עדיף לי להירגע עם עוד כמה פרקים של התאילנדים שלי. 🔞

 לפעמים הבן זוג שלי נוסע ליום או יומיים מחוץ לעיר. ביום ראשון האחרון הוא יצא מוקדם בבוקר וחזר ביום שני בלילה, יום אחד בלבד.

"הראל, אני אוכל בחוץ, להביא לך משהו? בבקשה תדליק לי את הדוד, אני חייב להתקלח," הוא ביקש בשיחת טלפון כשהיה בדרכו הביתה.

"אין בעיה, אני מדליק, ואל תדאג לי," הוספתי. "אני מסודר, מחכה לך."

זה עדיין מוזר בעיניי – איך זה שכאן עוד לא משתמשים בדודי שמש? הרי אפשר לחסוך כל כך הרבה זמן וכסף, הרי רוב הזמן מימלא חם ושמשי כאן, אז למה לא לנצל את השמש ולחכות כמו מפגר חצי שעה למים חמים שנגמרים תוך מקלחת אחת?!.

שכבתי במיטה, עובד קצת מהמחשב ומחכה לבואו. למרות שזה לא הכי נעים להעביר את יום ראשון לבד, זה יום חופשי, אני לא עובד בו. אבל לבסוף עבר דיי בסדר. ידעתי שהוא נוסע למשהו חשוב, והיום גם ככה הייתי עסוק בכמה דברים שהסיחו את דעתי. בעצם, אפשר לומר שאפילו לא שמתי לב לחסרונו.

בעודי שקוע במחשבות ושיטוט במחשב, דלת החדר שלנו נפתחה ורק ראשו הציץ דרכה.

"היי מאמי! אני נכנס למקלחת! כיף לך שאתה אחרי" הוא הפריח נשיקה, ותוך מאית שנייה התפשט ונכנס עירום למקלחת. מוזר, אפילו לא שמעתי אותו פותח את דלת הבית.

בעלי מאלו שמתקלחים המון זמן. בחיי, אני לא יודע מה הוא עושה שם, חוץ מהעובדה שאני תמיד מגלה מסיכת פנים בצבע שחור שמשפריצה לכל הכיוונים ומייצרת מהפכה קטנה באמבטיה.

"נשמה, את הולכת למקווה?" שאלתי מבחוץ בצחוק. הוא גיחך. הוא כבר מכיר את הבדיחות שלי שמזכירות בדיחות אבא , או אימא כמו במקרה הזה, ובטח כבר ציפה להן.

קולו של ביל מאהר נשמע בוקע מחדר האמבטיה. כמו תמיד. בנוהל, כשהוא מתקלח, הוא מפעיל "Real Time with Bill Maher" ועושה מקלחת משותפת עם התוכנית.

כעבור זמן מה הוא יצא עם מגבת קשורה למותניים, ריח טוב התפשט בחדר.

"לא לקחתי בגדים," הוא אמר תוך כדי שהוא שולף תחתון מהמגירה ולובש אותו כמו מקצוען מתחת למגבת.

שכבתי על גבי, משלב זרועות תחת ראשי, צופה בו כאילו אני בקולנוע. לא הספקתי למצמץ לפני שהוא קפץ עליי בחיבוקים ונשיקות, כאילו חזר ממילואים בעזה.

"לא אמרתי שלום כמו בן אדם," הוא אמר וצחק.

קצת לא ברור לי מה עבר עליי באותו הרגע. אולי כל הסדרות האסייתיות שאני רואה הדביקו אותי במשהו, כי פתאום עלתה לי מחשבה בראש: "יואו, הראל, אתה מה זה קל להשגה! אולי תתנהג קצת כמו בתאילנד – תהיה יותר חסוד, אל תיתן לו כל כך בקלות!"

אבל במקום לומר משהו, רק זזתי קצת אחורה, כאילו מרחיק אותו בעדינות. לא באמת רציתי להרחיק אותו לגמרי – פשוט רציתי להרגיש שהוא באמת רוצה אותי. שתהיה איזה רדיפה, חיזור.

רציתי לבדוק אם הוא ישים לב שאני לא בדיוק נמס לו בידיים כמו בדרך כלל, אבל הוא לקח את זה אחרת.

"מה קרה, מאמי?" הוא שאל, קולו עדיין רך.

"כלום, הכל טוב" עניתי בגיחוך קל, ובלב חשבתי, "אתה יודע, הייתי רוצה לעשות לך חיים קצת יותר קשים."

"אין כמו לחזור הביתה," הוא אמר, מחבק אותי חזק. "לא הייתי יכול לחכות לחזור אליך." הוא נשמע לי מגזים וגם התחביר של המשפט לא משהו.

אבל במקום לענות לו או להיכנע לתחושת הנעימות, פשוט שתקתי.

הייתי עסוק במחשבות על כך שאני קל מדי להשגה, והרגשתי שזה לא פייר שאני זמין לו כל הזמן, כאילו אני באתי עם תגית "שוגר בייבי" שכתוב עליה "זמין תמיד לשירותך המפקד".

גם הבוקר הוא, לראשונה מזה תקופה ארוכה, הקניט אותי וקרא לי בהודעה "אשת חיל". אני יודע שזה מצחיק אבל די כבר לעשות אותי אישה. רוצה אישה? תקבל אישה.

"כן, כן, שמענו עלייך" הגבתי חצי בזלזול, מנסה לייצר מרחק בעדינות. "טוב שאתה לא נסחף... 'לא יכולתי לחכות לחזור'..." חזרתי על מה שהוא אמר תוך כדי תיקון תחבירי למשפט שאמר קודם.

הוא קימט את מצחו, מופתע מהגישה שלי. "מה זאת אומרת?" הוא שאל, כאילו לא הבין למה אני מתכוון.

"לא יודע," עניתי, משחק עם המילים. "לפעמים נדמה לי שאני ברור מאליו. אז חיים שלי, זה לא עובד ככה."

"הראל, אני כאן כי אני רוצה להיות כאן," הוא ענה, ואני יכולתי לראות את המבט שלו – גם תסכול וגם חיבה. "אתה יודע שאני לא מתכוון ללכת לשום מקום, נכון?"

לא הבנתי מה הוא מתכוון, אבל המשכתי באותו קו: "אני מת עליך, אבל בזמן האחרון אני מרגיש שאני רוקד רק לפי החליל שלך," אמרתי, מנסה להסביר את מה שמפריע לי.

הוא צחק והתקרב אליי יותר, כשהוא נישק אותי, כל הגוף שלי צרח להתמסר, אבל משהו בפנים עצר אותי. 'לא, לא עכשיו,' אמרתי לעצמי. 'אתה לא יכול להמשיך להיות כל כך קל להשגה, זה חייב להשתנות.' אבל במקום לדבר, פשוט זזתי אחורה, כאילו מנסה לבדוק אם הוא ישים לב. האם הוא יבין שאני רוצה יותר מזה? האם הוא ינסה שוב? זה מה שרציתי, אבל ברגע שזזתי, כל המתח נשבר. למה תמיד אני יורה לעצמי ברגל?"

"איך זה לא מתאים לך," הוא אמר, המום, "מה אתה רואה שם עם הסינים שלך?"

"זה לא סינים! זה תאילנדים," צחקתי.

התחושה שלי הייתה מעורבת. רציתי את החיבוקים, את הנעימות, אבל עדיין היה לי קשה להרגיש שהוא קובע את הקצב של החיים שלי.

"אני גמור מעייפות," הוא לחש, ספק מדבר אל עצמו ספק אליי. "איי לאב יו," הוא לחש, הסתובב במיטה, עבר לתנוחת עובר, ותוך שניות נרדם.

שכבתי שם, במיטה השקטה, עם עיניים פעורות בתדהמה! והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא: "WTF?!?!? מה קורה כאן? למה נשים עושות את זה? ולמה תאילנדים חסודים עושים את זה? איך זה עוזר השיטה הזו?" זה היה בדיוק מה שחששתי ממנו – אני רוצה להרגיש נחשק, אבל עכשיו אני לבד במיטה, מתפתל במחשבות על מה שקרה. התקשיתי להבין את הסיטואציה: האם אני באמת רציתי את המרחק הזה? האם באמת יריתי לעצמי ברגל?

ואיך החצוף הזה נרדם לי ככה בפנים? מצד אחד, בלי זה אני כמו קוף שזורקים לו בננה, מצד שני איזה אדיוט אני! הרי אני מכיר אותו, בשבילו "לא" זה "לא", ולא כמו אלו שטוענים "למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא?". ברגע שהוא מבין שאני לא בעניין אז אין מצב שהוא ישדל אותי. כמה שאני דפוק.

והנה אני ער, עצבני. וזה ישן לידי בשלווה גמורה.

עפתי לסלון, הדלקתי את המחשב. עדיף לי להירגע עם עוד כמה פרקים של התאילנדים שלי.