אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  המוח שלי עורך השוואות. אולי זו טעות, אולי זו פשוט נטייה טבעית, אבל ככה זה. פעמים רבות שאלתי את עצמי: "הראל, מה הקטע? למה התאהבת במייקל, ובערן לא?" נכון, הייתה ויש בי אהבה גדולה לערן, אבל אז... אני חושב שהאהבה שלי אליו הייתה יותר "התאהבות בסיטואציה". התמכרתי לריגוש – לכל מה שהיה אסור. ההרגשה של להדליק אנשים ברחוב, הידיעה שאני שוכב איתו בבית של ההורים שלי או של הסבים שלו, עשתה לי את זה בהחלט. בסופו של דבר, אני לא בטוח אם זה היה משנה אם זה ערן או גבר אחר. עם מייקל זה היה אחרת מהרגע הראשון שבו נפגשנו. מהכניסה הסוערת שלי למסעדה במרכז העיר ועד הנינוחות שבה הוא קיבל אותי, אפילו כשאיחרתי לדייט בצורה משמעותית. הוא שידר שלווה, סבלנות – בחור מסודר, אדיב, ג'נטלמן. כשדיברתי, הוא באמת הקשיב. היה בו אינטלקט חד ולא מתפשר, סקרנות שהייתה מדויקת, בלי להגזים או להציף. הוא לא "חפר". אם לא עניתי לשיחה, הוא לא פוצץ לי את הטלפון באלף הודעות של "למה אתה לא עונה? איפה אתה? שכחת אותי?". אפשר היה לחזר אחריו מבלי שהוא ייפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה. הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.' אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שבוע שאני גר עם מייקל, עדיין לא התרגלתי לשינוי. אתמול הוא הפעיל מכונת כביסה של חולצות לבנות והוסיף אקונומיקה לתא של האבקה. "מייק, מה זה הריח הזה?" שאלתי, מרגיש שנכנסתי לתוך קופסת אקונומיקה. "שמתי אקונומיקה בכביסה, שהחולצות שלנו יהיו לבנות כמו שלג," הוא ענה בחיוך. זה הצחיק אותי כל כך. "אני מבין שאתה חושב שאנחנו פועלי בניין, הא?" הקנטתי אותו בעדינות. האמת, לא רציתי להקשות עליו עם הטיעון של אמא שלי, המומחית לעינייני כביסות, שטוענת שאקונומיקה הורסת את הבד. היא תמיד אומרת שעדיף לערבב חומץ עם אבקת סודה לשתייה או אבקת אפייה – "בקיצור, עושים עוגה במכונה, והכול יוצא נקי נקי," כמו שהיא אומרת. קרה גם, שביום השני למעבר, נכנסתי לחדר השינה כשמייקל כבר ישן. גיליתי אז עד כמה השינה שלו קלה. הוא כנראה שמע את הדלת נפתחת, ובתוך שנייה אחת קפץ מהמיטה, רץ לכיוון המטבח וקרא בבהלה: "אני קם לשטוף כלים!". לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק. אחזתי בידו והרגעתי אותו, מחזיר אותו אחר כבוד למיטה. "תישן, מתוק! מה כלים עכ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "מאמי," הוא אמר בקול שמח, עיניו נוצצות, "התקבלתי לעבודה! לא משרת חלומות, אבל התנאים טובים. אתה תראה שאני לא מתכוון להיות עול עלייך לעולם! תודה שעזרת לי למצוא אותה." חייכתי אליו, מלא גאווה. "מתוק שלי, אתה ממש לא עול," הסברתי ברוך. "אני אוהב להעניק, וכשאני נותן – זה בא מהלב, לא מחישובים כלכליים. אבל כן חשוב לי לדעת שיש לך שאיפות בחיים, שאתה לא נשאר במקום בינוני ושאיכפת לך מאיתנו." הוא הרים גבה, חיוך מתגנב לשפתיו. "תקשיב, הראל, אני בחיים לא חשבתי שאעבוד במקצוע כזה, אבל אולי דווקא זה ייתן לי שקט. ואולי גם, סוף סוף, לא תוכל להגיד לי שיש לך עוד תירוץ לא לקבל ממני." הקול שלו היה מלא התרגשות. ראיתי את הנחישות בעיניים שלו, וזה חימם את ליבי. הימים עברו, והוא באמת הצליח בעבודה החדשה שלו. זו לא הייתה משרת חלומות – לא עבורו לפחות, כי יש לו השכלה גבוה. הזכיר לי את עולי ברית המועצות, אנשים בעלי תעודות רפואה שעבדו בתור שומרים בחניונים נידחים אפילו ללא נשק. העבודה נתנה לו משהו שהוא לא ידע שחיפש: שקט. האנשי...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<       אני לא יודע מה קורה לי, הלב שלי רץ קדימה, דוהר לאהבה כמו סוס פראי. אני מביט על מייקל בעיניים בורקות, מלא התרגשות. והראש כמו משתרך מאחור, בקצב שלו לוחש לי בקול ספקני: "הראל, תירגע. תקשיב רגע. אין לו עבודה כרגע, הוא נרתע כשנגעת לו בבטן, הוא לא משתף אותך במה שהוא באמת אוהב או לא אוהב. ומה עם זה שהוא סגור? למה אתם לא מצליחים לדבר בפתיחות על מין? יש פה המון דגלים אדומים." אבל הלב... הלב כאילו יש לו קול משלו, מנותק מההיגיון, והוא מחייך כמו דביל ומסמיק בכל פעם שהוא נזכר במייקל: "הוא מושלם, הראל! אימאל'ה, איזה חתיך! תראה אותו – מאורגן, חכם, יודע להקשיב ולכוון אותך. והוא אחראי! הוא לא מתפזר מדבר לדבר כמו שאתה עושה לפעמים. הוא יציב, הוא בטוח. כל כך מרגיע לדעת שאם דיברת איתו בבוקר, אין הפתעות אחר הצהריים. אתה יודע בדיוק איך ייראה היום שלך כשהוא בסביבה. הוא פשוט... נותן לך עוגן." אבל מה עושים כשהלב והשכל לא מסכימים? אני מרגיש כאילו הם שני צדדים שמושכים אותי לשני כיוונים שונים, ואני עומד באמצע, אובד עיצות. ישבתי מול טלי, ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< לא ממש הבנתי איך בוחרים צימרים או מקומות אירוח אחרים. אני די מפונק, ולרוב לא טורח לחפש – דברים פשוט מגיעים אליי לבד. הטיולים שלי הם לרוב ספונטניים לחלוטין. למשל, פעם ראיתי בעלון שבת הצעה מפתה: שלושה ימים באילת, הכל כלול – אוטובוס מבנייני האומה, פנסיון מלא, ואפילו הנחות לאטרקציות באזור. ההצעה הייתה מיועדת לאברכים וגברים חרדים, אבל זה ממש לא עצר אותי. מיד ניגשתי לערן ואמרתי בהתלהבות: "תקשיב, יש דיל מטורף! יאללה, בוא ניסע לאילת!" ערן נלחץ: "מה? אתה רציני? זה מיועד לגברים נשואים! הם מחלקים את השבוע – קודם כמה ימים לנשים, אחר כך למשפחות, ורק בסוף לגברים. בגלל שזה שלושה ימים לכל קבוצה, יש כאלה שמנצלים את זה עד הסוף – חצי עם המשפחה וחצי לבד..." אבל אני התעקשתי: "תקשיב, התקשרתי אליהם. אמרתי שאני ואברך נוסף, חבר לכולל רוצים להצטרף. אף אחד לא באמת יבדוק לנו את הכתובה... נגיד ששנינו נשואים לפרגיות נחמדות, ונשתלב בנוף." ערן התגלגל מצחוק: "אתה לא נורמלי, הָרִי! אתה יודע את זה?" אני בהחלט יודע איך לשכנע, וכך, אחר...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< זה לא פשוט להיות חרדי ולדעת שאתה אוהב ונמשך לגברים. זו תחושה שמשהו לא תקין בך, שאתה לא בסדר. בהתחלה, כשאתה קטן, אתה לא באמת מבין את המשמעות של זה. לחבק בנים, לנשק אותם אפילו, זה מרגיש טבעי, פשוט וקל.  תמיד מספרים לי שכשהייתי קטן, אמרתי לאימא: "החלטתי! אני מתחתן עם דוד מהגן!". היא צחקה ואמרה בנחת: "הראלוש מתוק, בנים מתחתנים עם בנות!" ואני העוותי את פניי בסלידה: "איכככ בנות זה מגעיל! אני רוצה רק את דוד!" היא רק חייכה אליי וענתה: "זה יעבור לך, מתוק שלי". ככל שגדלתי והתחלתי להבין את העולם סביבי, התחושה הזו של להיות שונה התחילה להציק. כולם סביבי התעסקו באותה הילדה שעברה ברחוב, ולפתע הרוח נשבה והחצאית שלה התעופפה אל על ובטעות ראו לה את התחתונים הקטנים והורודים. החבר'ה התגלגלו מצחוק. גם אני צחקתי איתם, כי זה משעשע, למרות שהרגשתי צורך לגונן עליה. בתוך תוכי חשבתי על סיטואציה אחרת לגמרי. מצחיקה ומסקרנת באמת! כשהייתי בגן חובה חיסנו את כל ילדי הגן, אחד אחד עברנו את הפרגוד הלבן, הפשלנו מכנסיים וקיבלנו זריקה...