אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  שבוע ויומיים שלא הייתי בבית. שבוע ויומיים שהשיחות בינינו לא היו מסונכרנות, אך למרות האתגר מצאנו זמן לדבר. מייק ואני, בצדדים שונים של המפה, רחוקים וקרובים בו זמנית, מתנהלים ביקומים מקבילים. המפגש המשפחתי היה לי די מרענן; חזרתי לרגע למדים הישנים, לחולצה הלבנה והמכנסיים השחורות. יש משהו בחולצות הלבנות של המותגים החרדיים – סטייל ואיכות שלא קיימים בשום מותג אחר, אולי חוץ מהעובדה שהן שוחטות את הכיס. אני זוכר שבכל פעם שנסעתי למרכז, מייקל ביקש ממני לקנות לו חולצות SLIM FIT של מותג חרדי כלשהו. וכמו במסע בזמן, חזרתי אחורה כמה שנים. המשפחה התייחסה אליי כאילו אני עדיין רווק. "נו, מתי אתה חוזר?" שאלו, "ומה יש לך לחפש שם?" לא דיברו ב"אתם", אלא רק ב"אתה". זה היה מוזר, אבל החלטתי להתעלם. לא באתי לריב. אני פה לכמה ימים בלבד, ואחר כך ממשיך בחיי. את הימים הראשונים ניצלתי למפגשים עם חברים, לדילוג ממסעדה למסעדה. באחד הימים מצאתי את עצמי בכותל המערבי, לא זוכר ולא חושב על כך שיש בתקופה הזו זמן "סליחות", ונתקל ב...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     יום חמישי הגיע. כרגיל, אני בדרכי לפגוש את טלי. כבר תקופה שהיא חצי רומזת, חצי אומרת במפורש, שדרכנו צריכות להיפרד. מבחינתה, אני כבר "מושלם": למדתי, אני עובד, אני גר עם גבר יציב, אני שמח כמו שהייתי פעם. לדבריה, השיחות שלנו הפכו למעין קשקושים חסרי תועלת, והיא לא מתכוונת לטפל בי עד 120 בלי סיבה מוצדקת. "הראל," היא אמרה, יושבת מולי ברגליים מסוכלות, גופה ממלא את הכיסא בנינוחות של מי שמכירה היטב את מקומה בעולם, "הפגישה הבאה שלנו היא האחרונה." הסכמתי. שעשעה אותי המחשבה שהמטפלת שלי אשכרה זורקת אותי מהטיפול עם תעודת "אתה בסדר". כאילו עברתי מבחן נהיגה וקיבלתי רישיון לחיים. לרגע דמיינתי חולצה עם הכיתוב 'טופלתי בהצלחה' או תעודת הצטיינות ממוסגרת שתעיד על ההישג. האמת? מגיע לה. טלי עשתה עבודה לא רעה. נכנסתי אליה מבולגן, שבר כלי, מילים תקועות בגרון, ויצאתי חפרן לא קטן. אני באמת לא יודע איך היא עשתה את זה. במשך שנים היא רק הקשיבה, עם עיניה הירוקות-אפורות שחיפשו את האמת מתחת לפני השטח. כמעט ולא התערבה, אלא ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  המוח שלי עורך השוואות. אולי זו טעות, אולי זו פשוט נטייה טבעית, אבל ככה זה. פעמים רבות שאלתי את עצמי: "הראל, מה הקטע? למה התאהבת במייקל, ובערן לא?" נכון, הייתה ויש בי אהבה גדולה לערן, אבל אז... אני חושב שהאהבה שלי אליו הייתה יותר "התאהבות בסיטואציה". התמכרתי לריגוש – לכל מה שהיה אסור. ההרגשה של להדליק אנשים ברחוב, הידיעה שאני שוכב איתו בבית של ההורים שלי או של הסבים שלו, עשתה לי את זה בהחלט. בסופו של דבר, אני לא בטוח אם זה היה משנה אם זה ערן או גבר אחר. עם מייקל זה היה אחרת מהרגע הראשון שבו נפגשנו. מהכניסה הסוערת שלי למסעדה במרכז העיר ועד הנינוחות שבה הוא קיבל אותי, אפילו כשאיחרתי לדייט בצורה משמעותית. הוא שידר שלווה, סבלנות – בחור מסודר, אדיב, ג'נטלמן. כשדיברתי, הוא באמת הקשיב. היה בו אינטלקט חד ולא מתפשר, סקרנות שהייתה מדויקת, בלי להגזים או להציף. הוא לא "חפר". אם לא עניתי לשיחה, הוא לא פוצץ לי את הטלפון באלף הודעות של "למה אתה לא עונה? איפה אתה? שכחת אותי?". אפשר היה לחזר אחריו מבלי שהוא ייפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה. הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.' אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שבוע שאני גר עם מייקל, עדיין לא התרגלתי לשינוי. אתמול הוא הפעיל מכונת כביסה של חולצות לבנות והוסיף אקונומיקה לתא של האבקה. "מייק, מה זה הריח הזה?" שאלתי, מרגיש שנכנסתי לתוך קופסת אקונומיקה. "שמתי אקונומיקה בכביסה, שהחולצות שלנו יהיו לבנות כמו שלג," הוא ענה בחיוך. זה הצחיק אותי כל כך. "אני מבין שאתה חושב שאנחנו פועלי בניין, הא?" הקנטתי אותו בעדינות. האמת, לא רציתי להקשות עליו עם הטיעון של אמא שלי, המומחית לעינייני כביסות, שטוענת שאקונומיקה הורסת את הבד. היא תמיד אומרת שעדיף לערבב חומץ עם אבקת סודה לשתייה או אבקת אפייה – "בקיצור, עושים עוגה במכונה, והכול יוצא נקי נקי," כמו שהיא אומרת. קרה גם, שביום השני למעבר, נכנסתי לחדר השינה כשמייקל כבר ישן. גיליתי אז עד כמה השינה שלו קלה. הוא כנראה שמע את הדלת נפתחת, ובתוך שנייה אחת קפץ מהמיטה, רץ לכיוון המטבח וקרא בבהלה: "אני קם לשטוף כלים!". לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק. אחזתי בידו והרגעתי אותו, מחזיר אותו אחר כבוד למיטה. "תישן, מתוק! מה כלים עכ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "מאמי," הוא אמר בקול שמח, עיניו נוצצות, "התקבלתי לעבודה! לא משרת חלומות, אבל התנאים טובים. אתה תראה שאני לא מתכוון להיות עול עלייך לעולם! תודה שעזרת לי למצוא אותה." חייכתי אליו, מלא גאווה. "מתוק שלי, אתה ממש לא עול," הסברתי ברוך. "אני אוהב להעניק, וכשאני נותן – זה בא מהלב, לא מחישובים כלכליים. אבל כן חשוב לי לדעת שיש לך שאיפות בחיים, שאתה לא נשאר במקום בינוני ושאיכפת לך מאיתנו." הוא הרים גבה, חיוך מתגנב לשפתיו. "תקשיב, הראל, אני בחיים לא חשבתי שאעבוד במקצוע כזה, אבל אולי דווקא זה ייתן לי שקט. ואולי גם, סוף סוף, לא תוכל להגיד לי שיש לך עוד תירוץ לא לקבל ממני." הקול שלו היה מלא התרגשות. ראיתי את הנחישות בעיניים שלו, וזה חימם את ליבי. הימים עברו, והוא באמת הצליח בעבודה החדשה שלו. זו לא הייתה משרת חלומות – לא עבורו לפחות, כי יש לו השכלה גבוה. הזכיר לי את עולי ברית המועצות, אנשים בעלי תעודות רפואה שעבדו בתור שומרים בחניונים נידחים אפילו ללא נשק. העבודה נתנה לו משהו שהוא לא ידע שחיפש: שקט. האנשי...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<       אני לא יודע מה קורה לי, הלב שלי רץ קדימה, דוהר לאהבה כמו סוס פראי. אני מביט על מייקל בעיניים בורקות, מלא התרגשות. והראש כמו משתרך מאחור, בקצב שלו לוחש לי בקול ספקני: "הראל, תירגע. תקשיב רגע. אין לו עבודה כרגע, הוא נרתע כשנגעת לו בבטן, הוא לא משתף אותך במה שהוא באמת אוהב או לא אוהב. ומה עם זה שהוא סגור? למה אתם לא מצליחים לדבר בפתיחות על מין? יש פה המון דגלים אדומים." אבל הלב... הלב כאילו יש לו קול משלו, מנותק מההיגיון, והוא מחייך כמו דביל ומסמיק בכל פעם שהוא נזכר במייקל: "הוא מושלם, הראל! אימאל'ה, איזה חתיך! תראה אותו – מאורגן, חכם, יודע להקשיב ולכוון אותך. והוא אחראי! הוא לא מתפזר מדבר לדבר כמו שאתה עושה לפעמים. הוא יציב, הוא בטוח. כל כך מרגיע לדעת שאם דיברת איתו בבוקר, אין הפתעות אחר הצהריים. אתה יודע בדיוק איך ייראה היום שלך כשהוא בסביבה. הוא פשוט... נותן לך עוגן." אבל מה עושים כשהלב והשכל לא מסכימים? אני מרגיש כאילו הם שני צדדים שמושכים אותי לשני כיוונים שונים, ואני עומד באמצע, אובד עיצות. ישבתי מול טלי, ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   התעוררתי מוקדם מהמצופה ממני ליום שבת בבוקר. הקול הפנימי אמר לי לקום ולהתפלל. מייקל, עוד היה שקוע בשינה עמוקה, נושם בקצב רגוע שלא הסתדר עם ההמולה שהתחוללה בתוכי. יצאתי למרפסת עם הסידור, ועמדתי מול הנוף הירוק. היער שעמד מסביבנו היה דחוס וצפוף, וקרני השמש רק התחילו לשבור את האפלה. השקט הזה מילא אותי – כמו תמיד בשבת. התחלתי את שחרית, הלחישה שלי מתערבבת בציוץ הציפורים, זו חוויה אחרת להתפלל בטבע ולא בחדר סגור כמו תמיד. אבל איפשהו באמצע "נשמת כל חי," מצאתי את עצמי חושב על מייקל. על הלילה שעבר. על הגוף שלו, שפתאום הרגיש לי קרוב מדי ורחוק מדי באותו הזמן. על הרתיעה שנגעתי לו בבטן. ניסיתי להחזיר את המחשבות שלי חזרה לתפילה, אבל הן התעקשו לשוטט. סיימתי את התפילה מהר מהרגיל. קיפלתי את הסידור, החזרתי אותו לתיק, ונשארתי לעמוד עוד רגע מול הנוף, מרגיש את השמש מחממת את הפנים שלי. השבת כאן בצימר הרגישה אחרת – לא קדושה במובן שהייתי רגיל אליו. כשחזרתי פנימה, מייקל כבר היה ער. הוא עמד מול המראה, מושך חולצה על הגוף שלו ונראה מופתע לראות אותי. "כ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< יום שישי הגיע. ערב קודם השאלתי רכב מחבר – תמורת ים של הבטחות ואיומים, כמעט מכרתי את נשמתי. כדי להימנע מפקקים צפויים בדרך לצפון, החלטנו לצאת מוקדם בבוקר. אספתי את מייק מהכניסה לעיר ויצאנו לדרך. "בוקר טוב," הוא חייך, משליך את תיק הגב שלו לתא המטען. "בוקר טוב," חייכתי אליו בחזרה. "קמת יפה הבוקר," זרקתי לו בחיוך שובבי. "תודה, גם אתה," הוא אמר בביישנות. הופתעתי. אני לא רגיל שמישהו יודע לקבל מחמאה בכזאת טבעיות. הוא התיישב לידי, ואני התנעתי. הכבישים היו שקטים, כמעט ריקים, והשמש התחילה לצבוע את היום באור רך. "איזו מוזיקה בא לך לשמוע?" שאלתי. "זה לא משנה לי, מה שאתה אוהב." הוא אמר בנונשלטיות.  "אה, אצלנו יש חוק: הנהג אחראי על המוזיקה. אבל היום אני משנה מהרגלי, מה בא לך לשמוע? אתה מכיר שירים בעברית?" הוא חשב לרגע ואמר: "כן, יש שיר אחד שאני זוכר כמה מילים ממנו, אבל שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים. זה הולך ככה..." הוא כחכח בגרון, ואז, בעלייה דרמטית באוקטבה, התחיל לזייף: ...