אני לא עזר כנגדך. אני עזר לצידך.

 >>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

 אני שוכב במיטה, מתנדנד בין חלום למציאות, כשברקע נשמע קול פכפוך המים הישר מהמקלחת. הזרם פוגע באריחים ובגופו, והטיפות מתפזרות בקצב אחיד, כמו גשם על החלון; לא רועש מדי, אבל גם לא שקט לגמרי. "אין כמו מקלחת על הבוקר, אתה לא מבין כמה שזה מרענן," הוא תמיד משכנע. אבל הפעם, הצליל הקבוע נלווה לרעש קצת שונה – שיעולים קצרים וחדים מהדהדים ופורצים מבין קירות המקלחת. נשמע שהוא נאבק לשלוט בשיעול, כאילו הוא מנסה לשחרר משהו שנתקע לו בגרון, ומנסה בכוח לשאוף אוויר דרך גרון מגורה. הקול הזה לא מייצג את שגרת הבקרים הרגועה שלנו.

אני זוכר את השיעול חסר הנוחות הזה היטב.

פעמיים החלפנו דירה בישראל. בפעם הראשונה, הוא היה משתעל לעיתים קרובות; לפעמים הייתי מזהה שהוא מגיע הביתה רק מרעש השיעול במדרגות בדרך הביתה. זה היה קורה בעיקר בעונות המעבר, אז קבעתי לו תור לרופא אלרגולוג, רופא מומחה באבחון, טיפול ומניעה של אלרגיות ומחלות שקשורות ברגישות יתר של מערכת החיסון, כמו אלרגיה למזון, תרופות, אבק וחומרים אחרים. הזמן המתנה היה ארוך, ובסופו הרופא פסק: "תשמע, בחור חביב, אתה אלרגי לרשימת העצים הזו, לשמונה סוגי דשאים ולצמחייה שונה בחילופי עונות." הוא צייד אותנו בחפיסת דפי מידע ונפרדנו לשלום.

באותה דירה גרנו בסמיכות לפארק ירוק ויפיפה, עם עצים מאותו הסוג שהרופא הזכיר. הבנו שהיופי הזה הוא בעצם הבעיה העיקרית. אז ארזנו את הפקלאות ועברנו לדירה השניה. בדירה החדשה הכל היה יותר קל. השיעול פסק בתוך יום אחד, והוא חזר לנשום בצורה מיטבית.

עד אתמול. הרעשים מהמקלחת היו ברורים – הוא חטף התקף אלרגיה. זה לא מסוכן, ולא מלווה בליחה, אבל זה פוגע באיכות החיים. מה פתאום גורם לו להשתעל ככה אחרי חמש שנים של שקט?

אני מאוד מאמין בקשר בין גוף לנפש, ואני יודע שזה קשור גם לכל הסטרס שהוא עובר בימים האחרונים. בעלי אדם של ספייס, וחודש אוקטובר רצוף בחגים ובשבתות שהוא החליט לשמור, אבל עדיין זה קצת חונק. והלחץ בעבודה שלו, ואתגרים שניצבים בפניו. ואני, הבן זוג המשועמם שצמא לחברות. אני חושב שהוא מרגיש שיש עליו הרבה על הכתפיים, ואני גם תורם לעומס הזה.

כשאני עושה כמה דברים במקביל. הוא אומר לי, "הראל, יש לך יותר מדי דברים בצלחת!" זה אומר בעצם, אל תתפזר או אל תעמיס על עצמך. אני חושב שעכשיו הצלחת שלו מפוצצת. והחגים הבלתי נגמרים – כמה ימים סגורים יחד, בלי מדיה, בלי סוכה או חג בכלל, אין אפילו אווירת חג, סתם בבית מנותקים. וזה נחמד, אבל גם לוחץ; אין אוויר לנשימה.

כמו בחיים, שהאבקנים והאבק צפים באוויר בכל חילוף עונה, גם הלחץ הפנימי מטפס בתוכנו. אני מרגיש אותו בכל שיחה שגרתית, כמו חומר בלתי נראה שמצטבר לאט, חונק את הרגעים הטובים, משאיר רק שיעול של כעס.

אני מחכה שהוא יצא מהמקלחת ולאט לאט מתעורר

"מאמי, אתה בסדר? שמעתי איך השתעלת! זה לא נורמלי. מה קרה פתאום אחרי הרבה שנים? משהו השתנה? אולי השתמשת בשמפו הכחול שהבאתי מישראל?"

הוא אכן השתמש בו, ואני יודע את זה; גם לא ממש אכפת לי, כי אני אוהב את הריח של השמפו הזה ממילא. אבל במקום תשובה של כן או לא, קיבלתי מטח של יריות:"למה אתה כל הזמן מתערב? למה אתה חייב לשאול כל דבר? זה כאילו אתה מחפש משהו כל הזמן, כאילו אתה רוצה למצוא איזה פגם בי."

אני לא זוכר את הציטוט המדויק. כשאני חווה משהו לא נעים, אני לרוב עושה לו 'דליט' מהזיכרון שלי. אבל אני כן זוכר את התחושה. הוא הגן על עצמו כאילו באתי לתקוף אותו ואני מאשים אותו באיזה פשע.

אני כל כך עייף מהחיים האלה. עייף מזה שכל שאלה פשוטה שלי נתפסת כהזמנה לריב. כמו ניצוץ שמדליק אש. זו דוגמה אחת מיני רבות שעברנו בחודש החגים הזה.

כבר הייתי עירני לגמרי, המום, ומרגיש כמו כדור שנורה חזרה אלי. השאלה שלי לא הייתה התקפה; היא הייתה דאגה. "מאמי," אמרתי בשקט, "אני רק רוצה להבין מה קורה לך." אבל במקום לקבל הסבר, קיבלתי רק עוד כעס.

אני לכאורה רק רוצה לעזור, אבל כשאני מתקרב אליו, הוא נבנה חומה בלתי נראית. כאילו כל מילה שלי נוגעת בעצב חשוף, במקום ברכות. הוא אומר לי שהוא בסדר, אבל אני רואה את החריצים בקול שלו, את השבר הקטן בקולו כשהוא אומר 'אני בסדר'. אני רוצה לפרוץ את הקיר הזה, להגיע אליו, אבל כל ניסיון שלי נראה כמו התקפה.

התחושה שלי היא שאנחנו תקועים באותו מחזור של חוסר הבנה. הוא מחזיק את הכאב בפנים ואני, במקום לסייע, נראה כמו האויב. "לא יכול להיות שזה כל כך קשה לדבר על זה," אני חושב לעצמי. מה גורם לו להתנהג ככה אליי? הוא מפחד ממני? איזה פחד לחשוב שמישהו מפחד ממך, למה זה קורה? איפה אני טועה?

פעם הוא היה מספר לי הכל, כאילו אין בינינו סודות. עכשיו, כל מילה נשלפת כמו חרב חדה, כל שאלה מרגישה כמו תחבולה שהוא צריך להתמודד איתה. איפה טעינו? מתי השתנה הכל?

"אני מצטער," אני מתנצל, "אני פשוט דואג לך." המילים שלי מתפזרות באוויר, כמו הטיפות במקלחת.

כעבור שעה הנושא הזה עלה שוב, ושוב הוא אומר, "אני לא יודע מה קרה לי במקלחת, אני חושב שזה מעבר עונה. נראה אם זה ימשיך. בינתיים אני בסדר." ואני שוב חוזר על עצמי: "אתה לא מבין איך דאגתי לך, זה נשמע לא נעים ואפילו כואב."

הוא הניח את ידו וכיסה את העיניים ואמר, "אולי די הראל?! אוקי, אוקי, אז טעיתי! לא הייתי צריך לתקוף אותך. אני בן אדם, גם אני טועה. למה אתה מחפש אותי? מה בדיוק אתה רוצה לשמוע, הא? שאתה צודק?""

תוך כדי שהוא אומר את זה, אני בלב לא יודע אם לצחוק או לבכות, כי "חמוד, אתה שוב מתגונן! אפילו הסליחה היא התגוננות," אני חושב בלבי. "מה קורה לאהוב שלי, לאיש שידע להיות חלש לידי, ידע שתמיד הוא יקבל חיבוק ואהבה. למה הוא כל כך קפוץ ומתגונן? בא לי לנער אותו שיצא ממנו כל הרעל הזה, כל האבק דרכים, לחבק אותו ולומר לו, 'אני איתך נשמתי, אני לצידך, אני לא עזר כנגדך. אני עזר לצידך. אתה לא צריך להסתובב, להילחץ, לנסות להיות גבר גבר. אתה לא בעבודה שלך ולא עם חברים שלך. אתה לא צריך להציג לידי; אתה יכול להיות חלש, אתה יכול להיות נזקק, אתה יכול להיות.'

אבל במקום זה, החגים האלו פירקו אותי לאלפי רסיסים, ואני לא יודע מתי אצליח לאחות את השברים מחדש. והנה השבוע יש עוד חג שבת, ועוד ויתורים בשם האהבה ואני לא יודע איך אני אתמודד עם עוד חג נוסף. ואני לא מתחיל לדבר על המשפחה מהארץ ששולחת סירטונים שלהם נפגשים יחד, מסיירים בסוכות של אחרים, משוויצים בסוכות שלהם, במאכלים של החג, בחוויות שהחג בארץ מביא איתו, ולי אין את זה.

בראשון יצאנו למחזמר מוזיקלי; היה פשוט נהדר. העיצוב, התפאורה, השחקנים, הסיפור – הכל היה פשוט מושלם. הרגשתי שחזרנו לעצמנו; ישבנו בתיאטרון, מושב ליד מושב, כתף ליד כתף, צחקנו, התרגשנו, החזקנו ידיים, והיינו כמו עוד זוג מעורר קנאה. אני מקנא בזוג שהיינו בשלוש שעות האלו.

אני רוצה להישאר הזוג הזה שצופה בהצגה של אחרים, שהשחקנים נמצאים באור ואנחנו סתם ככה יושבים בחושך ולא מציגים כלום.

פשוט נוכחים.