה זה פגישת עסקים שאתה לוחץ לי יד? אתה פה באירוע משפחתי, לא?" אני שואל ומושך אותו אליי לחיבוק.

הריח שלו מקיף אותי – עדין, רענן, עם ניחוח שמשדר משהו טבעי ונקי, אולי שילוב בין עור חמים לשאריות בושם שרוסס ממרחק בטוח, נעים ולא מתאמץ. הרגשתי לראשונה מה זה אומר חיבוק לזר עם תחושה של בית. החיבוק נמשך רק שנייה או שתיים, אבל שם, בעולם ההוא, זה מרגיש כמו נצח שלם – "נעים להכיר, איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף! אתה מכיר את כולם?" אני טופח לו על השכם וממשיך "בא נציג לך אותם." אנחנו נעמדים וסורקים אחד אחד בשולחן הארוך:

"תכיר, זאת רבקה, האחות הגדולה שלי – נשואה פלוס כמה ברדאקיסטים וגרה באלעד. מאלו שמדברות על רמקול ותוך כדי שיחה מחלקות הוראות הפעלה לאחרים. ואז יש את מאיר, הוא הבכור... חוץ מלהשתלט על הארנק של ההורים, לא מזיק – סך הכול תחביב כמו כל תחביב אחר. זאת רחלי, היא מחפשת חתן, אבל האתגר זה לגרום לו לא לברוח כשהוא ימצא אותה." ערן נקרע מצחוק ואני ממשיך בחדווה, "וזה דוד, הוא אחד…" עובר עליו במבט מעורפל כאילו אני שוקל את מילותיי, "...טוב, הוא פשוט דוד."

וכך אני ממשיך להציג את הרשימה הכמעט ולא נגמרת, משפחה אחת שהשתלטה על המסעדה, הקהל המשפחתי משתעשע ואני עובר לבחור שלשמו התכנסנו: "עכשיו, את בעל השמחה אפילו לא צריך להציג – ישן לידך כל לילה, בטח מעיר את כל השכונה עם הנחירות שלו, ומוציא שם רע לתימנים עם קול של עורב ביום רע. תאמין לי, אני בטוח שאתה מודה כל בוקר לאל שאוטוטו הוא מתארס, תקווה שלא יתחרט. אני ממש לא מקנא בזאת שתיקח את השובניסט הקטן הזה, מגדלת אותו על תקן פדלאה ביתית."

כולם נשפכים מצחוק, ואחי מזדעק, "הלו, הלו, תירגע! זכתה מי שתיקח אותי, אתה רק מקנא!" הוא יורה ומוסיף, "ולגבי היחסי ציבור – טוב שבאת לדאוג להם, אחרת איך ערן היה מבין לאיזו משפחה מטורפת הוא נכנס?"

כולם מתפקעים מצחוק, וערן מחייך במבוכה עם ניצוץ בעיניים. חשבתי לעצמי שהשטויות האלה שלי אולי באמת עוזרות לו להשתלב בלי להרגיש זר. אנחנו מתיישבים אחד מול השני; זה מוזר, דיברנו עכשיו הרבה, אבל עדיין אני מרגיש שלא ראיתי אותו מספיק. אם אני אעזוב ומחר אעבור לידו ברחוב, יש מצב שאני לא אדע מי זה; אני חייב לזכור אותו. אז אני מתסכל עליו, עיניו פוגשות את שלי לרגעים קצרים ומיד נודדות. מבטו בורח במהירות, כאילו נבוך מכדי להיתקע שם, אבל נמשך לחזור שוב ושוב. כמו משחק של חתול ועכבר שקט, רק מבטים שמתחלפים כמו סוד. רואים עליו שהוא סקרן – זו לא סקרנות גלויה, אלא משהו מתחת לפני השטח, שמבצבץ בכל פעם שהעיניים שלנו נפגשות ולחייו מסמיקות קצת.

הוא נשען מעט לאחור, כאילו מחפש מרחק בטוח, אבל הרגל שלו זזה קלות במתח, חושפת את הקונפליקט שבו – ביישנות לצד סקרנות, הפחד להיראות מול הרצון לדעת, להיות קרוב, אבל לשמור על הגבול. הוא מתבונן בי כשהצלחת שלי ריקה ושואל בחיוך, "מה, אתה לא אוכל כלום?"

אני משיב בחיוך קל, "אני טבעוני, והכל פה די בשרי. אבל תכף אמצא משהו... אני אתארגן על סלטים, פיתות וצ'יפס, בקטנה."

הוא נראה קצת מופתע. "וואלה, לא ידעתי שאתה טבעוני."

אני צוחק ומוסיף בקריצה, "יש עוד הרבה דברים שאתה לא יודע עליי, אבל יש לנו את כל הזמן, לא?"

הוא גולל את עיניו לעבר אחי, ואני קולט את הרמז הדק. אני מחייך לעצמי ומבין שהוא רוצה לשמור על דיסקרטיות. לא שחשבתי שאמרתי משהו בעייתי, הרי גם אני בארון, אבל מתעלם ומסמן למלצרית שתביא לי צלחת צ'יפס וקטשופ.

הצ'יפס הגיע יבש, לא זהוב ומפתה כמו שציפיתי. אולי זה רק התיאבון שהתקרר. אני טועם אחד, וזה מרגיש כמו לנשנש עיפרון.

מעל פני השטח, אנחנו כולם יושבים, צוחקים ומדברים כרגיל, אבל מתחת לשולחן, הרגל שלי זזה כמו מעצמה, נוגעת בו לרגע אחד קטנטן.

הוא זז טיפה לאחור, מחייך חיוך קטן ומבולבל. אני מרגיש את הניצוץ הזה בוער בי, את המתח, המשחק האסור מתחת לשולחן. ואולי... אולי הריגוש הזה הוא מה שמושך אותי. זה כמו להכניס יד למאגר השוקולדים הסודי של אמא בערב שבת. מהלך אחד קטן מתחת לשולחן, ואני מרגיש כאילו אני איזה פושע מתוחכם – אף אחד לא מבין מה קורה, אפילו אני לא לגמרי בטוח! כאילו, מי ידע שמגע מקרי בברך יכול לשגר אותי לכזו דרמה?

הוא מזיז את הרגל שלו, ואני מרגיש כמו ג'יימס בונד, במשימה הסודית באמצע מסעדה בשרית! כולם אוכלים צלעות, ואני רק בונה פה ריגוש ליד צ'יפס יבש – החיים לא היו יכולים להיות יותר מרתקים מזה.

אני נעמד. "משפוחה, אני חייב לקפוץ לחנות ליד לקנות כיסוי נורמלי לפלאפון לפני שיסגרו. מי בא איתי?" אני מתפלל שאף אחד לא ירצה, ורק אחי מגלגל עיניים, "נו, מה? באת וכבר אתה הולך?" אני מחייך, "רבע שעה גג, מבטיח. אני גם חייב איזה נשנוש על הדרך – התפריט פה עשה אותי רעב, תודה על ההתחשבות, באמת. מר בחור, מקווה שבחתונה שלך תהיה לי מנה טבעונית, ודיר בלאק, בלי הבורקס עם רוטב פטריות החרדי. קצת תפריט, נורמלי!" הוא צוחק, "מי ישמע, אתה תל אביבי!" אני מבטל אותו בהנף יד ופונה לערן, "אתה בא? הקהל פה לא ממהר להתנדב, ותכף הבטן נדבקת לי לגב."

הוא זורק לי חיוך, נעמד בצייתנות, ויוצא איתי מהמסעדה.

ברגע שאנחנו בחוץ, אני לוחש, "תודה שאתה מוציא אותי מהמערב הפרוע הזה. בחיי, עשו עליי קונספירציה עם כל הקרניבורים שם." ערן מגחך, "איך אתה יכול להיות טבעוני? ממש רחמנות עלייך, רואים עלייך שאתה סובל." אני יודע שהוא ציני; אני האחרון שיזיז לו מה הם עושים בחיים שלהם. "אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו? על איך הבשר מגיע לצלחת שלך ומה הוא עושה לאקלים, לבעלי חיים ולגוף הסקסי שלך?"

הוא מסתכל עליי. "אתה מוכן לדבר בשקט?". נשבע שאני מדבר בשקט; אנחנו סתם שני אנשים שיוצאים ממסעדה צפופה ומפוצצת אנשים רעבים.

"תראה לי את הפלאפון שלך?" אני מסתקרן, הוא מוציא נוקיה ישנה בצבע שחור מט, ואני מחייך לעצמי. "אז עם זה אתה שומע אותי? מה אתה חושב עליי? ככה תיארת אותי? אני דומה לאחי?" ערן מחייך במבוכה ומעביר מבט זריז לרצפה, כאילו מנסה להסתיר את החיוך. "האמת? ידעתי שאתה שובב… זה לא הפתיע," הוא מודה, נוגע קלות בצוואר כאילו חושב איך להמשיך. "אבל במציאות... זה אפילו יותר," הוא מרים אליי את המבט בעיניים נוצצות, ומוסיף, "יותר מידי… לא יודע איך אתה מצפה ממני להישאר רציני ככה."

"בא לי לנשק אותך," אני אומר. "התנשקת פעם?"

הוא בולע רוק, עיניו משדרות תערובת של התרגשות וחשש. הוא עונה בקול מהוסס, "לא, אף פעם… אבל זה לא כי לא רציתי." הוא מחייך חיוך נבוך ומוסיף, "אני פשוט… אני לא ממש יודע איך. כאילו, אני סקרן, ברור שכן, אבל..." הוא נעצר, מהסס, ואז ממשיך בלחש, "זה אסור, וגם אני מפחד שאני לא אהיה טוב בזה."

אני מחייך אליו, מקרב את פניי אליו בעדינות, אומר בשקט, "אני מקווה שאתה שומר נגיעה רק מבנות."

אני לא יודע מאיפה העודף ביטחון העצמי שלי כי גם אני הייתי דיי חסר ניסיון וחרדי אמיתי.

הרגשתי שהוא רוצה לקבור את עצמו באדמה. "תפסיק," הוא אמר, למרות שידעתי שהוא רוצה שאני אמשיך. הפסקתי.

>>המשך כאן<<