חלק 28- תגיד את זה בשפה שלי.
>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< ימים ארוכים עברו מאז שהבית התרוקן מנוכחותו. הוא נסע מחוץ לעיר, כבול בעיסוקי עבודה ולימודים, ואני נשארתי כאן, בין הקירות הדוממים והתחושה הכבדה. מאז תום החגים, האולטימטום שלי תלוי באוויר כמו ענן כבד: או שנתחיל טיפול זוגי, או שניפרד. לא עוד גחמות מתישות, לא עוד לחץ שמכביד על הנשמה, לא עוד ריחוק קר במיטה, ולא ההתמכרות לאלכוהול שמסתירה יותר משחושפת. אני מסרב להיות בובה על חוט. צלצול הטלפון קטע את זרם מחשבותיי. "מאמי, אני בבעיה," נשמע קולו של מייקל, מתוח ומתוסכל. "איבדתי את הארנק שלי. אני לא מוצא אותו. אני עכשיו בטרמינל רכבות, וכל כך הרבה אנשים עוברים ושבים סביבי – אין לי מושג איפה הוא. אולי נפל, אולי נגנב. היה שם הכול – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, מזומן, כרטיסים שונים... הכול!" הוא השתהה, נאנח ואז הוסיף: "לבסוף, הצלחתי בקושי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס דרך הטלפון. שש שעות נסיעה הביתה, במקום שעתיים. אני אגיע רק מחר בבוקר... אני ממש מצטער. הבטחתי לך שתנוח מחר, שאני אטפל כל היום בקאלה, אבל עכשיו אני רואה שזה כבר לא יקרה. אנ...
