אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< שנתיים שלא חגגתי ראש השנה, אולי אפילו לא שמתי לב לתאריך. אבל ראש השנה הזה החלטנו לחגוג קצת אחרת. אני יודע שהבן זוג שלי ממש רוצה לשמור, אז הצעתי לנסוע לאחת הערים הסמוכות, לחפש שם קהילה יהודית, לישון בקרבתה, לקנות מהם ארוחות מוכנות ולהשתתף בסעודות חג – וכך יהיה חג מהודר. זה מה שעשינו. התקשרתי לרב של הקהילה: "שלום, מדבר הראל. אני גר באחת הערים הקרובות. אפשר להגיע לראש השנה ולקנות ארוחות לכל משך החג?" הרב שמח: "בוודאי, אתה מגיע לבד? או.. עם מי אתה מגיע?" לקחתי נשימה ואמרתי: "עם הבן זוג שלי, זה בסדר?" שתיקה קלה נשמעה מעבר לקו השני. דמיינתי אותו חושב: "נו, ישראלי בחו"ל, למה ציפיתי?" הוא קטע את מחשבותיי ואמר: "אין בעיה, הוא יהודי?" שמעתי אותו מהסס. "כן, הוא יהודי." עניתי והוספתי  "אמא שלו יהודיה, אבא לא." "אני מבין," הרב ענה, "אתם מוזמנים אלינו בשמחה רבה, רק בבקשה תכבדו את בית הכנסת, והכול בסדר." הבנתי את הרמז שלו, הסכמתי איתו ונפרדנו לשלום. *** היום ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   "אתה יודע שאורגזמה משככת כאבים?" מייקל שאל אותי תוך כדי שהוא מעסה לי את הישבן בשתי ידיו. האוויר נמהל בריח מנטה חריף וכבד, מסתבר שיש לנו בבית משחה כזאת שבכל סרט אסייתי רואים מישהו מורח ממנה בקצה הנחיריים כדי לפתוח את הנשימה או להעיר מישהו שהתעלף.. זה באמת נשמע לי הגיוני שאורגזמה משככת כאבים, אני יודע שאורגזמה משחררת אוקסיטוצין ואנדורפינים. למרות שבוודאי מדובר בהשפעה קצרת טווח. החלטתי להתעלם מההערה שלו, עדיין נסער מהכאב שהחל לכרסם בי מיום חמישי האחרון . הכל התחיל כשחזרתי מהבית של אנה עם כאב קל ברגל ימין, דקירה חדה בגב התחתון, כמו זרם חשמלי חולף. ניסיתי להתעלם מזה, בתקווה שזה יעבור כמו כאבים אחרים שחוויתי בעבר. אבל הפעם זה היה שונה. הכאב החל להתפשט, והוא לא נשאר רק בגב. תחושת חום לוהט התפשטה לאורך הירך, זורמת דרך העצב כמו נהר בלתי פוסק של סבל. לא משנה איך ניסיתי לשבת, לעמוד או לשכב, שום תנוחה לא הצליחה להקל. וכל התוכניות שלי להכין ארוחה רומנטית לאהובי נראו פתאום רחוקות ובלתי אפשריות. במקום זה, מצאתי את עצמי חסר אונים, לא מסוגל אפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   המרחק בין השולחן לספה הוא כשלושה צעדים. אנחנו שוכרים דירה קטנה ומרוהטת במרכז העיר, והרחוב שלנו הומה אדם.  ממש אתמול, השכנה אמרה לי: "הראל, ראית שפתחו מועדון הומואים ברחוב שלנו? מלא הומואים מסתובבים, אין לי בעיה, אבל מתנשקים ככה ברחוב, ואיזה רעש הם עושים... זה מהצד של החלון שלי..." אני לא יודע אם היא הומופובית. אולי היא פשוט לא סובלת את הרעש. היא גרושה עם ילדה גדולה, ויש לה גלח בחצי ראש, אולי זו רק הרעש שמציק לה. אני עדיין לא ראיתי את מועדון ההומואים החדש שברחוב, אבל היי! בדלת הצמודה אליה גר זוג הומואים שתכף יעשה גם רעש. אני זוכר את היום הראשון שלנו בדירה. לא היה לנו מבחר גדול של דירות לבדוק, מי שרוצה לגור במרכז העיר חייב להתפשר ולהחליט מהר. מייק ידע שאני לא מסוגל לחיות בחור בודד ומנותק מהעולם, אולי כמה ימים, אבל לא מעבר. ובתור ירושלמי, אני איכשהו כבר רגיל לרעש.  כשנכנסנו לדירה, הסתכלנו מיד על הספה. זו הייתה התחלה חדשה, רגע של התרגשות. חייכנו זה לזה, והוא לחש לי, "חייבים כיסוי לספה." זה באמת מוזר אם משהו יתעופף על הבד...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שנתיים שאנחנו לא גרים בארץ, הבוקר אצלנו תמיד שקט, בדרך כלל אני מתעורר כשאני שומע פסיעות בבית… שנינו במיטה, ולא פרצו לנו לבית, זה רק הבולדוג הצרפתית שלנו, קָאלָה. אחד הסימנים לכך שהיא ערה הוא פשוט השקט – כן, היא נוחרת כמו טרקטור, ואפילו שזה ידוע, זה תמיד מצחיק אותנו. העיניים שלי עוד עצומות, ואני פונה לזה שלידי, "הרעש הלבן נגמר, בייבי". אני שומע אותו מחייך, הוא שם לי מרפק בקטנה, "אתה קם?" הוא מנשק לי את המצח וקם לצחצח שיניים. יואו, הלוואי עליי להתעורר ככה במהירות; בניגוד אליו, אני צריך לעכל שהבוקר הגיע, שאני נפרד מהשינה, שיום חדש מתחיל... אני שולח יד אחת לצד שמאל של המיטה וממשש אם יש שם עדיין מישהו, ברור שהוא כבר לא שם. אני מחבק את הכרית שלו ונרדם שוב. "הראל, מה התוכנית היום?" אני שומע אותו קורא מהמטבח, ורעש של כלים זזים ברקע. " בחייאת, שחרר. אין לי תוכנית, אני זורם! למה הכל צריך להיות כל כך מאורגן!" אני רוטן במחשבות שלי, אבל לא אומר מילה. "רוצה לצאת לים?" מייק ממשיך. אני מריח ריח של קפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  המוח שלי עורך השוואות. אולי זו טעות, אולי זו פשוט נטייה טבעית, אבל ככה זה. פעמים רבות שאלתי את עצמי: "הראל, מה הקטע? למה התאהבת במייקל, ובערן לא?" נכון, הייתה ויש בי אהבה גדולה לערן, אבל אז... אני חושב שהאהבה שלי אליו הייתה יותר "התאהבות בסיטואציה". התמכרתי לריגוש – לכל מה שהיה אסור. ההרגשה של להדליק אנשים ברחוב, הידיעה שאני שוכב איתו בבית של ההורים שלי או של הסבים שלו, עשתה לי את זה בהחלט. בסופו של דבר, אני לא בטוח אם זה היה משנה אם זה ערן או גבר אחר. עם מייקל זה היה אחרת מהרגע הראשון שבו נפגשנו. מהכניסה הסוערת שלי למסעדה במרכז העיר ועד הנינוחות שבה הוא קיבל אותי, אפילו כשאיחרתי לדייט בצורה משמעותית. הוא שידר שלווה, סבלנות – בחור מסודר, אדיב, ג'נטלמן. כשדיברתי, הוא באמת הקשיב. היה בו אינטלקט חד ולא מתפשר, סקרנות שהייתה מדויקת, בלי להגזים או להציף. הוא לא "חפר". אם לא עניתי לשיחה, הוא לא פוצץ לי את הטלפון באלף הודעות של "למה אתה לא עונה? איפה אתה? שכחת אותי?". אפשר היה לחזר אחריו מבלי שהוא ייפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה. הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.' אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...

>> פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן! <<   אני ישן מכורבל בשמיכה, ללא קשר לתחזית מזג האוויר. אני פשוט חייב להרגיש את מגע השמיכה על הלחי. בחורף זו שמיכת פוך, ובקיץ אפילו סדין דק מספיק.  בבוקר, בעודי במיטתי, אני פוקח את עיניי אט-לאט ובזווית העין מבחין בערן שהתעורר ראשון, צועד על קצות אצבעותיו לעבר המקלחת. הוא מתקלח ארוכות, יוצא מסודר ומסורק עם סל כביסה בידיו, ועוזב את החדר בדממה. אני מניח שהוא הלך ישר למכבסה של הישיבה. טוב, זה לא באמת מכבסה, מדובר בחדר עם שתי מכונות כביסה ושני מייבשי כביסה, ולצדם קופה שבה צריך לשלשל חמישה שקלים לכל שימוש. כל אחד צר יך לדאוג לעצמו לאבקת כביסה ולמרכך. רק כשהוא יצא סוף-סוף מהחדר הרשיתי לעצמי להתמתח ולהתעורר. ידעתי שייקח לו עוד הרבה זמן לחזור, אז ירדתי לחדר אוכל להכין לעצמי משהו חם לשתות בבוקר הסגרירי הזה. הימים היו קרים, והקור הירושלמי ידוע כחורף חודר עצמות, ואני ממילא טיפוס רגיש לקור. כולם צוחקים עליי: "איך אתה ירושלמי בלי סיבולת לקור?" ואני תמיד עונה שאבות א בותיי באו מתימן—הם היו רגילים לאקלים חם יותר. בשבוע שעבר העברתי את כל הארון שלי...

>> פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן! <<  ימים עברו, ואני מוצא את עצמי מאתגר אותו בכל הזדמנות, דוחף בעדינות את גבולות הקרבה בינינו, רואה איך, לאט-לאט, חומות ההגנה שלו נסדקות. בלילות היינו משחקים כמו חתול ועכבר: אני נכנס למיטה שלו, והוא דוחף אותי בעדינות החוצה; אני מבקש חיבוק, והוא מתחשבן על הכמות. נעים בין דלת נעולה או פתוחה, פעם כך ופעם כך. הוא מזמן לימד את כולם שהוא אוהב פרטיות והדלת תמיד נעולה; קנה מפתח אפס ונעל. אבל כשאנחנו שניים בחדר זה יכול להתפרש קצת מוזר, כי כשמישהו דופק בדלת כי הוא רוצה לדוגמא להשאיל נייר טואלט, הדפיקות לא פוסקות עד שאחד מאיתנו פותח. זה נראה מוזר אם מי מאיתנו מתעכב לפתוח. רק בשעות הקטנות של הלילה, כשהחדר חשוך, שקט וצלילים עמומים מהרחוב משתלבים בנשימות הקצובות שלנו, מצאנו את המקום שלנו. שכבנו על "המיטת כלא" הצרה, זה לצד זה, במרחק של כמעט כלום. רציתי לחבר את שתי המיטות למיטה זוגית אחת גדולה, אבל זה היה עלול להשמיע רעש נוראי. עיניו של ערן הביטו בי, מבריקות באור החיוור שנכנס מחלון החדר, כאילו אומרות לי כל מה שהוא לא מצליח לבטא במילים. נשמתי עמוק...