אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< שנתיים שלא חגגתי ראש השנה, אולי אפילו לא שמתי לב לתאריך. אבל ראש השנה הזה החלטנו לחגוג קצת אחרת. אני יודע שהבן זוג שלי ממש רוצה לשמור, אז הצעתי לנסוע לאחת הערים הסמוכות, לחפש שם קהילה יהודית, לישון בקרבתה, לקנות מהם ארוחות מוכנות ולהשתתף בסעודות חג – וכך יהיה חג מהודר. זה מה שעשינו. התקשרתי לרב של הקהילה: "שלום, מדבר הראל. אני גר באחת הערים הקרובות. אפשר להגיע לראש השנה ולקנות ארוחות לכל משך החג?" הרב שמח: "בוודאי, אתה מגיע לבד? או.. עם מי אתה מגיע?" לקחתי נשימה ואמרתי: "עם הבן זוג שלי, זה בסדר?" שתיקה קלה נשמעה מעבר לקו השני. דמיינתי אותו חושב: "נו, ישראלי בחו"ל, למה ציפיתי?" הוא קטע את מחשבותיי ואמר: "אין בעיה, הוא יהודי?" שמעתי אותו מהסס. "כן, הוא יהודי." עניתי והוספתי  "אמא שלו יהודיה, אבא לא." "אני מבין," הרב ענה, "אתם מוזמנים אלינו בשמחה רבה, רק בבקשה תכבדו את בית הכנסת, והכול בסדר." הבנתי את הרמז שלו, הסכמתי איתו ונפרדנו לשלום. *** היום ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  שבוע ויומיים שלא הייתי בבית. שבוע ויומיים שהשיחות בינינו לא היו מסונכרנות, אך למרות האתגר מצאנו זמן לדבר. מייק ואני, בצדדים שונים של המפה, רחוקים וקרובים בו זמנית, מתנהלים ביקומים מקבילים. המפגש המשפחתי היה לי די מרענן; חזרתי לרגע למדים הישנים, לחולצה הלבנה והמכנסיים השחורות. יש משהו בחולצות הלבנות של המותגים החרדיים – סטייל ואיכות שלא קיימים בשום מותג אחר, אולי חוץ מהעובדה שהן שוחטות את הכיס. אני זוכר שבכל פעם שנסעתי למרכז, מייקל ביקש ממני לקנות לו חולצות SLIM FIT של מותג חרדי כלשהו. וכמו במסע בזמן, חזרתי אחורה כמה שנים. המשפחה התייחסה אליי כאילו אני עדיין רווק. "נו, מתי אתה חוזר?" שאלו, "ומה יש לך לחפש שם?" לא דיברו ב"אתם", אלא רק ב"אתה". זה היה מוזר, אבל החלטתי להתעלם. לא באתי לריב. אני פה לכמה ימים בלבד, ואחר כך ממשיך בחיי. את הימים הראשונים ניצלתי למפגשים עם חברים, לדילוג ממסעדה למסעדה. באחד הימים מצאתי את עצמי בכותל המערבי, לא זוכר ולא חושב על כך שיש בתקופה הזו זמן "סליחות", ונתקל ב...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה. הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.' אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף ...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<     היציאה מהדיכאון הייתה תהליך ארוך. זה לא שאדם קם בבוקר, מתיישב על ספת הפסיכולוג ויוצא חדש לגמרי. מדובר בתקופה ממושכת, מלווה בהתמודדויות רבות. ביום אחד לא הופכים למושלמים. אני זוכר שכשעוד הייתי במצב טוב, מצד אחד אחרי שההורה שלי  נפטר ומצד שני לפני שנפלתי לעצבות התהומית הזאת, עקבתי אחרי בלוג של בחור מסוים. אפילו את שמו איני זוכר, רק שכל פעם שקראתי את מה שכתב, חשבתי שהוא חמוד נורא. הוא פרסם דברים מעניינים, לא קשורים ללהט"ב, וניכר שיש לו נפש עמוקה ועדינה. הוא נראה אדם מאוד ערכי, כמו פסיכולוג קטן, דתי-לאומי, אפשר לומר אפילו חרד"לי. ציוני בנשמתו, אוהב את הארץ, ימני קיצוני, אולי כמו נוער הגבעות. עד אז לא הכרתי אנשים כאלו, וזה גרם לי להסתקרן. קראתי את כל מה שהוא כתב, הגבתי ועקבתי אחריו תקופה ארוכה. יום אחד הצעתי לו להיפגש; הסקרנות להכיר את הפנים שמאחורי המסך בערה בי. להפתעתי, הוא הסכים בלי היסוס. התרגשתי והתכוננתי למפגש כאילו אני שושבין בחתונה. קבענו להיפגש בתחנה המרכזית במרכז הארץ, כדי שיהיה לשנינו נוח להיפגש באמצע ...

(חלק ראשון כאן) (חלק שני כאן) (חלק שלישי כאן) >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<   הוא ירד מהאוטובוס שלושה תחנות לפניי, כמעט בדממה מוחלטת. ה"שלום" שלו נשמע כמו המהום יותר מאשר בריכת פרידה. "לילה טוב, נדבר," הוא הוסיף, וירד במדרגות הישר לרחוב השקט, ממשיך קדימה בלי להסתכל אחור, שמא יהפוך לנציב מלח. "הכל טוב?" שלחתי הודעת SMS. הוא רק ענה "כן". אני לא מתכווח עם עובדות, כן זה כן, ואני לא אוהב שעושים עליי מניפולציות של להתחנן לשאוב מידע. "לילה טוב, נדבר מחר," כתבתי ושלחתי. הייתי גמור מעייפות, פיזית ונפשית, וחשבתי רק מה אני הולך לספר לפסיכולוגית שלי. לפסיכולוגית שלי קוראים טלי, טלי בכל מפגש יושבת מולי, רגל על רגל, עם גופה השמנמן שממלא את הכיסא. השיער השטני שלה, ארוך ויבש, מפוזר ברשלנות על הכתפיים. עיניה, בצבע ירוק-אפור, מתבוננות בי בקשב רב, ותמיד נראה כאילו הן שקועות במחשבות עמוקות. היא לא נחשבת ליפה, ונראה לי שהיא גם צעירה לתפקיד, אבל היא פסיכולוגית טובה, וזו אולי הסיבה שאני כאן. רוב הזמן היא שותקת, מהמהמת בתגובה למה ש...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  הבדיחה הקבועה של אבא שלי הייתה: "רק לפרעה חגגו יום הולדת." מבחינתו, מסיבת יום הולדת היא יום מיותר. הרי הגיוני שתאריך הלידה של אדם הוא זמן לחשבון נפש, להסתכלות פנימית – איך התקדמנו בחיים? איפה אנחנו עומדים ואיך ממשיכים מכאן? יום של עשייה חיובית, לא זמן לעוגה, בלונים ומתנות. לא יצא לי לחשוב על זה לעומק. בתור ילד, התאריך לידה שלי, תמיד נפל בדיוק בזמן הניקיונות לפסח, בשבת או בחג. אני לא זוכר שחגגו לי אי פעם יום הולדת עם עוגה נורמלית, בכל זאת בעיה לפני ובמהלך פסח לטפל בעוגות. לעומת זאת, האיש שלי נולד גם בחג – בסוכות – אבל בכל שנה אנחנו חוגגים לו. זה הולך ככה: יוצאים כל החברים והחברות למסעדה עם סוכה כלשהי, או אצלנו בבית. אני מכין ארוחה, מדברים, שרים, מתחבקים ונפרדים. כמובן שיש כם עוגה, בלונים ומתנות. "הראל, בבקשה, אני לא רוצה מסיבת הפתעה השנה," הוא ביקש מראש. אני מבין אותו. זה לא שהאנשים כאן הם החברים הכי טובים שלו; הם בסך הכל קולגות, ועדיין אין ביניהם קשרים הדוקים כל כך. אני מאמין שהם יודעים מעט מאוד על החיים שלו...

  מכירות את זה שיש לכן כל כך הרבה מה לעשות אבל לא בא לכן לעשות כלום.. ואז אתן דוחות ודוחות ודוחות הכל לשניה האחרונה... אני כל כך שונא את זה. אני לא יודע מה עובר עליי שאני בחוץ נראה שמח אבל כמה ימים שבפנים קצת מנלכולי, מאז שחזרנו מהחופשה, שהייתה באמת מושלמת, במקום שחופשה תעשה טוב, אני מרגיש מוזר... אני חושב שאני מתגעגע לארץ, ואני אפילו לא יודע למה. מצד שני אני לא מתגעגע למשפחה וכיאה לדוס יש לי הרבה אחים ואחיות, כמה מהם סבבה, אבל הרוב לא להיט. בגיזרה של הדודים החילונים אפילו קיבלתי יותר בוז כמו "אתה לא מכבד את ההורים שלך והמשפחה שלך, למה אתה עושה להם דווקא?" הכי לא ציפתי מהם. ודווקא יש כמה דוסים שמדברים איתי באופן רגיל (חוץ מהפיל שבחדר) בא לי לעשות מה שבא לי. בא לי להציג את הבן זוג שלי כמו שהצגתי את ערן (שם בדוי, דומה למקור, מי שיודעת בבקשה לא לכתוב את השם הזה יותר). פשוט ערן היה גם דוסי והשתלב בנוף, ותוייג כ"חבר" אז אפילו שבתות הוא בא להורים שלי. אחים שלי אהבו אותו, הוא היה כמו פרינססה, אחיות שלי עשו לו עיניים מולי, לא הוזיז לי, לא הייתי בקטע שלו בכלל. ואז אחות אחת ...