אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< ימים ארוכים עברו מאז שהבית התרוקן מנוכחותו. הוא נסע מחוץ לעיר, כבול בעיסוקי עבודה ולימודים, ואני נשארתי כאן, בין הקירות הדוממים והתחושה הכבדה. מאז תום החגים, האולטימטום שלי תלוי באוויר כמו ענן כבד: או שנתחיל טיפול זוגי, או שניפרד. לא עוד גחמות מתישות, לא עוד לחץ שמכביד על הנשמה, לא עוד ריחוק קר במיטה, ולא ההתמכרות לאלכוהול שמסתירה יותר משחושפת. אני מסרב להיות בובה על חוט. צלצול הטלפון קטע את זרם מחשבותיי. "מאמי, אני בבעיה," נשמע קולו של מייקל, מתוח ומתוסכל. "איבדתי את הארנק שלי. אני לא מוצא אותו. אני עכשיו בטרמינל רכבות, וכל כך הרבה אנשים עוברים ושבים סביבי – אין לי מושג איפה הוא. אולי נפל, אולי נגנב. היה שם הכול – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, מזומן, כרטיסים שונים... הכול!" הוא השתהה, נאנח ואז הוסיף: "לבסוף, הצלחתי בקושי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס דרך הטלפון. שש שעות נסיעה הביתה, במקום שעתיים. אני אגיע רק מחר בבוקר... אני ממש מצטער. הבטחתי לך שתנוח מחר, שאני אטפל כל היום בקאלה, אבל עכשיו אני רואה שזה כבר לא יקרה. אנ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   הצום האחרון שצמתי היה ביום הכיפורים. הרחובות היו ריקים ושקטים, כאילו הזמן עוצר מלכת יש משהו קולקטיבי ביום הזה שמחבר אותי אליו, למרות שאם נבדוק במקורות, יש ימים חשובים יותר לישראל, כמו למשל שבת. אבל עדיין, יום כיפור נלקח יותר בחשבון אצל הרבה משפחות יהודיות בארץ ובעולם. זה יום אחד בשנה של חשבון נפש והתחלה מחדש. את צום תשעה באב, למשל, לא יצא לי לצום אולי שלוש שנים. אני לא יודע למה, אולי כי אני מפספס את התאריך העברי ורק שם לב בדיעבד כאשר אני גולש באינטרנט ורואה את האיחולים של חבריי ל"צום קל ומועיל". כשהתעוררתי בבוקר, בעודי עם עיניים עצומות וחולמניות, שלחתי את יד שמאל לבדוק אם המתוק שלי עוד שם. הוא לא היה. יש ימים שהוא מתעורר בבוקר בשקט, שאפילו קָאלָה לא מפסיקה מהנחירות וממשיכה לרבוץ על המיטת בד הקטנה שלה. הוא יודע להתקלח ולהתארגן בשקט מופתי ולצאת מהבית כמו גנב. ואני מנגד רק מתעורר לשירותים או לשתות כוס מים ואז שומע אותו נוהם מתוך שינה, "נו הראל, למה אתה מחריב את כל הבית באמצע הלילה? מה זה הרעש הזה של סירים ודלתות נטרקות?...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  כשגרים בחו"ל, סופ"ש הוא בעצם שבת וראשון, לא שישי-שבת. היה לי כל כך מוזר בהתחלה שכל לוח שנה, כל מערכת שעות, מתחילים בימי שני ולא בראשון. החודש האחרון היה עמוס בחגים יהודיים – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, שבתות – וכל חג הוא סוג של השבתה מוחלטת, חופשה מאולצת שמפסיקה את כל השגרה. נדמה שכבר בתחילת השנה כל ימי החופשה שלי ושל בעלי נגמרו. היום סיימנו את החג האחרון בסבב הזה, שמחת תורה, ואני חושב שאף אחד מאיתנו לא ישכח את ה"שמחת תורה האחרון" שציינו יחד. האמת? ציפיתי שהשנה, אחרי כמה ימים של נתק מהחדשות, אפתח את הדיווחים ואמצא משהו מרומם, שיעלה את המורל. קיוויתי לחזור למציאות ולגלות בשורה טובה, אבל ככל הנראה, זה לא היה המצב – קצת מאכזב, אבל לפחות לא קרה שום דבר רע. אז השבוע הזה, כמו קודמו, היה בעצם השבתה כמעט מלאה מיום רביעי עד שבת: חצי שבוע שלם שבו שנינו יחד בלי מסכים, בלי טכנולוגיה, בלי חברים, יושבים בבית, אוכלים, מתקלחים, ישנים. עושים אהבה. האמת, לפעמים מתסכל אותי כמה אווירת הבית תלויה בי. נראה שכל שינוי ברוח...