אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     יום חמישי הגיע. כרגיל, אני בדרכי לפגוש את טלי. כבר תקופה שהיא חצי רומזת, חצי אומרת במפורש, שדרכנו צריכות להיפרד. מבחינתה, אני כבר "מושלם": למדתי, אני עובד, אני גר עם גבר יציב, אני שמח כמו שהייתי פעם. לדבריה, השיחות שלנו הפכו למעין קשקושים חסרי תועלת, והיא לא מתכוונת לטפל בי עד 120 בלי סיבה מוצדקת. "הראל," היא אמרה, יושבת מולי ברגליים מסוכלות, גופה ממלא את הכיסא בנינוחות של מי שמכירה היטב את מקומה בעולם, "הפגישה הבאה שלנו היא האחרונה." הסכמתי. שעשעה אותי המחשבה שהמטפלת שלי אשכרה זורקת אותי מהטיפול עם תעודת "אתה בסדר". כאילו עברתי מבחן נהיגה וקיבלתי רישיון לחיים. לרגע דמיינתי חולצה עם הכיתוב 'טופלתי בהצלחה' או תעודת הצטיינות ממוסגרת שתעיד על ההישג. האמת? מגיע לה. טלי עשתה עבודה לא רעה. נכנסתי אליה מבולגן, שבר כלי, מילים תקועות בגרון, ויצאתי חפרן לא קטן. אני באמת לא יודע איך היא עשתה את זה. במשך שנים היא רק הקשיבה, עם עיניה הירוקות-אפורות שחיפשו את האמת מתחת לפני השטח. כמעט ולא התערבה, אלא ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  "אוויר הרים צלול כיין",  אני צועד ברחובות ירושלים; אנשים מתרוצצים סביבי: לפתע חולפת אישה עם עגלת תאומים שממהרת לאנשהו, גבר אוחז בשני שקיות לבנות מרשרשות, ילד מוצץ סוכריה ואוחז בידו השניה באבא, ילדות בחולצות בית ספר בצבע תכלת, האיש שקורא "אחרון למניין!", הפרסי שיושב בכניסה לחנות הנעליים ומשדל נשים להיכנס, אישה עם רעלה שעוברת מולי, וכמה בנות שירות לאומי מצחקקות יחד. ואני הולך וחושב לעצמי:  בא לי לצרוח! בא לי שכל הרחוב ישמע אותי צורח! בא לי להחריש את האוזניים ב"אאהההההההההההה". אני לא יכול לסבול! עברה עליי שבת מהגיהנום, שבת שבה הייתי הכי קדוש בעולם: השתתפתי במיניין שלוש תפילות, בבוקר הגעתי הרבה לפני "הודו". קראתי את כל העלונים, מ"עולם קטן" ועד "שיחת השבוע". שבת שבה מצאתי אלף תירוצים למה לא לפגוש את העיניים של ערן. פעם אחת סירבתי לו, והוא פשוט לא מפסיק לדבר על זה. מה אני צ ריך לעשות, לשכב איתו כדי שיירגע? אני אמור לספק אותו? אני אגואיסט? יש לי זכות להחליט אם אני רוצה לקיים איתו יחסי...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     לפעמים החברה נוטה לראות אנשים "חלשים" במערכות יחסים כקורבנות, כאלה שאין להם כוח ממשי. חושבים שמי ששקט, עדין או צנוע – הוא בהכרח חסר השפעה, מתוך תפיסה שמי שלא מפגין עוצמה כלפי חוץ גם לא מסוגל לשלוט בקשר או להשפיע על רגשותיהם של אחרים. אבל זו טעות. הכוח האמיתי לא תמיד שייך למי שמרים את הקול; לפעמים הוא דווקא אצל מי שיודע להקשיב מהצד, שמפעיל בעדינות את רגשותיו של האחר, מבלי שזה יבין עד כמה נשלט על ידי אותו "חלש". ערן, למשל, נראה בעיני כל מי שמכיר אותו כבחור נאה, נעים הליכות, עדין ושברירי, אחד שלא יפגע בזבוב. ואני? תמיד הייתי נחשב ל"בעל הכוח" מבינינו – החבר השמח, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שנותן תחושה של ביטחון עצמי.  אנשים מסביב לא ידעו על כמה אני כבול לערן, כמה אני מושפע ממנו, כמה הוא יודע לשחק על המיתרים הנכונים כדי להשאיר אותי צמוד אליו. מסובב אותי על האצבע הקטנה שלו.  כשיצאתי מהפסיכולוגית שלי טלי וקראתי את 19 ההודעות ממנו, במקום לחזור להודעה היחידה והמתוקה של מייקל, שהייתה באמת ובתמים 'כשושנה בין החוחים...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<    אותו הלילה, הלכתי לישון קורן מאושר, אבל כשהבוקר הגיע אט-אט התעוררו גם הספקות. האם זה נורמלי להיפגש עם מישהו לשעה אחת, וכבר להרגיש שזה האחד? הרי בחיים לא חשבתי שאני כזה. אולי יש כאן משהו מסוכן, מין התלהבות רגעית שתעלם? העליתי במוחי את כל הסיפורים על חרדים שמחליטים להתחתן אחרי שלוש פגישות בלבד. זה תמיד נשמע לי כמו סוג של טירוף. איך אפשר להכיר ככה מישהו? מה כבר מספיקים לגלות? אני יודע שהיום, גם במגזר החרדי, הדברים משתנים. זוגות יוצאים ליותר דייטים, בודקים יותר לעומק, אבל עדיין… התהליך הזה של למצוא "את האחד" כל כך מהר תמיד נראה לי כמו קפיצה לתוך מים לא נודעים. יש לי אחים שעשו את זה והם חיים בטוב.  ובכל זאת, אני לא יכול לשקר לעצמי – הפגישה עם מייקל הרגישה אחרת מכל מה שהכרתי. דיברנו בכנות שלא ידעתי שאני מסוגל לה כל כך מהר. המילים שלו, המבטים הקטנים, הרגשתי שיש פה משהו שונה, משהו שמסקרן אותי כמו ששום דבר לא סיקרן אותי קודם. והנה אני, מישהו שרק לפני חודשיים היה מרגיש חופשי לצחוק על כל אחד שהיה מתלהב ממישהו אחרי פגישה אחת, שוכב פה...