"רק לפרעה חגגו יום הולדת."

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

 הבדיחה הקבועה של אבא שלי הייתה: "רק לפרעה חגגו יום הולדת." מבחינתו, מסיבת יום הולדת היא יום מיותר. הרי הגיוני שתאריך הלידה של אדם הוא זמן לחשבון נפש, להסתכלות פנימית – איך התקדמנו בחיים? איפה אנחנו עומדים ואיך ממשיכים מכאן? יום של עשייה חיובית, לא זמן לעוגה, בלונים ומתנות.

לא יצא לי לחשוב על זה לעומק. בתור ילד, התאריך לידה שלי, תמיד נפל בדיוק בזמן הניקיונות לפסח, בשבת או בחג. אני לא זוכר שחגגו לי אי פעם יום הולדת עם עוגה נורמלית, בכל זאת בעיה לפני ובמהלך פסח לטפל בעוגות. לעומת זאת, האיש שלי נולד גם בחג – בסוכות – אבל בכל שנה אנחנו חוגגים לו. זה הולך ככה: יוצאים כל החברים והחברות למסעדה עם סוכה כלשהי, או אצלנו בבית. אני מכין ארוחה, מדברים, שרים, מתחבקים ונפרדים. כמובן שיש כם עוגה, בלונים ומתנות.

"הראל, בבקשה, אני לא רוצה מסיבת הפתעה השנה," הוא ביקש מראש. אני מבין אותו. זה לא שהאנשים כאן הם החברים הכי טובים שלו; הם בסך הכל קולגות, ועדיין אין ביניהם קשרים הדוקים כל כך. אני מאמין שהם יודעים מעט מאוד על החיים שלו. הוא טיפוס מופנם, "מאחורי הקלעים", אולי אפילו קצת הססן. הוא שומר על קשר דיפלומטי עם האנשים כאן.

אני, לעומת זאת, מוחצן ועם אנרגיה גבוהה. אוהב אתגרים ומנהיג טבעי. בזמן שכולם יודעים מה עובר עליי, אני בטוח שרבים מחבריו אפילו לא יודעים שהוא נשוי לגבר, או באיזה אזור הוא גר, איזה צבע הוא אוהב, ושיש לו כלבה שהוא אוהב כמו ילדה.

וזה בסדר – אנחנו על תקן "הפכים נמשכים". אני אוהב שהוא שונה ממני ומאזן אותי. הוא עוזר לי להיות פחות אימפולסיבי ויותר שקול בהחלטות, ואני דוחף אותו לפעול ולא לחשוש לקבל החלטות. רוב הזמן זה עובד טוב.

אם יש הזדמנות לפרגן לו, אני תמיד הראשון שאעשה זאת. אבל השנה, מצד אחד לא ממש הרגשנו את סוכות, ומצד שני הוא רצה שנשמור על החג, אפילו בלי סוכה. אז אנחנו אמנם שומרים על החג, אבל אין סביבנו אפילו סוכה אחת, אין אווירה חגיגית, ואנחנו מנותקים מהעולם ומהטכנולוגיה במשך שלושה שבועות – מרביעי עד מוצאי שבת – חיים בבועה. נשמע פסטורלי, נכון? אבל לבן מזל מאזניים יש צורך אמיתי במרחב אישי. זה לא סתם "אני צריך שקט", אלא משהו מהותי כמו הצורך במזון. המרחב הזה מאפשר לו לחשוב לעומק על החלטות ולשמור על יציבות נפשית במערכות היחסים שלו. רק שבתקופה הזו לא הצלחנו למצוא לו את המרחב הזה.

יום ההולדת הגיע. יום קודם לכן רבנו על שטויות, באמת שטויות! כמובן שלא היה לי כוח לציין את היום הזה, אבל הכרחתי את עצמי והכנתי את הבית לכבודו: בלונים, שלט "מזל טוב ויום הולדת שמח", ותמונה של ביבי מחייך, עם הכיתוב: "מזל טוב, אהוב שלי, נולדת ב-21.10, ומזל טוב גם לאהוב שלך" (גם ביבי נולד ב-21.10). זה תמיד מצחיק אותי כמה עולים חדשים מעריצים את ביבי. אני חושב שזה בגלל שהוא נואם באנגלית, וזה גורם להם להבין ולהתחבר אליו יותר. גם העבר הצבאי שלו מושך אותם. בכל אופן, בעלי מעריץ את ביבי. כשגילה שאני לא מצביע לו בבחירות, אני בטוח שבאותו רגע הוא שקל להתגרש ממני.

אגב, גיליתי משהו מעניין: אבא של בעלי, שאינו יהודי, סיפר לי כשהכרנו שיש שיר בעברית שהוא ממש אוהב. כששאלתי אותו איזה, הוא התחיל לשיר "כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע...". זה היה מגניב מאוד. מאז, גיליתי שרבים מה"חוצניקים" שאני פוגש, כששואלים אותם איזה שיר הם מכירים בעברית, לרוב מכירים את השיר הזה, במיוחד בביצוע של שרית חדד או של הילד עוזיה צדוק.

הכנתי עוגת שוקולד פשוטה, כזו שלא דורשת הרבה, ולצידה פסטה מוקרמת עם שמנת, יין לבן, פטריות וערמונים. כשהעוגה התקררה מעט, התחלתי לזלף עליה קצפת מבקבוק לחיץ שקניתי בסופר, שנועדה להוסיף טאץ' חגיגי. אבל כעבור עשר דקות, כל הקצפת נמסה והתפשטה כמו שלולית אפורה-לבנה מעל העוגה, כמעט כמו הקאה. רק בדיעבד קלטתי שהעוגה עדיין הייתה חמה, והחום גרם לקצפת לקרוס. זה היה קצת משעשע, וגם קצת מתסכל. איך מתקנים דבר כזה? מבלי להתמהמה, רצתי לסופר, קניתי פטל ושוקולדים בסגנון "קליק" ופיזרתי מעל – ניסיון נואש, אך חינני, לטשטש את הראיות.

הערב הגיע. כבר מהשיחה בינינו בווטסאפ הבנתי שהוא הולך לחזור הביתה שיכור. הוא שלח הודעות לא קשורות אחת לשנייה, ובאמת שלא הבנתי מה הוא רוצה. ואז הגיע הודעה: "What did that is bas?!". רק על עצם השגיאת כתיב הבנתי שהוא גמור. "חנה, אתה כועס? מה אמרתי רע?", הוא המשיך. "זה היה בדיחה, תסלח לי, הראל." הדרמטיות התחילה. "הכול טוב, תבוא הבייתה ונחנך אותך," עניתי.

אני כל כך שונא שיכורים. כתבתי על זה לא מעט. זה אחד הדברים שהכי דוחים אותי. ואני חושב לעצמי: "בלייזר, היום אתה לא נוגע בו. איך בכלל אפשר לחבק אותו ככה? מה זה השיט הזה?". אבל תוך כדי המחשבה הזו, אני גם מבין אותו. הוא בטח סיים את יום העבודה, אף אחד לא יודע שיש לו יום הולדת, הוא מרגיש שאין לו חברים, שהוא לבד, שהוא לא מצליח לשמח אותי, שאנחנו כל הזמן רבים בזמן האחרון. שהוא מרגיש אפס. הוא מנסה להיות אלפא, אבל זה פשוט לא הוא. אני כמובן רק מנחש, אין לי באמת דרך להיכנס לראש הקטן של האיש המופלא הזה.

הוא נכנס הביתה, מבעד לעיניו אני רואה שהוא שתה. בשבילו לשתות זה לא לגמור בקבוק – מכוס בירה אחת הוא כבר מטושטש, ושתי כוסות מספיקות כדי להפיל אותו לשינה. הסיבולת שלו לאלכוהול ממש נמוכה, אז זה משפיע עליו בטירוף ובמהירות.

הוא עובר את הדלת ונראה מופתע: "וואו! אני בהלם! מה זה? וואו!" אני אוסף את כל כוחותיי, מחבק אותו ונותן נשיקה, מנסה להתעלם מזה שהוא שתה. "מזל טוב, אהוב שלי, נסיך," אני אומר והוא מחבק אותי חזק, ואז מחבק גם את הכלבה שלנו, קאלה. "אני ממש רעב, איזה מלך אתה, הראל. אני לא מאמין.." הוא מתיישב, והעיניים שלו נמשכות לתמונה של ביבי שמחייך אליו מהקיר. "ביבי??? מה הוא עושה פה?"

"יש לו היום יומולדת! חוגג איתך."

"דיי, אני לא מאמין!" העיניים הקטנות שלו נפערות כמעט כמו של יעל, המטפלת הזוגית שלנו. "איזה מטורף! נולדתי ביום של ביבי?" הוא, מסטול לגמרי, ניגש לתמונה וכמעט מנשק אותה.

הוא מתנדנד קלות, חיוך רחב פרוש על פניו, עיניו מבריקות כמו כוכבים, ומדי פעם הוא מתפרץ בצחוק שמשתלט על כל החדר. "הראל, אתה יודע שאני הכי אוהב אותך, נכון?!" הוא אומר, והקול שלו מתנפנף כמו דגל ביום חג. אבל אני לא יכול שלא להרגיש את הגועל שאני מנסה להדחיק – הריח הבירה שנודף ממנו כמו ריח של דגים ישנים.

"האמת היא שאני חושב שאתה אלוהי!" הוא ממשיך, תפס אותי בחיבוק דביק, ואני מרגיש איך העור שלי מתכווץ. "אם לא היית, העולם היה אפור!" הוא מכנה אותי "נסיך", והמילים שלו מתפשטות באוויר כמו סוכר ממותק, אבל אותי זה פשוט דוחה. "אתה כמו הבוקר אחרי לילה של מסיבות! פשוט מדהים!" הוא צוחק שוב, ואני לא יודע אם להתפתל בצחוק או להתרחק ממנו.

“אתה לא מבין כמה אני מעריץ אותך!” הוא מוסיף בהתלהבות, ונראה שהוא מתכוון לכל מילה, אבל אני מתכווץ בכל פעם שהוא מתקרב. “אתה והכלבה שלנו, קאלה, אתם כל עולמי!” הוא מוסיף, ובאותו רגע אני יכול להרגיש את הגועל משתלט עליי.

לא באמת ידעתי איך לעכל את כל מה שקרה. כל כוחות הנפש שלי היו מגויסים רק כדי להתמודד עם הסיטואציה. המחשבה על כך שתכננתי לו יום כיף, והנה המציאות מתפתלת למקום אחר לגמרי. הוא סיים לאכול, ובאופן הכי עדין שיש, שלחתי אותו למקלחת. "יש מים חמים, יאללה, לך תתקלח ואז נלך לישון." השעה לא הייתה מאוחרת, ואני לא באמת הייתי עייף, אבל כשהוא שיכור – מלבד זה שהוא דביקי – הוא גם מאוד ממושמע.

הוא יצא מהמקלחת, עטוף באדים וריח של סבון טרי. "אתה בא לישון?" שאלתי תוך כדי שאני מוביל אותו למיטה, הוא התכרבל עליי כמו ילדון ואני ספרתי את הדקות בשקט, מחכה שיירדם. הוא נרדם במהרה, ואני, בהרגשה של גאווה, מצאתי את עצמי מתבונן בו. בפעם הראשונה מזה שנים, לא התפוצצתי עליו כשהיה שיכור, לא צעקתי על חייו והתמודדתי עם הפוביה שלי משיכורים.

כשהבוקר הגיע, התיישבנו לשיחה ארוכה. שתפתי אותו במחשבות שלי על כך שבישראל הוא היה בטא, וכאן הוא מנסה להיות אלפא, מה שגורם לו להעמיס על עצמו יותר מדי, עד שזה מתפוצץ בין שנינו. הבנו שאנחנו חייבים טיפול זוגי. לא הצלחנו להתעמק בזה, אבל משפט אחד מהשיחה נחרת בזיכרוני: "הראל," הוא אמר, "אתה לא יודע כמה אני מתבייש. אני מרגיש כל כך רע עם עצמי. הפתעת אותי אתמול, וחזרתי כמו סמרטוט. ראיתי כמה ניסית לא להשתגע מזה שאני שיכור. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש כל כך רע עם עצמי על זה. אני חושב שמה שעשית אתמול שווה יותר מאלף צעקות וכעסים שהשלכת עליי כשחזרתי הביתה שיכור. גרמת לי להרגיש שאני לא רוצה להיות כזה יותר."

הלוואי שזה יהיה נכון.