אדם משוטט ביער, מחפש נואשות לעשות אהבה

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

 כשגרים בחו"ל, סופ"ש הוא בעצם שבת וראשון, לא שישי-שבת. היה לי כל כך מוזר בהתחלה שכל לוח שנה, כל מערכת שעות, מתחילים בימי שני ולא בראשון. החודש האחרון היה עמוס בחגים יהודיים – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, שבתות – וכל חג הוא סוג של השבתה מוחלטת, חופשה מאולצת שמפסיקה את כל השגרה. נדמה שכבר בתחילת השנה כל ימי החופשה שלי ושל בעלי נגמרו.

היום סיימנו את החג האחרון בסבב הזה, שמחת תורה, ואני חושב שאף אחד מאיתנו לא ישכח את ה"שמחת תורה האחרון" שציינו יחד. האמת? ציפיתי שהשנה, אחרי כמה ימים של נתק מהחדשות, אפתח את הדיווחים ואמצא משהו מרומם, שיעלה את המורל. קיוויתי לחזור למציאות ולגלות בשורה טובה, אבל ככל הנראה, זה לא היה המצב – קצת מאכזב, אבל לפחות לא קרה שום דבר רע. אז השבוע הזה, כמו קודמו, היה בעצם השבתה כמעט מלאה מיום רביעי עד שבת: חצי שבוע שלם שבו שנינו יחד בלי מסכים, בלי טכנולוגיה, בלי חברים, יושבים בבית, אוכלים, מתקלחים, ישנים. עושים אהבה.

האמת, לפעמים מתסכל אותי כמה אווירת הבית תלויה בי. נראה שכל שינוי ברוח שלי – כל ניואנס של מצב רוח – משפיע גם עליו. החלטתי לבוא לחג הזה באנרגיה חיובית ולשים הכול בצד, וגם השתדלתי להכניס לתוך הבית אווירה טובה. קל לי לשים דברים בצד, אני ממילא קצת שכחן בעניינים האלה, סלחן – אני זוכר אם משהו פגע בי, אבל לא תמיד זוכר את הפרטים או מה בדיוק קרה.

החג נכנס, הדלקנו יחד נרות. הוא קנה נרות במגוון ריחות, גדלים וצבעים, ולרגע הרגשתי כאילו אנחנו בתוך מערת קבר של צדיק. אבל האמת? אני אוהב את המראה של הנרות. הם ממלאים את החלל באור רך, באווירה חמימה, עוטפת. התיישבנו יחד, והוא התחיל לדבר על אנימה.

"תגיד, הבחורה שמתרגמת את האנימה באתר ההוא... היא בטח צעירה, נכון?" הוא פנה אליי תוך כדי מחשבה.

"אני באמת לא מכיר אותה," עניתי. "אבל כנראה שכן."

הוא כבר היה עמוק במחשבות: "מדהים לחשוב... מעניין אם היא יודעת יפנית, כל כך בא לי ללמוד יפנית" הוא המשיך, "אתה לא מבין איזה עומק יכול להיות באנימה ובמנגה. יש שם ארכיטיפים שנוגעים בנושאים עמוקים – נפש האדם, משמעות הקיום, חוויות רוחניות ופילוסופיות. האנימה שהיא דיברה עליה, יש בה אפילו רעיונות קבליים, אתה יודע מה זה 'ספירות', נכון? יש שם ממש סמלים מטאפיזיים, כתובים בעברית!" הוא עצר לרגע והוסיף בצחוק, "כמובן, יש גם את כל הסטיות של היפנים. אני אומר לך, יש לם בעיות מיניות קשות, לא ברור איך בפורנו הם מטשטשים אברי מין, אבל אין להם בעיה למכור תחתונים משומשים שלבשו סטודנטיות..."

אני מחייך ושואל בצחוק: "אז אני מבין שאתה בקיא... בקטע של פורנו יפני? אה! אה! אוי! אוי!" אני מתחיל לגנוח בקול צפצפה מוגזם, והוא פורץ בצחוק.

"תראה," הוא אומר, "רוב הטלוויזיה שגדלתי עליה הייתה ציבורית, עם צנזורה די כבדה..."

"כן, כן, חמוד," אני מחזיר לו, "אני יודע שעזבת שם בגיל 14 ועברת למדינה אחרת… אז בעצם בגיל 14 אמרת לטלוויזיה הציבורית ביי ביי."

הוא ממשיך לצחוק. "טוב, אתה צודק. אבל תאמין לי, הראל, האנימה הזאת היא משהו אחר לגמרי. היא עזרה לי לעבור תהליכים בחיים, למצוא משמעות ולהבין דברים בצורה עמוקה יותר. כל מה שעברתי, כל השינויים שעברתי – הרבה מזה בזכותה, היא נתנה לי כח."

"תראה, אני מבין מה אתה אומר, ראיתי כולה שני סדרות אנימה, זה לא שאני מומחה בתחום, אבל חוץ מזה שסיימתי מזיע בכל הגוף לא קיבלתי שום תובנה לחיים. אבל מה באמת שבר אותי? אשכרה ראיתי שועל יורד לבן אדם!"

הוא מכסה את הפה ביד, מסתיר חיוך. בסוף הוא נשבר, מתגלגל מצחוק מולי: "אז זהו? חכה רגע! פתח בראשית! עד שלא יצרו לאדם אישה הוא עשה סקס עם חיות! התורה אומרת, לא אני!"

אני מיד מושיט יד לתנ"ך, ומתחיל לדפדף. אני מהמהם לעצמי, "מעניין איך פספסתי את השיעור המלוכלך הזה בישיבה..." ובסוף מוצא את מה שהוא מתכוון אליו. "אלוהים, זה באמת כתוב כאן? איזה שובב היה אדם! לעזאזל, איך הצליח אפילו לנסות עם פיל?".

הוא פורץ בצחוק, מניף את ידו אל על ומשמיע קול של חצוצרה רועמת, בחיי שהרבה זמן לא ראיתי אותו כזה שטותניק. אני תופס את הבטן ומתגלגל מצחוק, "אוי ואבוי, זה נשמע כואב", הוא מרגיע "לא נו.. הוא נכנס מאחור וזה הצהלה של הפיל.."

אני מתגלגל מצחוק, בקושי מצליח לנשום. הדימוי של אדם משוטט ביער, מחפש נואשות לעשות אהבה בין כל חיות הג'ונגל, מצחיק אותנו בלי סוף. מצאנו את עצמנו צוחקים עד דמעות, כמו שני ילדים שובבים, מזכירים לעצמנו שוב למה כיף לנו יחד.

פתאם הוא נשמע מהורהר, ושאל: "תגיד, אתה מכיר את 'פרנקנשטיין'?, אבל הראל, לא הסרט, אני מדבר על הספר של מרי שלי. זה מין רומן-מדע בדיוני מ-1818, וקוראים לו 'פרומתאוס המודרני'. כולם קוראים למפלצת פרנקנשטיין, אבל זה השם של המדען – ויקטור פרנקנשטיין – שיצר אותה. לא שמו של היצור. זה קטע, יש לו שם יהודי, נכון? אשכנזי! כל כך מתאים שהדמות שלו תהיה יהודית, איזה מדען, צעיר ושאפתן שמנסה לפענח את סודות החיים."
אני מכיר בעובדה שאני דוס מבית ולא ממש יודע מי זה פרנקנשטיין ומי זאת מרי שלי, אבל מוכן להקשיב, סקרן.

"אז ככה," הוא מתחיל בהתלהבות, "זה סיפור על מדען צעיר שמנסה לפענח את סודות החיים. הוא יוצר יצור חי מחלקי גופות, אבל כשהוא מצליח – הוא נחרד ממה שיצר, נוטש אותו. ואז מתחיל מסע הייסורים של היצור: הוא מתמודד עם בדידות, דחייה, ניכור – ועם הרבה כעס כלפי היוצר שלו. עם הזמן הוא יוצא לנקום בוויקטור, והניסיון הזה של יוצר להסתיר את בריאתו הופך לטרגדיה ענקית."

אני מקשיב, ונזכר במשהו שהוא אמר על ההקבלה בין יצירה ליוצר. "היצור מרגיש שכל העולם דוחה אותו? שהוא לא מוצא לעצמו מקום?" אני שואל.

הוא מהנהן, ומוסיף: "לגמרי, והוא מנסה שוב ושוב להשתלב, בלי הצלחה. הספר עוסק לא רק בבריאה אלא גם באחריות של יוצר על יצירתו – וזו סוגיה מוסרית עמוקה. תחשוב על זה: זו מטאפורה גם ליחסים בין ילדים להוריהם. הרי כל ילד נברא 'בצלמם' של הוריו, ובשלב מסוים יוצא נגדם, מבקש להיות מישהו אחר, לא נשמע לחוקים שלהם ואפילו מתכחש לקיומם." הוא צוחק מהבדיחה של עצמו, ומוסיף: "ואם כבר דיברנו על בראשית, אפשר גם לחשוב על זה בהקשר של אדם הראשון מול אלוהים – האדם רוצה לפרוץ מגבולות גן עדן ולעצב לעצמו חיים אחרים."

אני צוחק מההשוואה הפרועה, אבל גם מהרהר לרגע: "אז מה אתה אומר, שכולנו איזה פרנקנשטיינים קטנים שמחפשים לפרוץ גבולות? ליצור חיים משלהם?"
הוא מושך בכתפיו בחיוך, "אולי. הרי כל אחד מאיתנו הוא יצירה של מישהו אחר, לא? רק השאלה היא מה נעשה עם זה…".

אני אוהב את השיחות הפילוסופיות שלנו, את איך שהחגים והשבתות מוציאים מאיתנו את המיטב.

איכשהו מצאנו את עצמנו מכורבלים יחד במיטה, עוברים על החיים שלנו כמו על תסריט, מפרקים כל רגע וכל סיפור קטן, חולקים חוויות שכנראה אף אחד מאיתנו לא סיפר קודם.

הוא סיפר על חבר שלו שאוהב "דובים", וטען שלחבר מסויים יש ריח לא נעים, אמרתי לו שגם כשהוא משתכר יש לו ריח של פועל ביניין בעזה לאחר משמרת של 12 שעות וארוחה של דגים יבשים, הוא נקרע מצחוק ואמר שאני חייב להיות סופר. הוא סיפר גם על הידידה הלסבית שחזרה להורים וקשה לה, על החבר הסיני שלו שהתחתן עם אישה לטינית. ושדרכם נפרדה רק כי הוא הבין שהם לא יוכלו לגשר על המרחק הגאוגרפי ביניהם.

ואני סיפרתי לו איך זה היה להיות הילד המקובל, זה שכל הזמן נמצא במרכז ושכולם רוצים להיות סביבו – ואיך לפעמים זה יכול להיות חונק.

כמו בפעם ההיא בבית הספר, שאמרתי לחבר בקול "יואו, אתה לא מבין איך בא לי חלב בננה," ופתאום, באותה הפסקה, חיכתה לי שקית חלב בננה קרה על השולחן. במקום להרגיש שמישהו דואג לי, הרגשתי שזה יותר מדי. ממש כמו התמוטטות עצבים, צעקתי בכיתה, חצי מתוך עצבים: "אולי אני יכול לומר שאני רוצה משהו בלי לקבל אותו?!" וראיתי בזווית העין את הילד שחשדתי בצדק שהוא קנה לי את החלב, עומד מבויש בצד, לוחש לעצמו "מוזר, אני לא מבין למה זה כל כך מפריע לו?" ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התחרפנתי ברמות. " איך יכול להיות שכל דבר שאני מבקש, מתגשם? למה אני לא יכול פשוט לרצות משהו בלי שמישהו מיד ייתן לי אותו?"

אהבתי שהוא הבין את זה.

הוא הבין גם שסיפרתי לו על הפעם ההיא, הנשיקה הזאת שקיבלתי על השפתיים כשישנתי, שלא רציתי בכלל – איך הפניתי ראש כאילו מתוך שינה כדי להתחמק, רק כדי לא לפגוע, "אני ילד טוב", וראיתי אותו אותו ילד בורח החוצה מהחדר שלי. או על הפתקים והשוקולדים ששולחים לך, ועל ההזמנות לשבת ליד זה או אחר בטיול השנתי. ועל אותו ילד שבכל פעם שעבר לידי, נותן לי פתאום "ביס" כזה קטן של חיבה בכתף או ביד, ואני כל כך שנאתי את זה, עד היום אני לא סובל נשיכות. דיברתי איתו בשקט שיפסיק ולא עזר, ורק אחרי שצעקתי עליו מול מניין ילדים אחרים, "נו, מה אתה? כלב?!" הוא הפסיק – ולא חזר על זה יותר לעולם.

והוא הקשיב. הוא באמת הקשיב. לא רק הבין, אלא נתן לי להרגיש שכל רגע קטן, כל חווית ילדות שהעליתי – היא חשובה לו.

כשקמתי בבוקר, הוא כבר היה ער, שוכב לצידי ומסתכל עליי, חיוך קטן של שלווה על פניו. הוא חיבק אותי ברכות, קרוב, עד שהרגשתי את הלב שלו פועם בקצב קבוע ורגוע מול הלב שלי. ואז, כמעט בלחש, הוא אמר, "הראל, היה לי כל כך כיף אתמול."

היה משהו בקול שלו – טון חם ורגוע שכאילו נבע מתוכו בלי פילטרים. הוא המשיך, "אתה יודע, אנחנו כל כך הרבה זמן יחד, ועדיין... הצלחת לחדש לי. הרגשתי שאני מכיר אותך קצת יותר, כאילו הפכת לעוד חלק ממני." המילים שלו חדרו ישר ללב, ואני התקשיתי לעכל את כל זה בבת אחת. יש משהו מדהים בלהרגיש שאדם אחר לא רק מקבל אותך אלא ממש מבין את כל החלקים שלך, אפילו את אלו שפעם ניסית להסתיר או לדחוק הצידה.

הרגשתי איך תחושת חמימות מציפה אותי, כמו אור שנכנס פתאום לחדר קריר, והחיוך לא ירד מפניי. הסתכלתי עליו ואז, בלי לתכנן, חיבקתי אותו חזרה, חזק יותר, מרגיש איך כל מילה שאמר כאילו נמסה לתוך הבוקר הזה, אל תוך הרגע הקטן שלנו. "גם לי היה כל כך כיף, אני אוהב אותך".

>>המשך כאן<<