קצת ערן- חלק ה'
הוא ירד מהאוטובוס שלושה תחנות לפניי, כמעט בדממה מוחלטת. ה"שלום" שלו נשמע כמו המהום יותר מאשר בריכת פרידה. "לילה טוב, נדבר," הוא הוסיף, וירד במדרגות הישר לרחוב השקט, ממשיך קדימה בלי להסתכל אחור, שמא יהפוך לנציב מלח.
"הכל טוב?" שלחתי הודעת SMS. הוא רק ענה "כן".
אני לא מתכווח עם עובדות, כן זה כן, ואני לא אוהב שעושים עליי מניפולציות של להתחנן לשאוב מידע.
"לילה טוב, נדבר מחר," כתבתי ושלחתי. הייתי גמור מעייפות, פיזית ונפשית, וחשבתי רק מה אני הולך לספר לפסיכולוגית שלי.
לפסיכולוגית שלי קוראים טלי, טלי בכל מפגש יושבת מולי, רגל על רגל, עם גופה השמנמן שממלא את הכיסא. השיער השטני שלה, ארוך ויבש, מפוזר ברשלנות על הכתפיים. עיניה, בצבע ירוק-אפור, מתבוננות בי בקשב רב, ותמיד נראה כאילו הן שקועות במחשבות עמוקות.
היא לא נחשבת ליפה, ונראה לי שהיא גם צעירה לתפקיד, אבל היא פסיכולוגית טובה, וזו אולי הסיבה שאני כאן. רוב הזמן היא שותקת, מהמהמת בתגובה למה שאני אומר, כאילו מאשרת את דבריי, ומאפשרת לי להרגיש שהקשבה שלה מלאה בכוונה כנה.
אני זוכר את הפגישות הראשונות איתה. נכנסתי ושתקתי, לא אומר מילה. היא הסתכלה עליי בחיבה והתעניינות, ואני הסתכלתי על הקיר, על הרצפה, על הנעליים שלי ולא פציתי פה. היא לא אמרה כלום ולא שאלה כלום, רק ישבה. ואז, כשעוברים להם 45 דקות, אני יוצא מהחדר מתוסכל, עצבני, מלא כעס ואשמה עצמית, ומקלל את עצמי בלב: "אדיוט! באת עד לפה, כמעט שעה נסיעה בשביל מה? לשתוק? למה אתה לא מדבר?!"
ואני נשבע לעצמי שבפעם הבאה אני הולך לומר הכל, לדבר על הכל. לספר לה שאני לא ישן בלילות, שהראש שלי עמוס במחשבות, שאני לא נרדם באופן טבעי, אלא רק כשאני סחוט מעייפות, שאני מפחד להניח את הראש על הכרית ולשמוע את כל השדים שלי מדברים, שאני לא מרגיש כלום במשך היום, אני כמו על טייס אוטמטי. אני לפעמים נושך את עצמי כדי לראות אם אני חי ואם אני מרגיש כאב, שכבר שנתיים שלמות לא בכיתי בכלל, אפילו לא דימעה אחת, אפילו לא בחדר חשוך ולבד.
אני אבא, אימא, אח, חבר ופסיכולוג של האחים שלי הקטנים שנשארו יתומים. עזבתי ישיבה שכל כך אהבתי בשביל לטפל בהם. שאני מתמודד עם שאלות שאני לא בטוח לגבי התשובות שלהם. כמו אחות שניגשת אליי בבכי, "יוצא לי דם בתחתון ואני לא קיבלתי מכה!" ואני צריך לחפש לה תשובה בגוגל וללמוד מה זה ווסת בצורה שתסביר לה טוב, אבל גם לא תלחיץ אותה ולא תהיה טו מאצ' לגיל ולמגזר שלנו.
ואז להתעורר בבוקר, להכין סנדוויצ'ים לגנים ובתי ספר, וללכת לאסיפות הורים, להיות שם בשביל כל אחד ואחת מהמשפחה בזמן שאני כל כך לבד. אני רק רוצה שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שאני עושה טוב, שיראה אותי, שיעודד אותי שאני עוד יחזור לישיבה, ללימוד, לבדיחות אל תוך הלילה, לאהבות, ולחיים הקודמים והשמחים שהיו לי. שיגיד לי שלמסע הזה יש סוף טוב.
למה ההורה שלי היה חייב למות כל כך צעיר, כל כך פתאומי? למה הוא עשה כל כך הרבה ילדים בלי לקחת בחשבון שאולי יום אחד הוא יעלם וישאיר חבורת ילדים באוויר? למה אלוהים השאיר אותנו ככה, שבר לנו את הלב?.
כשמת הורה צומחים בבית הרבה הורים חליפיים, כל אחד מנסה לשלוט. אני אף פעם לא רציתי, התפקיד הזה נכפה עליי.
אהבתי פסיכולוגיה, חקר נפש האדם, ואוטומטית האחים היו מתקבצים סביב המיטה שלי, אני זוכר את הרגעים בהם הייתי מספר לאחים שלי סיפור לפני השינה. הם היו מתמקדים בי במבט מצפה, ותחושת השייכות הייתה עוטפת אותי. זה היה כמו להזכיר לעצמי שהייתי יותר מאח – הייתי גם מספר סיפורים, דמות חינוכית. גם כשזה היה קשה, הרגשתי שאני מספק להם משהו חשוב. במקרים רבים, הם היו פונים אליי לא רק כי הייתי אחיהם, אלא כי הם ראו בי דמות של ביטחון והבנה, כאילו אני יודע את התשובות לשאלות הקשות בחיים.
אבל גם אז היה קש ששבר את גב הגמל, את גבי. בשנה וחצי הראשונות תפקדתי מעולה, עד שקרה משהו ששינה את כל כללי המשחק והדינמיקה בבית. לאט לא הייתי נצרך, אבל גם קיבלתי אלימות מילולית שהלכה והחריפה, על מה שאני לא עושה טוב או באופן לא מושלם. "הראל, אתה זז לאט, אתה מנקה לאט, חתיכת עצלן! אתה לא מפעיל את המכונה טוב, אתה לא טוב," זה מה ששמעתי כל היום.
ואיפה אותו אחד היה שנה וחצי קודם, כשעשיתי את כל זה לאט, בקצב שלי, ואף אחד לא התלונן, וכולם היו נקיים, שמחים ושבעים?.
במהלך הפגישה, כשהשיחה עברה לסוגיות שקשורות ליחסים עם ערן, התחלתי להרגיש שהדברים זורמים יותר בקלות. הסיפור שלי היה לא פשוט; כל מה שאמרתי היה טבוע ברגשות עזים, בלבול וחשש. כשהגעתי לתיאור החוויה שלי עם ערן – איך הוא הכניס לחיי צבע, שמחה, ואפילו ריגוש – הרגשתי את הלב שלי פועם.
אבל אז, כשסיימתי לדבר, טלי פשוט ישבה שם והביטה בי בעיניים הירוקות-אפור שלה, חשבתי שראיתי את הרהוריה שבמחשבותיה. היא הייתה רגועה, ולא הייתה שום מהירות בתגובות שלה. באותו רגע, היא הפכה להיות לא רק פסיכולוגית אלא גם מישהי שמוכנה לשתף אותי בחששות שלה.
"אני לא חושבת שהוא טוב לך," היא אמרה, הקול שלה היה נעים, אך ברור. "אתה לא צריך להיות מטפל של אף אחד יותר," היא המשיכה. המשפט שלה עשה לי כאב באותו הרגע. זה היה כאילו שמישהו לקח את הכאב שלי ושם אותו על השולחן, בלי לסנן אותו או להסתיר אותו.
היא הסבירה שהקשר הזה, אם כי מעורר רגש, גם עשוי להיות מסוכן. טלי חוותה את הקונפליקט שלי: מחד, אני חיפשתי שייכות ונחמה, ומאידך, אני לקחתי על עצמי תפקיד של "מטפל" לאנשים שסביבי, כמו ערן, במקום להתמקד בעצמי. "אתה זקוק למישהו שיתמוך בך, לא למישהו שאתה צריך להנחות אותו," היא הוסיפה.
באותו הרגע, הייתי קרוע. היא לא ניסתה להפסיק אותי מלדבר על ערן, אבל היא הבהירה לי שהקשר הזה, שהוא כל כך מושך, גם עלול לטעון אותי רגשית בצורה שעלולה להיות הרסנית. היא שאלה אותי שאלות מאתגרות, כמו מה אני מרגיש כשאני איתו, ואילו תחושות עולות בי כשאני לא. .
"טלי," אמרתי לבסוף לא סגור על עצמי, "אני יודע שאת צודקת, אבל אני לא חושב שאת מבינה כמה הוא גורם לי להרגיש חי".
היא רק חייכה, ולא אמרה כלום. באותו רגע הבנתי שבדיוק כמו שהיא לא ניסתה להניע אותי לדחוק את רגשותיי הצידה, היא גם לא התכוונה להכריח אותי לקבל את דבריה מיד. היא פשוט אפשרה לי לחשוב, להרגיש, ולהבין את עצמי.
כשיצאתי מחדר הטיפול, מיד הדלקתי את הפלאפון.
הודעה חדשה התקבלה מערן ב־9:05 : "בוקר טוב הָרִי, שיהיה לך יום נעים."
הודעה נוספת ב־9:11: "הראל, אני רוצה לדבר איתך. אתה יכול לדבר איתי היום בערב?"
הודעה נוספת ב־9:22: "למה אתה לא עונה?"
הודעה נוספת ב־9:29: "עשיתי לך משהו?"
"הכל טוב?" שלחתי הודעת SMS. הוא רק ענה "כן".
אני לא מתכווח עם עובדות, כן זה כן, ואני לא אוהב שעושים עליי מניפולציות של להתחנן לשאוב מידע.
"לילה טוב, נדבר מחר," כתבתי ושלחתי. הייתי גמור מעייפות, פיזית ונפשית, וחשבתי רק מה אני הולך לספר לפסיכולוגית שלי.
לפסיכולוגית שלי קוראים טלי, טלי בכל מפגש יושבת מולי, רגל על רגל, עם גופה השמנמן שממלא את הכיסא. השיער השטני שלה, ארוך ויבש, מפוזר ברשלנות על הכתפיים. עיניה, בצבע ירוק-אפור, מתבוננות בי בקשב רב, ותמיד נראה כאילו הן שקועות במחשבות עמוקות.
היא לא נחשבת ליפה, ונראה לי שהיא גם צעירה לתפקיד, אבל היא פסיכולוגית טובה, וזו אולי הסיבה שאני כאן. רוב הזמן היא שותקת, מהמהמת בתגובה למה שאני אומר, כאילו מאשרת את דבריי, ומאפשרת לי להרגיש שהקשבה שלה מלאה בכוונה כנה.
אני זוכר את הפגישות הראשונות איתה. נכנסתי ושתקתי, לא אומר מילה. היא הסתכלה עליי בחיבה והתעניינות, ואני הסתכלתי על הקיר, על הרצפה, על הנעליים שלי ולא פציתי פה. היא לא אמרה כלום ולא שאלה כלום, רק ישבה. ואז, כשעוברים להם 45 דקות, אני יוצא מהחדר מתוסכל, עצבני, מלא כעס ואשמה עצמית, ומקלל את עצמי בלב: "אדיוט! באת עד לפה, כמעט שעה נסיעה בשביל מה? לשתוק? למה אתה לא מדבר?!"
ואני נשבע לעצמי שבפעם הבאה אני הולך לומר הכל, לדבר על הכל. לספר לה שאני לא ישן בלילות, שהראש שלי עמוס במחשבות, שאני לא נרדם באופן טבעי, אלא רק כשאני סחוט מעייפות, שאני מפחד להניח את הראש על הכרית ולשמוע את כל השדים שלי מדברים, שאני לא מרגיש כלום במשך היום, אני כמו על טייס אוטמטי. אני לפעמים נושך את עצמי כדי לראות אם אני חי ואם אני מרגיש כאב, שכבר שנתיים שלמות לא בכיתי בכלל, אפילו לא דימעה אחת, אפילו לא בחדר חשוך ולבד.
אני אבא, אימא, אח, חבר ופסיכולוג של האחים שלי הקטנים שנשארו יתומים. עזבתי ישיבה שכל כך אהבתי בשביל לטפל בהם. שאני מתמודד עם שאלות שאני לא בטוח לגבי התשובות שלהם. כמו אחות שניגשת אליי בבכי, "יוצא לי דם בתחתון ואני לא קיבלתי מכה!" ואני צריך לחפש לה תשובה בגוגל וללמוד מה זה ווסת בצורה שתסביר לה טוב, אבל גם לא תלחיץ אותה ולא תהיה טו מאצ' לגיל ולמגזר שלנו.
ואז להתעורר בבוקר, להכין סנדוויצ'ים לגנים ובתי ספר, וללכת לאסיפות הורים, להיות שם בשביל כל אחד ואחת מהמשפחה בזמן שאני כל כך לבד. אני רק רוצה שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שאני עושה טוב, שיראה אותי, שיעודד אותי שאני עוד יחזור לישיבה, ללימוד, לבדיחות אל תוך הלילה, לאהבות, ולחיים הקודמים והשמחים שהיו לי. שיגיד לי שלמסע הזה יש סוף טוב.
למה ההורה שלי היה חייב למות כל כך צעיר, כל כך פתאומי? למה הוא עשה כל כך הרבה ילדים בלי לקחת בחשבון שאולי יום אחד הוא יעלם וישאיר חבורת ילדים באוויר? למה אלוהים השאיר אותנו ככה, שבר לנו את הלב?.
כשמת הורה צומחים בבית הרבה הורים חליפיים, כל אחד מנסה לשלוט. אני אף פעם לא רציתי, התפקיד הזה נכפה עליי.
אהבתי פסיכולוגיה, חקר נפש האדם, ואוטומטית האחים היו מתקבצים סביב המיטה שלי, אני זוכר את הרגעים בהם הייתי מספר לאחים שלי סיפור לפני השינה. הם היו מתמקדים בי במבט מצפה, ותחושת השייכות הייתה עוטפת אותי. זה היה כמו להזכיר לעצמי שהייתי יותר מאח – הייתי גם מספר סיפורים, דמות חינוכית. גם כשזה היה קשה, הרגשתי שאני מספק להם משהו חשוב. במקרים רבים, הם היו פונים אליי לא רק כי הייתי אחיהם, אלא כי הם ראו בי דמות של ביטחון והבנה, כאילו אני יודע את התשובות לשאלות הקשות בחיים.
אבל גם אז היה קש ששבר את גב הגמל, את גבי. בשנה וחצי הראשונות תפקדתי מעולה, עד שקרה משהו ששינה את כל כללי המשחק והדינמיקה בבית. לאט לא הייתי נצרך, אבל גם קיבלתי אלימות מילולית שהלכה והחריפה, על מה שאני לא עושה טוב או באופן לא מושלם. "הראל, אתה זז לאט, אתה מנקה לאט, חתיכת עצלן! אתה לא מפעיל את המכונה טוב, אתה לא טוב," זה מה ששמעתי כל היום.
ואיפה אותו אחד היה שנה וחצי קודם, כשעשיתי את כל זה לאט, בקצב שלי, ואף אחד לא התלונן, וכולם היו נקיים, שמחים ושבעים?.
ההורה הנותר כעס שמתייחסים אליי ככה, אז הוא כל הזמן השווה ביני לבין זה שהפעיל עליי אלימות, מה שגרם לקרע ולאלימות להשתכלל אף יותר. אז נשברתי. רציתי רק להיעלם מהעולם, לישון ולא להתעורר, לא לאכול ולא לשתות, לא לדבר עם אף אחד, לא לזוז, לא להרגיש.
הדיבורים על כמה אני איטי רק החריפו את המצב, ואני התחפרתי יותר ויותר, עד שירדתי במשקל – אנורקסיה, כך קראו לזה. בניגוד למה שמתארים על ילדים אנורקסים שרוצים להיראות טוב, אצלי זה היה אחרת; לא רציתי להיות רזה, ולא עניין אותי איך אחרים תופסים את הגוף שלי. הייתי בדיכאון, לא יכולתי לאכול, ונסחפתי להרס עצמי בתקווה שאולי כך אצליח להרגיש משהו. אפילו הגוף שלי זעק לעזרה.
אבל במקום לדבר על זה ועוד, אני יושב כמו מטומטם מול טלי ושותק.
חצי שנה אני נוסע פעם בשבוע עד לחדר הקטן והמריח אבק שלה, בשביל לשתוק. וזה גורם לי לשנוא את עצמי יותר. ואני גם מרחם עליה – איך אפשר לשבת שעה מול אדם שותק ולא לדבר? היא בטח יוצאת מהחדר ומקללת את הרגע שהשעה שלנו מתחילה.
יש בה משהו שמזמין אותי לדבר, והיכולת שלה להקשיב במאה אחוז גורמת לי להרגיש שכל מילה שלי חשובה. וכך לאט לאט הסכר נפתח, אני מתחיל לאט לדבר, והיא שותקת ומגיבה רק בהבעות פנים.
ועדיין, אני יוצא מתוסכל, מלקה את עצמי: "נו, אז דיברת, אז מה יצא לך מזה? רק פותח את הפצעים יותר ויותר. זה אפילו מרגיש כואב יותר עכשיו. למה אתה עושה את זה לעצמך? עדיף להישאר בבית ולהסתתר מתחת לשמיכה. עדיף לך להמשיך כמו שהתנהלת עד היום, לישון כל הבוקר אחרי שהתרסקת מעייפות, ובלילה להאזין לנעימות שאתה אוהב, לרקוד לבד בסלון כמו בלרינה. להרגיש חופשי, כולם ישנים, שקט. אף אחד לא מפריע לך, אתה יכול להיות מי שאתה ומה שאתה רוצה להיות.
אתה אוהב לצייר, אתה מצייר יפה, היצירות שלך בעיסות נייר סופר מגניבות. תמשיך לעשות מה שאתה עושה במקום לבזבז זמן על דיבורים חסרי תועלת מול אישה נחמדה שבטח גם היא לא סובלת אותך ואתה מאתגר אותה יותר מדי."
והקול הפנימי שלי אכזרי. אני לא יודע כבר מי אלים מילולית אליי יותר – הוא או האדון החדש שלי בבית. אבל איכשהו, מתוך כל הפגישות האלו, לאט לאט מצאתי את עצמי חוזר לחיים. מתמודד עם הפחדים, נפגש עם עצמי. הנושאים של נטייה מינית כמעט ולא עלו; אהבתי את זה שהרגשתי שהיא לא שותלת לי רעיונות במוח, היא רק מקשיבה ומשקפת לי מה שאני אומר.
בימים שכל רגש פירשתי כ"כעס" או "שמחה", היא לימדה אותי להרגיש. היא לימדה אותי מה זה עצב, פחד, אהבה, תסכול, גאווה, בושה, קנאה, בדידות, תדהמה, חמלה, רוגע, בלבול, חוסר ביטחון, געגוע, השראה ועוד.
למשל כשסיפרתי לה שאחותי ממש עיצבנה אותי כי… היא ענתה: "הראל, אני שומעת שאתה ממש מאוכזב." והבנתי – אני מאוכזב, אני לא כועס! והתהליך ריפוי הזה היה מדהים.
מאז התחלתי לנצל את הזמן אצלה ביתר שאת. היא הייתה עוצרת אותי: "אני רואה שבזמן האחרון אתה מביא לכאן סיפורים פיקנטיים ומעניינים, כאילו אתה מנסה לעניין ולשעשע אותי. אתה לא צריך לעשות את זה."
הדיבורים על כמה אני איטי רק החריפו את המצב, ואני התחפרתי יותר ויותר, עד שירדתי במשקל – אנורקסיה, כך קראו לזה. בניגוד למה שמתארים על ילדים אנורקסים שרוצים להיראות טוב, אצלי זה היה אחרת; לא רציתי להיות רזה, ולא עניין אותי איך אחרים תופסים את הגוף שלי. הייתי בדיכאון, לא יכולתי לאכול, ונסחפתי להרס עצמי בתקווה שאולי כך אצליח להרגיש משהו. אפילו הגוף שלי זעק לעזרה.
אבל במקום לדבר על זה ועוד, אני יושב כמו מטומטם מול טלי ושותק.
חצי שנה אני נוסע פעם בשבוע עד לחדר הקטן והמריח אבק שלה, בשביל לשתוק. וזה גורם לי לשנוא את עצמי יותר. ואני גם מרחם עליה – איך אפשר לשבת שעה מול אדם שותק ולא לדבר? היא בטח יוצאת מהחדר ומקללת את הרגע שהשעה שלנו מתחילה.
יש בה משהו שמזמין אותי לדבר, והיכולת שלה להקשיב במאה אחוז גורמת לי להרגיש שכל מילה שלי חשובה. וכך לאט לאט הסכר נפתח, אני מתחיל לאט לדבר, והיא שותקת ומגיבה רק בהבעות פנים.
ועדיין, אני יוצא מתוסכל, מלקה את עצמי: "נו, אז דיברת, אז מה יצא לך מזה? רק פותח את הפצעים יותר ויותר. זה אפילו מרגיש כואב יותר עכשיו. למה אתה עושה את זה לעצמך? עדיף להישאר בבית ולהסתתר מתחת לשמיכה. עדיף לך להמשיך כמו שהתנהלת עד היום, לישון כל הבוקר אחרי שהתרסקת מעייפות, ובלילה להאזין לנעימות שאתה אוהב, לרקוד לבד בסלון כמו בלרינה. להרגיש חופשי, כולם ישנים, שקט. אף אחד לא מפריע לך, אתה יכול להיות מי שאתה ומה שאתה רוצה להיות.
אתה אוהב לצייר, אתה מצייר יפה, היצירות שלך בעיסות נייר סופר מגניבות. תמשיך לעשות מה שאתה עושה במקום לבזבז זמן על דיבורים חסרי תועלת מול אישה נחמדה שבטח גם היא לא סובלת אותך ואתה מאתגר אותה יותר מדי."
והקול הפנימי שלי אכזרי. אני לא יודע כבר מי אלים מילולית אליי יותר – הוא או האדון החדש שלי בבית. אבל איכשהו, מתוך כל הפגישות האלו, לאט לאט מצאתי את עצמי חוזר לחיים. מתמודד עם הפחדים, נפגש עם עצמי. הנושאים של נטייה מינית כמעט ולא עלו; אהבתי את זה שהרגשתי שהיא לא שותלת לי רעיונות במוח, היא רק מקשיבה ומשקפת לי מה שאני אומר.
בימים שכל רגש פירשתי כ"כעס" או "שמחה", היא לימדה אותי להרגיש. היא לימדה אותי מה זה עצב, פחד, אהבה, תסכול, גאווה, בושה, קנאה, בדידות, תדהמה, חמלה, רוגע, בלבול, חוסר ביטחון, געגוע, השראה ועוד.
למשל כשסיפרתי לה שאחותי ממש עיצבנה אותי כי… היא ענתה: "הראל, אני שומעת שאתה ממש מאוכזב." והבנתי – אני מאוכזב, אני לא כועס! והתהליך ריפוי הזה היה מדהים.
מאז התחלתי לנצל את הזמן אצלה ביתר שאת. היא הייתה עוצרת אותי: "אני רואה שבזמן האחרון אתה מביא לכאן סיפורים פיקנטיים ומעניינים, כאילו אתה מנסה לעניין ולשעשע אותי. אתה לא צריך לעשות את זה."
אבל הבוקר, חשבתי לעצמי מה אני הולך לספר לה על ערן בלי שהיא תחשוב שאני מחפש ריגוש כדי למלא את החלל.
במהלך הפגישה, כשהשיחה עברה לסוגיות שקשורות ליחסים עם ערן, התחלתי להרגיש שהדברים זורמים יותר בקלות. הסיפור שלי היה לא פשוט; כל מה שאמרתי היה טבוע ברגשות עזים, בלבול וחשש. כשהגעתי לתיאור החוויה שלי עם ערן – איך הוא הכניס לחיי צבע, שמחה, ואפילו ריגוש – הרגשתי את הלב שלי פועם.
אבל אז, כשסיימתי לדבר, טלי פשוט ישבה שם והביטה בי בעיניים הירוקות-אפור שלה, חשבתי שראיתי את הרהוריה שבמחשבותיה. היא הייתה רגועה, ולא הייתה שום מהירות בתגובות שלה. באותו רגע, היא הפכה להיות לא רק פסיכולוגית אלא גם מישהי שמוכנה לשתף אותי בחששות שלה.
"אני לא חושבת שהוא טוב לך," היא אמרה, הקול שלה היה נעים, אך ברור. "אתה לא צריך להיות מטפל של אף אחד יותר," היא המשיכה. המשפט שלה עשה לי כאב באותו הרגע. זה היה כאילו שמישהו לקח את הכאב שלי ושם אותו על השולחן, בלי לסנן אותו או להסתיר אותו.
היא הסבירה שהקשר הזה, אם כי מעורר רגש, גם עשוי להיות מסוכן. טלי חוותה את הקונפליקט שלי: מחד, אני חיפשתי שייכות ונחמה, ומאידך, אני לקחתי על עצמי תפקיד של "מטפל" לאנשים שסביבי, כמו ערן, במקום להתמקד בעצמי. "אתה זקוק למישהו שיתמוך בך, לא למישהו שאתה צריך להנחות אותו," היא הוסיפה.
באותו הרגע, הייתי קרוע. היא לא ניסתה להפסיק אותי מלדבר על ערן, אבל היא הבהירה לי שהקשר הזה, שהוא כל כך מושך, גם עלול לטעון אותי רגשית בצורה שעלולה להיות הרסנית. היא שאלה אותי שאלות מאתגרות, כמו מה אני מרגיש כשאני איתו, ואילו תחושות עולות בי כשאני לא. .
"טלי," אמרתי לבסוף לא סגור על עצמי, "אני יודע שאת צודקת, אבל אני לא חושב שאת מבינה כמה הוא גורם לי להרגיש חי".
היא רק חייכה, ולא אמרה כלום. באותו רגע הבנתי שבדיוק כמו שהיא לא ניסתה להניע אותי לדחוק את רגשותיי הצידה, היא גם לא התכוונה להכריח אותי לקבל את דבריה מיד. היא פשוט אפשרה לי לחשוב, להרגיש, ולהבין את עצמי.
כשיצאתי מחדר הטיפול, מיד הדלקתי את הפלאפון.
הודעה חדשה התקבלה מערן ב־9:05 : "בוקר טוב הָרִי, שיהיה לך יום נעים."
הודעה נוספת ב־9:11: "הראל, אני רוצה לדבר איתך. אתה יכול לדבר איתי היום בערב?"
הודעה נוספת ב־9:22: "למה אתה לא עונה?"
הודעה נוספת ב־9:29: "עשיתי לך משהו?"
אל תשאירו אותי בחושך.
השבמחקאם קראתם תגיבו.
לא משנה מה 😳
🥺😭🫂🥺
השבמחקבא לי רק לחבק אותך חזק חזק
וזהו
ככה
בלי מילים
תודה רבה, מעריך מאד.
מחקוואו דבר ראשון אני חייבת המשך
השבמחקדבר שני לבריאות הנפשית שלי פליז תוציא ספר
ודבר שלישי איך אתה מצליח לדבר כול כך בפתיחות על דברים כאלה?
ואני שואלת בתור בין אדם מופנם איך לומדים לשתף בצורה כזאת כי גם בעבר שניסיתי ללכת לפסיכולוגית וכאלה תמיד הייתי מדברת על בעיות שוליות ואת מה שאני באמת צריכה הייתי משאירה באויר וכבר איבדתי אימון בדבר הזה אולי הבעיה היא בעצם בי?
במהותי אני לא אדם מופנם. בתקופה של הדיכאון כן הייתי, אבל זה לא הייתי אני, הייתי חולה.
מחקטיפול לא משנה אדם, אלא הוא מחזיר אותו למצב הקודם והטוב שלו. זאת הייתה דרך ארוכה, הרבה שתיקות מביכות ומעיקות ותסכול נוראי. היום אני כמו זה של פעם, אני יכול לדבר על הכל מהכל באופן פתוח. אני לא אדם אחר.
אני חייב לומר שיש המון דברים שלא שיתפתי את הפסיכולוגית שלי. המון המון דברים ששמרתי לעצמי (ואני מתבאס על זה). אם תקראי תשימי לב שטלי אומרת לי שאני מביא לה סיפורים פיקנטיים ושאני לא צריך לשעשע אותה. כי גם אני הייתי בורח לשוליים יותר מידי. אבל אני חושב שהתפקיד של הפסיכולוג/ית לנווט אותך. בשביל זה הם לומדים קשה.
אוהבת את הכתיבה שלך מצפה להמשך. אל תפסיק לכתוב
השבמחקתודה שהגבת :)
מחקמרגיש לי שאתה חושף את עצמך מאד בפוסט הספציפי הזה. כמו מישהו על שולחן הניתוחים ואתה צריך אישור מאיתנו. נסיך, אני ישר חושבת עליך לא עם ערן, אלא עם בעלך. תזכור שאתה לא צריך לטפל אלא שגם יטפלו בך. משפט נהדר שנאמר לך.
השבמחקלא יודעת מה להגיד, זה היה ככ חזק מה שקראתי עכשיו, שולחת לך בעיקר חיבוק
תודה מיכל המהממת! הלמרות שהתגובות נותנות לי כח להמשיך לפרסם (גם אם הם שליליות), הפוסט הזה לא כדי לקבל אישור, כי אני באמת כותב לעצמי. הכתיבה בהחלט הייתה קשה לי, ובכלל גם הפרקים הבאים קשים לי מאד גם אם הם נראים רומנטים. את הפרק הזה כתבתי כשהמסך מטושטש מדמעות. הנוסטלגיה הזאת כואבת. אני לפעמים מרחם על תקופת ההתבגרות שעברתי. תודה לאל שהיום אני לא במקום הזה בכלל, את תראי עוד בהמשך.
מחקאיזה פרק קשוח 😔 חיבוק
השבמחקתודה רבה!
מחק