איך בזבזת 12 פגישות?!

 >>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

 ישבנו פעם על ספת הפסיכולוג. טוב, לא בדיוק פסיכולוג – מטפלת זוגית. קראו לה יעל. העיניים שלה היו עגולות ותכולות, כמעט כמו של דמות אנימה – גדולות, סקרניות ומלאות חיים. בכל פעם שהביטה בנו, היה נדמה שהן לא רק מקשיבות, אלא גם מבינות אותנו לעומק, כאילו היא קוראת בין השורות של מה שלא נאמר. כשהיא הייתה מופתעת או מרותקת ממה שסיפרנו, ההבעה שלה השתנתה בצורה כל כך תיאטרלית, שזה היה כמעט מצחיק, כאילו היא נהנתה מכל רגע בטיפול שלנו, ואנחנו היינו ההצגה. המופע הפרטי שלה. כל פעם כשיצאנו ממנה, בעלי עם העיניים המלוכסנות שלו היה במאמץ עילאי פוקח אותן ככל יכולתו כדי לחקות את הבעות התדהמה של יעל. זה היה כל כך חמוד, עד שחשבתי שבמקום לעבור טיפול אצלה, אנחנו קצת מתאהבים בה.

זה התחיל במהלך הקורונה, היינו בחיתולי הקשר שלנו. בעבודה שלי נמסר שהקורונה מאפשרת לנו לפנות לייעוץ דרך העבודה באופן אנונימי. כמי שנחשב לאדם הרפתקן, החלטתי לשלוח הודעה ליועץ: "האם יש אפשרות לטיפול זוגי?" הוא השיב מיד, "בוודאי! אני אפנה אותך לגברת בשם יעל. היא מתגוררת ברחוב הרקפת, ממש כאן בעיר. תוכל להתקשר אליה ולתאם תור. יש לך אפשרות ל-12 טיפולים ללא עלות. זה בסדר מבחינתך?"

התרגשתי מאוד מההזדמנות, כי מי יודע מה הסיכוי לקבל ייעוץ זוגי בחינם? אבל אז עלה במחשבתי שאלו לא בדיוק החיים שלנו – בלי להתרברב, החיים שלנו היו די מושלמים, "החיים שלנו תותים". השאלה הגדולה הייתה: איך אני משכנע את בעלי שהיה אז "חבר/ בן זוג" לבוא איתי לטיפול כשלא באמת קיימת בעיה מהותית?

אני זוכר שבאתי אליו ואמרתי, "תקשיב, מאמי... מה דעתך שנלך לייעוץ זוגי?" אני מנסה להישמע נונשלנטי, כאילו זה משהו קליל. "ייעוץ זוגי? עכשיו? מה, יש לנו בעיות שאני לא יודע עליהן?" הוא צחק, אבל יכולתי להרגיש את הספק מרחף שם, בינינו. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "אתה לא רציני, הראל, נכון? מה הקטע?" אז סיפרתי לו שבעבודה הציעו לכולם כל מיני ייעוצים למיניהם, החל מהדרכות הורים ועד ייעוץ פרטני, וחשבתי שאולי זה רעיון שנלך למומחה לדבר על דברים. "אבל הראל, אל תהיה תימני מדי, יש אנשים שבאמת צריכים ייעוץ! אנחנו לא בבעיה גדולה, או שאני לא יודע?"

"אני יודע שאנחנו לא בבעיה, אבל זה יכול להיות נחמד. וחוץ מזה, בקורונה הזו אי אפשר לצאת מהבית, אנחנו נתונים כמו בתוך סיר לחץ. אז לפחות נוכל לצאת פעם בשבוע, למשך 12 פגישות, לדבר על דברים. אתה יודע מה אני זוכר מהשיעורים ההם אצל הדוסים? לא צריך לחכות שייפלו לך השמיים על הראש כדי להתחיל לדבר על מה שחשוב. הם לימדו שהזוגיות היא כמו גינה – אתה חייב להשקות אותה כל הזמן, אחרת יום אחד תתעורר ותבין שגדלו לך קוצים. אני חושב שזה יכול להיות רעיון ממש מגניב, ואם אתה דואג לאנשים אחרים – לכולם יש מקום על הפלנטה. אני לא חושב שאם אני בא לטיפול, אז בגללי מישהו אחר לא יקבל אותו."

משום מה הוא השתכנע. אני חושב שזה קרה בגלל שבאמת זה היה זמן קצת לחוץ, בלי ספייס. כל בוקר התעוררנו לחוסר ודאות, היו שינויים קיצוניים בחיי היומיום: עבודה מהבית או לא עבודה מהבית, ואיך עושים את זה? פחד כלכלי, אי אפשר לברוח מהשגרה, מתח ממה יהיה מחר, ופתאום זבוב בקלות הפך לפיל. נמצאו פערים ברגשות או באישיות בינינו, וזה לא השפיע רק על הזוג הירושלמי שהיינו, אלא על כל זוג בעולם במידה כזו או אחרת. אני חושב שאנחנו היינו דווקא במצב די טוב. אולי זה היה סטאז' לקראת מה שאני עובר עכשיו. כבר באותו זמן היו דיבורים על מעבר לחו"ל, חשבתי שזה רעיון טוב לדבר על זה עם מישהו או מישהי.

יעל הייתה אופטימיסטית, חייכנית, והיא נהנתה מכל דקה שהיינו אצלה. חשבתי שהמשפט "הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק" נאמר עליה. היה נראה שהיא נהנית מהמפגש איתנו יותר ממה שאנחנו איתה, למרות שגם אנחנו חיכינו בקוצר רוח לימי חמישי, להתרווח במשך שעה על הספה הפרחונית שלה.

זה התחיל די נחמד. היינו יושבים אחד מול השנייה, כמו זוג שחקנים על הבמה, ומחפשים בעיות מתחת לכרית כדי להעלות אותן בפני יעל. הזיכרון שלי לא מהטובים שיש, אבל אני זוכר שתי תובנות חשובות שיצאו משם, לפחות על פי דעת בעלי.

במהלך אחד הפגישות, הוא אמר שהוא למד עליי משהו מפתיע, ואני הייתי בהלם שהוא לא ידע את זה עד אותו טיפול. הוא סיפר משהו בצורה רצינית, ואני לא יכולתי להתאפק – התפרצתי בצחוק. הוא כעס ואמר ליועצת, "הנה, את רואה? הוא צוחק! כל דבר הוא עושה ממנו צחוק!" ויעל, בעיניים העגולות שלה, שאלה אותו, "תסתכל על הראל, מה אתה רואה?"

אני צחקתי עוד יותר, והוא בחן אותי והמשיך, "אני רואה מישהו שצוחק עליי ומזלזל בי." ותוך כדי צחוק אני אומר, "יואו מאמי, אני ממש לא צוחק עלייך! נשבע בחיי!" היא סימנה לי באצבעה לא לדבר ואמרה, "אתה רואה מישהו צוחק, ואני רואה מישהו נבוך."

ברגע הזה הוא השתתק, ואני הרגשתי שאם היו מטילים נוצה על השולחן, היינו שומעים את הצליל שלה כשהיא נוחתת עליו. יעל המשיכה לדבר בקול שקט, ואני השפלתי את מבטי. "אתה צריך להבין," היא אמרה, "כל אחד מכם עבר חיים שונים מאוד. יש כאלו שעברו את הקשיים בעזרת בריחה, להיות לבד, לדבר על דברים, לכעוס, ויש את הראל, שכשהיה לו רע בחיים, הוא פשוט חייך, צחק והקטין את הכאב. זה נתן לו כוח לעבור את המשוכה הזו בלי להיכנס לפאניקה."

שנינו שתקנו. אני זוכר שדמעות נקוו בעיניי. זו הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי למישהו שמסביר אותי בצורה כל כך רהוטה, את מה שהיה כל כך ברור מאליו. איך הוא, כל כך חכם ויודע נפש האדם – מעריץ של קרל יונג ויונתן פיטרסון, מופתע מהתובנה הזאת? זה לא היה נתפס. מה, זה לא היה ברור שאני צוחק לא רק כי זה מצחיק או כי טוב לי?

התובנה השנייה שלו הייתה שעמדתה של יעל נראתה בעיניו מוטה כלפי, והתחושה הזו עצבנה אותו. הוא כעס על כך שהיועצת בעדי יותר מדי ולא מבינה אותו כמו שצריך. "זה בגלל שהיא ישראלית כמוך?". היה נדמה לו שהיא מסננת את דבריו ולא מתייחסת באמת לרגשות שלו. הוא לא הבין למה היא כל כך תומכת בי, וזה גרם לו לתחושה שהיא לא רואה את התמונה המלאה.

באותו רגע, זה עשה לי קצת טוב לחשוב על זה. באופן כללי, אני טיפוס שקל להתחבר אליו, בעוד שבעלי לפעמים נתפס כסנוב, מה שגרם לי לחשוב שאני לא ממש מפסיד כאן. עם זאת, אני לא באמת מאמין שעמדתה של יעל הייתה כל כך מוטה כמו שהוא מתאר. אני פשוט חושב שיש לו הרבה על מה לעבוד, במיוחד כשמדובר בלהיפתח לדברים חדשים, להקליל ולבוא בשיח עליהם.

כך, במשך 12 פגישות, עסקנו בשיחות על החברות בינינו, על המעבר לחו"ל, ועל כך שאני בעצם משתמש בכרטיס ייעוץ זוגי שניתן לי בגלל הקורונה כדי לדבר עם יועצת על זה שאני עוזב את העבודה. זה היה אירוני – אני יושב מול יעל, ומדבר על איך אני עוזב את מקום העבודה שלי, ואיך אני יכול לשמר על החברות עם הבן זוג שלי בחו"ל, בזמן שהיא לא יכולה לגלות לעמיתים שלי, "חברים, הוא הולך לברוח לכם אוטוטו!"

בסוף, נשארנו יותר זמן בארץ ממה שציפינו. התעכבנו בגלל בעיות כמו שביתות, ויזה, ובירוקרטיה מעצבנת.

אבל עכשיו, אחרי חג ארוך, אני תופס את עצמי חושב: הראל, איך בזבזת 12 פגישות רק כדי לשעשע יועצת זוגית, להעביר את הזמן בנעימים, במקום לדבר על הדברים האמיתיים? על האלכוהול הזה שאתה תמיד נמצא ביחסי שנאה איתו, על הפחד שצף בך כשהוא משתכר, עד כדי סלידה כמעט פיזית ממראה של בקבוק פתוח. על הטראומה ההיא, האונס שהוא עבר, והוא מעולם לא שיתף, לא אותך ולא אף אחד אחר – אבל אתה מרגיש את זה, מרגיש את הכאב השקט הזה שתמיד נוכח ביניכם כמו עצם בגרון. על הפערים במיניות שלכם, על הפנטזיות שהוא לא מעז לדבר עליהן, על החלומות שנשארו בגדר חלומות, על מה שהוא היה רוצה להיות אבל אף פעם לא אמר בקול רם.

איך לא דיברנו על כל זה? איך לא נתנו מקום לפצעים האלה להתאוורר, למה התעסקנו בזוטות? אולי כי פחדנו מהתוצאות? במקום זה, התמקדנו ברגעים הקטנים, בנושאים הקלים. אולי כי חשבנו, שככה אנחנו מצליחים להישאר שלמים. אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, אני שואל את עצמי: האם באמת היינו שלמים? או שפשוט בחרנו להתעלם מהסדקים שהולכים ומתרחבים מתחת לפני השטח?

ועכשיו, כשאני יושב פה לבד, אחרי עוד חג מתיש, אני תוהה אם אי פעם יהיה לנו את האומץ להתמודד עם מה שצריך להתמודד.