ערן - חלק ד'

(חלק ראשון כאן)

(חלק שני כאן)

(חלק שלישי כאן)

  חזרנו למסעדה ואני עדיין רעב. הלכנו לאט, התעכבנו בדרך, כך שלא היה לי זמן לקנות משהו לאכול. גם לא רציתי להיעלם ליותר מדי זמן מהמסיבה, אז פשוט אמרתי למשפחה שהתעכבתי בחנות הסלולר וחזרתי משם.

רחלי צחקה, "אתה וערן נראים כמו זוג יונים! אתה בטוח שרק עכשיו הכרתם?"

אני מחייך ומגלגל עיניים. "זוג עורבים," עניתי. "כולה הוא בא איתי לחנות הסמוכה לקנות כיסוי לפלאפון. כשאת עושה מסיבת מחזור עם חברות שלך בשירותים, מישהו אומר לכן שאתן להקת יונים?"

כולם צחקו ואנחנו חזרנו למקומותינו.

רבקה יושבת ליד ערן ומתחילה בסדרת שאלות ידידותית. אני מכבד את רבקה, היא בלבוסטה אמיתית, אימא מהממת, אישה רגישה וכנה, וכשהיא מביאה לי חיבוק אני מרגיש שאני רוצה להמעך לתוכה. "אז מאיפה אתה, ערן?" היא שואלת בנימוס.

ערן משיב ברוגע, "מהמרכז, קרוב לבני ברק, אבל רוב הזמן אני בישיבה בירושלים."

מתברר שרבקה מכירה את שכני הוריו. "הבת שלהם חברה טובה שלי!" היא אומרת בחיוך רחב, "איזה עולם קטן."

מההכרות הוירטואלית שלנו, אני יודע בלב שרוב הסיכויים שאין לו מושג מי הזוג הזה שהיא מדברת עליו. מאז שההורים שלו עברו לבית החדש, ערן העדיף לגור עם סבא וסבתא, וההורים זרמו עם הרעיון. השכנים אפילו לא יודעים שיש להם בן בכור. 

עכשיו, כשאני חושב על זה, אני מקווה שאף אחד לא ישאל את ההורים שלו עליו. רוב הסיכויים שהרשעים האלו יזייפו לו חיים שלמים ויספרו שהצדיק לומד בישיבה רחוקה מחוץ לעיר ולכן הוא לא מגיע לביקור, כי הוא שוקד בתורה יומיים וליל. 

למען האמת, אני הייתי יותר צולניק מערן. ערן היה ילד טוב בכל קנה מידה, אבל הוא לא היה מאלו שיושבים ופותחים ספר, ולומדים, הוא יותר מאלו ששתקו והקשיבו ואתה לא יודע מה נכנס ומה לא. בשיחות הליליות ביננו דיברנו הרבה על אמונה, מה זה אלוהים? ומה זה תפילה? והרגשתי שבזמן שאני מתנהל יותר מאהבת ה', אז הוא חי יותר מיראת ה'. יש שיגידו שכל דרך מקובלת וזה נכון, אבל אני שמח שבטבעיות שלי אני אוהב את מציאות אלוהים בעולם ואני מרגיש אותו איתי, חיבור טבעי גם כשאחרים אומרים שהוא לא איתי.

בתוך כל השיחה הזאת אני מבחין איך ערן מתנהל - הוא לא חושף דבר. הוא מדבר על המשפחה בצורה מחמיאה, שומר על חזות רגועה, ממש מקצוען במובן הכי טוב. לומד לזרום עם השאלות, מחייך, עונה בנימוס, ועוטף הכל ביופי. מצד אחד זה מדהים, ומצד שני – קצת מטריד כמה הוא יודע לספר סיפור מבלי לחשוף את עצמו באמת. זה צד שלא הכרתי בו. אין לי אפילו קמצוץ מהאופי הזה. באותם רגעים אני חושב שהוא אדם חזק.

כשאני מביט בשעון, אני מבין שכבר מאוחר ושהגיע הזמן ללכת. מחר בבוקר יש לי טיפול פסיכולוגי, ואני לא רוצה לאחר אליו. אני נפרד מכולם בסדרת נשיקות וניגובי לחיים, מתכונן לטוס לרחוץ פנים בברז הקרוב ביותר ולנקות את כל הרוק שהצטבר לי על הלחי, "לעזאזל רק שלא יצמחו לי חצ'קונים".

אחי אומר שהוא נשאר ללון הלילה בבני ברק, ובטובו מציע שאני אצטרף לערן לנסיעה חזרה לירושלים.

אוטובוס הלילה מתקרב, קו 404 ישיר לבנייני האומה בירושלים. אני מרגיש כאילו יד הגורל שולחת אותנו לעוד שעה יחד, אנחנו עולים לאוטובוס בתחנה הראשונה, כך שאפשר לבחור בדיוק איפה לשבת. אני אוהב לשבת במושב הקרוב למדרגות האחוריות, ככה אף אחד לא מציץ עלי מאחור, ומלפניי אני רואה את כל מי שנמצא. המושבים האחוריים שמורים, כמובן, לבנות ישראל הכשרות והטהורות, שחלילה לא יחטיאו אותנו בטעות עם חצאית מלמלה מפתה. ערן מתיישב ליד החלון ואני לצידו, כל כך קרוב. האוטובוס מתחיל בנסיעה, ורק נורות הנאון המהבהבות מהרחוב מאירות את פניו בקצב אחיד.

"אתה בחור יפה," אני אומר לו. "למה שיקרת לי שאתה מכוער? עד כדי כך חוסר מודעות עצמית?"

הוא צוחק. "תלמד כלל: כשאין לאחרים ציפיות ממך, אתה תמיד מוערך."

"ומי אמר שלא ציפיתי?" אני שולח יד ולוקח את שלו, מחזיק אותה בין שתי כפות ידיי.

"מה אתה עושה?" הוא מנסה לשחרר את ידו, מעיף אותה ממני כאילו והכיש אותו נחש.

"מה איכפת לך? חשוך פה עכשיו, כולם חצי ישנים ואין אף אחד עם דופק באזור." אני מנסה את מזלי שוב. הפעם הוא לא מושך את ידו. האגודל שלי חולף בעדינות על אצבעותיו, ולרגע נדמה לי שזרם חשמלי עובר בינינו.

"תנשק אותי כבר," אני לוחש, מביט בו בשתי עיניים שובבות.

הוא מסתכל בי, מבוהל. "השתגעת? אנחנו על אוטובוס מלא חרדים!"

"אני יודע," אני עונה, "אתה לא צריך להזכיר את זה כל שנייה. אבל תסתכל מסביב, כל אחד פה נמצא עמוק בחלום שלו, כולם כבר מתים להגיע הביתה ולישון במיטה באופן נורמלי."

הוא אפילו לא מהסס. "אין מצב!" הוא פוסק. 

"ואם אני אנסה בכל זאת?" אני מתגרה בו בעדינות.

הוא נושם עמוק. "הראל, אין מצב! אתה לא נורמלי. אנחנו בנים, אנחנו חרדים, אנחנו במקום ציבורי! זה לא שייך!!!"

אבל דווקא כי אנחנו בנים, חרדים, ובמקום ציבורי – הרצון שלי כל כך חזק, כאילו התחושה הלא נורמלית הזאת שואבת אותי פנימה. אולי אם היינו זוג רגיל, חילוני במקום חופשי, זה לא היה מלהיב אותי כל כך.

"אתה מנשק אותי היום," אני קובע בעדינות אך בביטחון, לוחש, "אני מת לטעום את השפתיים שלך."

הוא נשאר שותק, מביט בחלון כאילו שוקע לתוך עצמו, עדיין נבוך.כף היד שלו עדיין חפונה בכף ידי, ונדמה שהחשמל שעובר בינינו עדיין שם, שולח זרמים בעוצמה.

האוטובוס ממשיך לנסוע, חלונותיו מוארים באור כהה ומנצנץ קלות עם אורות הרחוב החולפים, מצלילים את הפנים שלנו לרגעים, ואז מחזירים אותנו אל חצי-חושך רך וממלא. הדממה בינינו מכילה כל כך הרבה, היד שלי עדיין אוחזת בשלו, ורפרוף האצבעות שלו על כף ידי מרגיש כמו אות סודי שאנחנו משדרים רק זה לזה, מבלי להוציא מילה. אנחנו כבר על הכביש המהיר לירושלים, נסיעה חלקה ומונטונית.

"אני עייף" הוא אמר בקול, ואני מציע לו את הכתף שלי להירדם, אף פעם לא נרדמתי באוטובוסים או נסיעות, אני מאלו שחייבים להיות במצב שכיבה בכדי לישון.

הוא מניח עליי ראש בהתרפקות ועוצם את עינו. האויר סמיך, אני מביט בו מהצד ומרגיש את הנשימות שלו – מהירות קלות אבל עמוקות, כאילו הוא נלחם בעצמו בכל רגע. אני מצמצם את המרחק עוד קצת, כמעט מרגיש את חום גופו במרחק נגיעה, העיניים שלו בורחות לחלון כאילו מחפשות לאחוז במשהו שיזכיר לו שהוא עדיין כאן, בתוך העולם הרגיל. אבל אנחנו לא בעולם רגיל כרגע, כל מה שמחוץ לאוטובוס מתפוגג ונשאר רק האוויר הכבד בינינו.

"מדהים כמה אתה נראה טוב באור הזה," אני לוחש, בקול שרק הוא יכול לשמוע. לרגע הוא לא מגיב, ואז מצטחק בשקט, כמעט במבוכה, עוצם עיניים לשבריר שנייה, כאילו כדי להסתיר איזה רגש שעולה בו.

“אתה יודע," אני ממשיך, "כבר הרבה זמן רציתי לדעת איך זה מרגיש. איך אתה מרגיש.” אני מעביר את האצבע שלי בעדינות על גב ידו, עוקב אחר קו האצבעות שלו, מעגלי כף היד, חום הגוף שמקרין אליו ומשאיר בי תחושת עקצוץ קל.

ערן פוקח עיניים, מביט בי בעומק כאילו קראתי בו משהו שלא ידע שאפשר לקרוא, כאילו הוא מבין הכול. בלי לנתק את המבט, אני רוכן עוד קצת לעברו, והלב שלי פועם כל כך חזק שאני בטוח שגם הוא מרגיש. אני מקרב את פניי אליו, ממשיך עד שנשאר מרחק של מילימטרים בודדים בינינו, עיניו מתרחבות, אבל הוא לא נסוג. הוא נושם עמוק, כמעט רועד.

רגע אחר כך, בלי לחשוב, אני נוגע בשפתיו ונושק לו – נשיקה ראשונה, קצרה, מהוססת. הלב שלי מתרסק לתוך הרגע, הנשיקה חמה ורכה, אחרת מכל מה שהכרתי, כמו להציץ למעמקי סוד שלא העזתי לגלות. אנחנו מתנתקים לרגע, מביטים אחד בשני, ואז אני נמשך שוב, מעז עוד קצת. הנשיקה הפעם מעמיקה, נפתחת, והיד שלי נשלחת ללחיו, מלטפת אותו ברוך.

אני מרגיש אותו נמס תחת היד שלי, לאט, פתאום מאפשר, כמו נכנע לרגש שכולו חדש. 

השפתיים שלנו משדרות את מה שהמילים מעולם לא הצליחו.

ואז, לפתע, הוא עוצר, מתיישר, נרכן ומביט דרך החלון, כאילו מחפש מענה למחשבות שרצות אצלו, ואני בוהה בו, מנסה לפענח את המבט שלו. נראה כאילו הוא מחפש דבר מה בחושך שבחוץ. אני מרגיש את הלב שלי כמעט מתפוצץ מרוב אדרנלין, הלבבות שלנו דופקים בקצב אחיד, סוחפים את כל החלל סביבנו. שאני כמעט בטוח שכל הנוסעים שומעים את המקצב. אני מרגיש את כף היד שלו זזה מעט על הברך שלו, כאילו הוא מתלבט אם לתת לרגש הזה עוד מקום, או אולי לנסות להחזיר את הכול לתוך המסגרת שהוא רגיל אליה.

אני בוחר לא לגעת בו שוב, לפחות לא עכשיו. נותן לנו את הזמן הזה להתרגל לתחושה החדשה. 

באיזשהו שלב הוא מחזיר מבט, רק לשנייה, והחיוך הקטן שעולה בזווית הפה שלו, גם אם מתוח, אומר לי הכול.

שנינו שותקים, שנינו נושמים עמוק. יש לנו עוד חצי שעה של נסיעה ליעד. 

את החצי השעה הזאת העברנו בדממה מוחלטת.

>>המשך כאן<<