אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< ימים ארוכים עברו מאז שהבית התרוקן מנוכחותו. הוא נסע מחוץ לעיר, כבול בעיסוקי עבודה ולימודים, ואני נשארתי כאן, בין הקירות הדוממים והתחושה הכבדה. מאז תום החגים, האולטימטום שלי תלוי באוויר כמו ענן כבד: או שנתחיל טיפול זוגי, או שניפרד. לא עוד גחמות מתישות, לא עוד לחץ שמכביד על הנשמה, לא עוד ריחוק קר במיטה, ולא ההתמכרות לאלכוהול שמסתירה יותר משחושפת. אני מסרב להיות בובה על חוט. צלצול הטלפון קטע את זרם מחשבותיי. "מאמי, אני בבעיה," נשמע קולו של מייקל, מתוח ומתוסכל. "איבדתי את הארנק שלי. אני לא מוצא אותו. אני עכשיו בטרמינל רכבות, וכל כך הרבה אנשים עוברים ושבים סביבי – אין לי מושג איפה הוא. אולי נפל, אולי נגנב. היה שם הכול – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, מזומן, כרטיסים שונים... הכול!" הוא השתהה, נאנח ואז הוסיף: "לבסוף, הצלחתי בקושי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס דרך הטלפון. שש שעות נסיעה הביתה, במקום שעתיים. אני אגיע רק מחר בבוקר... אני ממש מצטער. הבטחתי לך שתנוח מחר, שאני אטפל כל היום בקאלה, אבל עכשיו אני רואה שזה כבר לא יקרה. אנ...

  >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<   ישבנו פעם על ספת הפסיכולוג. טוב, לא בדיוק פסיכולוג – מטפלת זוגית. קראו לה יעל. העיניים שלה היו עגולות ותכולות, כמעט כמו של דמות אנימה – גדולות, סקרניות ומלאות חיים. בכל פעם שהביטה בנו, היה נדמה שהן לא רק מקשיבות, אלא גם מבינות אותנו לעומק, כאילו היא קוראת בין השורות של מה שלא נאמר. כשהיא הייתה מופתעת או מרותקת ממה שסיפרנו, ההבעה שלה השתנתה בצורה כל כך תיאטרלית, שזה היה כמעט מצחיק, כאילו היא נהנתה מכל רגע בטיפול שלנו, ואנחנו היינו ההצגה. המופע הפרטי שלה. כל פעם כשיצאנו ממנה, בעלי עם העיניים המלוכסנות שלו היה במאמץ עילאי פוקח אותן ככל יכולתו כדי לחקות את הבעות התדהמה של יעל. זה היה כל כך חמוד, עד שחשבתי שבמקום לעבור טיפול אצלה, אנחנו קצת מתאהבים בה. זה התחיל במהלך הקורונה, היינו בחיתולי הקשר שלנו. בעבודה שלי נמסר שהקורונה מאפשרת לנו לפנות לייעוץ דרך העבודה באופן אנונימי. כמי שנחשב לאדם הרפתקן, החלטתי לשלוח הודעה ליועץ: "האם יש אפשרות לטיפול זוגי?" הוא השיב מיד, "בוודאי! אני אפנה אותך לגברת בשם יעל. היא מתגוררת ברח...

  אמן יש פה נשים כרגע, אני אחרי שיחה ארוכה שהתחילה ממש לא נעים והסתיימה בצורה טובה מעבר למצופה. יש לבן זוג שלי כל מיני בעיות בעבודה, יותר נכון איש אחד שמאמלל אותו. בכל עבודה יש את האיש/ה השטן התורן. אז גם לו יש. בעלי מופנם ואני מוחצן והבעיות שלו זה כמו פיצוחים בשבילי, רוב הבעיות הם חברתיות. כי אותו אחד חושב שבעלי מתנשא או סנוב או חושב שהוא משהו מיוחד או.. רק כי הוא מופנם ושקט ולא מדבר הרבה. ולכן השטן התורן הזה לא שבע. הוא מסוג האנשים שצריך ערס שיעמיד אותו במקום. או מישהו שיחבק אותו, נניח אמרתי לבעלי "בא נזמין אותו אלינו לבית?" ובעלי אומר "השתגעת!!! מה מגיע לו פרס?" אני אומר לו שצריך לשמור את האוייבים קרוב, ככה אני חושב. בקיצור, בעלי היום אשכרה בכה על משהו שהוא עשה לו. ואני הגבתי. ופיצוץ לא מהעולם הזה.... אחרי שעה הוא חוזר הבייתה עם טייק אווי רוצה שנדבר. חצי שעה הקדמה שבה הוא אומר לי "אתה יותר מידי גבר! אתה ישר נותן עיצות במקום להקשיב! אתה שופט אותי! אתה רוצה לשנות אותי! אתה לא אוהב אותי כמו שאני! אין לי תמיכה גם בבית!" ואל תשאלו, דרמה של החיים. נשבעתי לסתו...