אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     אני לא מבין למה אנשים עושים מ"יום האהבה" עניין כל כך גדול? למה צריך לציין תאריך בלוח כדי לחגוג אהבה? למה לא לחגוג אותה בכל יום ובכל הזדמנות? אני מבין שבניגוד למה שאהוד מנור כתב, "למה לא כל יום שבת?" שבת זו התנתקות, משהו שמצפים לו ובלי ידיעה של חול אין ידיעה של שבת. אבל אהבה? אהבה היא השתוקקות יומיומית. היא הידיעה שאני חשוב בעולם, שאני רצוי ואהוב, שיש מישהו שאכפת לו ממני יותר מעצמו ושלי איכפת ממנו יותר ממה שהוא חושב. זה מזכיר לי כשקראתי את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, הכח של ה"לֶמה?" בחיים שלנו. מה סיבת הקיום שלי?. אני חושב שאהבה היא הדלק שמניע את העולם, היא הכוח שמפעיל את המכונה הגדולה והעוצמתית הזו שנקראת "חיים". אני אוהב לאהוב. נכון, אני לא אוהב אהבה דביקה, שלא נותנת לי רגע לנשום, אבל אני אוהב לדעת שהיא קיימת, שהיא שם לתמוך בי כשאני צריך. ובגלל זה אני באמת לא מרגיש שאני צריך יום מיוחד בשביל להעניק אהבה, מבחינתי לפרגן ולהעניק זה משהו שצריך להיות בשגרה. אבל בכל זאת, אולי מה...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   המרחק בין השולחן לספה הוא כשלושה צעדים. אנחנו שוכרים דירה קטנה ומרוהטת במרכז העיר, והרחוב שלנו הומה אדם.  ממש אתמול, השכנה אמרה לי: "הראל, ראית שפתחו מועדון הומואים ברחוב שלנו? מלא הומואים מסתובבים, אין לי בעיה, אבל מתנשקים ככה ברחוב, ואיזה רעש הם עושים... זה מהצד של החלון שלי..." אני לא יודע אם היא הומופובית. אולי היא פשוט לא סובלת את הרעש. היא גרושה עם ילדה גדולה, ויש לה גלח בחצי ראש, אולי זו רק הרעש שמציק לה. אני עדיין לא ראיתי את מועדון ההומואים החדש שברחוב, אבל היי! בדלת הצמודה אליה גר זוג הומואים שתכף יעשה גם רעש. אני זוכר את היום הראשון שלנו בדירה. לא היה לנו מבחר גדול של דירות לבדוק, מי שרוצה לגור במרכז העיר חייב להתפשר ולהחליט מהר. מייק ידע שאני לא מסוגל לחיות בחור בודד ומנותק מהעולם, אולי כמה ימים, אבל לא מעבר. ובתור ירושלמי, אני איכשהו כבר רגיל לרעש.  כשנכנסנו לדירה, הסתכלנו מיד על הספה. זו הייתה התחלה חדשה, רגע של התרגשות. חייכנו זה לזה, והוא לחש לי, "חייבים כיסוי לספה." זה באמת מוזר אם משהו יתעופף על הבד...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שנתיים שאנחנו לא גרים בארץ, הבוקר אצלנו תמיד שקט, בדרך כלל אני מתעורר כשאני שומע פסיעות בבית… שנינו במיטה, ולא פרצו לנו לבית, זה רק הבולדוג הצרפתית שלנו, קָאלָה. אחד הסימנים לכך שהיא ערה הוא פשוט השקט – כן, היא נוחרת כמו טרקטור, ואפילו שזה ידוע, זה תמיד מצחיק אותנו. העיניים שלי עוד עצומות, ואני פונה לזה שלידי, "הרעש הלבן נגמר, בייבי". אני שומע אותו מחייך, הוא שם לי מרפק בקטנה, "אתה קם?" הוא מנשק לי את המצח וקם לצחצח שיניים. יואו, הלוואי עליי להתעורר ככה במהירות; בניגוד אליו, אני צריך לעכל שהבוקר הגיע, שאני נפרד מהשינה, שיום חדש מתחיל... אני שולח יד אחת לצד שמאל של המיטה וממשש אם יש שם עדיין מישהו, ברור שהוא כבר לא שם. אני מחבק את הכרית שלו ונרדם שוב. "הראל, מה התוכנית היום?" אני שומע אותו קורא מהמטבח, ורעש של כלים זזים ברקע. " בחייאת, שחרר. אין לי תוכנית, אני זורם! למה הכל צריך להיות כל כך מאורגן!" אני רוטן במחשבות שלי, אבל לא אומר מילה. "רוצה לצאת לים?" מייק ממשיך. אני מריח ריח של קפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שבוע שאני גר עם מייקל, עדיין לא התרגלתי לשינוי. אתמול הוא הפעיל מכונת כביסה של חולצות לבנות והוסיף אקונומיקה לתא של האבקה. "מייק, מה זה הריח הזה?" שאלתי, מרגיש שנכנסתי לתוך קופסת אקונומיקה. "שמתי אקונומיקה בכביסה, שהחולצות שלנו יהיו לבנות כמו שלג," הוא ענה בחיוך. זה הצחיק אותי כל כך. "אני מבין שאתה חושב שאנחנו פועלי בניין, הא?" הקנטתי אותו בעדינות. האמת, לא רציתי להקשות עליו עם הטיעון של אמא שלי, המומחית לעינייני כביסות, שטוענת שאקונומיקה הורסת את הבד. היא תמיד אומרת שעדיף לערבב חומץ עם אבקת סודה לשתייה או אבקת אפייה – "בקיצור, עושים עוגה במכונה, והכול יוצא נקי נקי," כמו שהיא אומרת. קרה גם, שביום השני למעבר, נכנסתי לחדר השינה כשמייקל כבר ישן. גיליתי אז עד כמה השינה שלו קלה. הוא כנראה שמע את הדלת נפתחת, ובתוך שנייה אחת קפץ מהמיטה, רץ לכיוון המטבח וקרא בבהלה: "אני קם לשטוף כלים!". לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק. אחזתי בידו והרגעתי אותו, מחזיר אותו אחר כבוד למיטה. "תישן, מתוק! מה כלים עכ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "מאמי," הוא אמר בקול שמח, עיניו נוצצות, "התקבלתי לעבודה! לא משרת חלומות, אבל התנאים טובים. אתה תראה שאני לא מתכוון להיות עול עלייך לעולם! תודה שעזרת לי למצוא אותה." חייכתי אליו, מלא גאווה. "מתוק שלי, אתה ממש לא עול," הסברתי ברוך. "אני אוהב להעניק, וכשאני נותן – זה בא מהלב, לא מחישובים כלכליים. אבל כן חשוב לי לדעת שיש לך שאיפות בחיים, שאתה לא נשאר במקום בינוני ושאיכפת לך מאיתנו." הוא הרים גבה, חיוך מתגנב לשפתיו. "תקשיב, הראל, אני בחיים לא חשבתי שאעבוד במקצוע כזה, אבל אולי דווקא זה ייתן לי שקט. ואולי גם, סוף סוף, לא תוכל להגיד לי שיש לך עוד תירוץ לא לקבל ממני." הקול שלו היה מלא התרגשות. ראיתי את הנחישות בעיניים שלו, וזה חימם את ליבי. הימים עברו, והוא באמת הצליח בעבודה החדשה שלו. זו לא הייתה משרת חלומות – לא עבורו לפחות, כי יש לו השכלה גבוה. הזכיר לי את עולי ברית המועצות, אנשים בעלי תעודות רפואה שעבדו בתור שומרים בחניונים נידחים אפילו ללא נשק. העבודה נתנה לו משהו שהוא לא ידע שחיפש: שקט. האנשי...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<       אני לא יודע מה קורה לי, הלב שלי רץ קדימה, דוהר לאהבה כמו סוס פראי. אני מביט על מייקל בעיניים בורקות, מלא התרגשות. והראש כמו משתרך מאחור, בקצב שלו לוחש לי בקול ספקני: "הראל, תירגע. תקשיב רגע. אין לו עבודה כרגע, הוא נרתע כשנגעת לו בבטן, הוא לא משתף אותך במה שהוא באמת אוהב או לא אוהב. ומה עם זה שהוא סגור? למה אתם לא מצליחים לדבר בפתיחות על מין? יש פה המון דגלים אדומים." אבל הלב... הלב כאילו יש לו קול משלו, מנותק מההיגיון, והוא מחייך כמו דביל ומסמיק בכל פעם שהוא נזכר במייקל: "הוא מושלם, הראל! אימאל'ה, איזה חתיך! תראה אותו – מאורגן, חכם, יודע להקשיב ולכוון אותך. והוא אחראי! הוא לא מתפזר מדבר לדבר כמו שאתה עושה לפעמים. הוא יציב, הוא בטוח. כל כך מרגיע לדעת שאם דיברת איתו בבוקר, אין הפתעות אחר הצהריים. אתה יודע בדיוק איך ייראה היום שלך כשהוא בסביבה. הוא פשוט... נותן לך עוגן." אבל מה עושים כשהלב והשכל לא מסכימים? אני מרגיש כאילו הם שני צדדים שמושכים אותי לשני כיוונים שונים, ואני עומד באמצע, אובד עיצות. ישבתי מול טלי, ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   התעוררתי מוקדם מהמצופה ממני ליום שבת בבוקר. הקול הפנימי אמר לי לקום ולהתפלל. מייקל, עוד היה שקוע בשינה עמוקה, נושם בקצב רגוע שלא הסתדר עם ההמולה שהתחוללה בתוכי. יצאתי למרפסת עם הסידור, ועמדתי מול הנוף הירוק. היער שעמד מסביבנו היה דחוס וצפוף, וקרני השמש רק התחילו לשבור את האפלה. השקט הזה מילא אותי – כמו תמיד בשבת. התחלתי את שחרית, הלחישה שלי מתערבבת בציוץ הציפורים, זו חוויה אחרת להתפלל בטבע ולא בחדר סגור כמו תמיד. אבל איפשהו באמצע "נשמת כל חי," מצאתי את עצמי חושב על מייקל. על הלילה שעבר. על הגוף שלו, שפתאום הרגיש לי קרוב מדי ורחוק מדי באותו הזמן. על הרתיעה שנגעתי לו בבטן. ניסיתי להחזיר את המחשבות שלי חזרה לתפילה, אבל הן התעקשו לשוטט. סיימתי את התפילה מהר מהרגיל. קיפלתי את הסידור, החזרתי אותו לתיק, ונשארתי לעמוד עוד רגע מול הנוף, מרגיש את השמש מחממת את הפנים שלי. השבת כאן בצימר הרגישה אחרת – לא קדושה במובן שהייתי רגיל אליו. כשחזרתי פנימה, מייקל כבר היה ער. הוא עמד מול המראה, מושך חולצה על הגוף שלו ונראה מופתע לראות אותי. "כ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  הבדיחה הקבועה של אבא שלי הייתה: "רק לפרעה חגגו יום הולדת." מבחינתו, מסיבת יום הולדת היא יום מיותר. הרי הגיוני שתאריך הלידה של אדם הוא זמן לחשבון נפש, להסתכלות פנימית – איך התקדמנו בחיים? איפה אנחנו עומדים ואיך ממשיכים מכאן? יום של עשייה חיובית, לא זמן לעוגה, בלונים ומתנות. לא יצא לי לחשוב על זה לעומק. בתור ילד, התאריך לידה שלי, תמיד נפל בדיוק בזמן הניקיונות לפסח, בשבת או בחג. אני לא זוכר שחגגו לי אי פעם יום הולדת עם עוגה נורמלית, בכל זאת בעיה לפני ובמהלך פסח לטפל בעוגות. לעומת זאת, האיש שלי נולד גם בחג – בסוכות – אבל בכל שנה אנחנו חוגגים לו. זה הולך ככה: יוצאים כל החברים והחברות למסעדה עם סוכה כלשהי, או אצלנו בבית. אני מכין ארוחה, מדברים, שרים, מתחבקים ונפרדים. כמובן שיש כם עוגה, בלונים ומתנות. "הראל, בבקשה, אני לא רוצה מסיבת הפתעה השנה," הוא ביקש מראש. אני מבין אותו. זה לא שהאנשים כאן הם החברים הכי טובים שלו; הם בסך הכל קולגות, ועדיין אין ביניהם קשרים הדוקים כל כך. אני מאמין שהם יודעים מעט מאוד על החיים שלו...