אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< שנתיים שלא חגגתי ראש השנה, אולי אפילו לא שמתי לב לתאריך. אבל ראש השנה הזה החלטנו לחגוג קצת אחרת. אני יודע שהבן זוג שלי ממש רוצה לשמור, אז הצעתי לנסוע לאחת הערים הסמוכות, לחפש שם קהילה יהודית, לישון בקרבתה, לקנות מהם ארוחות מוכנות ולהשתתף בסעודות חג – וכך יהיה חג מהודר. זה מה שעשינו. התקשרתי לרב של הקהילה: "שלום, מדבר הראל. אני גר באחת הערים הקרובות. אפשר להגיע לראש השנה ולקנות ארוחות לכל משך החג?" הרב שמח: "בוודאי, אתה מגיע לבד? או.. עם מי אתה מגיע?" לקחתי נשימה ואמרתי: "עם הבן זוג שלי, זה בסדר?" שתיקה קלה נשמעה מעבר לקו השני. דמיינתי אותו חושב: "נו, ישראלי בחו"ל, למה ציפיתי?" הוא קטע את מחשבותיי ואמר: "אין בעיה, הוא יהודי?" שמעתי אותו מהסס. "כן, הוא יהודי." עניתי והוספתי  "אמא שלו יהודיה, אבא לא." "אני מבין," הרב ענה, "אתם מוזמנים אלינו בשמחה רבה, רק בבקשה תכבדו את בית הכנסת, והכול בסדר." הבנתי את הרמז שלו, הסכמתי איתו ונפרדנו לשלום. *** היום ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "הראל, אתה בבית?" דלת הכניסה נפתחה באיטיות, ורשרוש המפתחות ליווה אותה כשהוא הניח אותם על הוו הקטן ליד דלת הכניסה. ישבתי על הספה ובזווית עיני ראיתי אותו נכנס, אוחז בשתי שקיות שהלוגו של הסופר הקרוב לביתנו מתנוסס עליהן, הוא ניגש להניח אותן במטבח. ואז פנה אלי, מבטו מלא במחשבות שהוא לא הצליח להסתיר. "אפשר לדבר איתך?" הוא אמר, "אבל אני רוצה שתשמע אותי עד הסוף בלי להפריע, ותענה לי רק כשאני אסיים לדבר," שאל בקול שקט, כשהוא מתקדם לעבר הסלון. "אוקיי, דבר," עניתי בסקרנות. "תראה, הראל, אני רוצה לשמור את השבת הזאת," הוא אמר, ועיניי נפערו. לא ציפיתי לזה, למרות שאני יודע שהוא מתקדם בתחום האמונה שלו. התאפקתי לא להגיב, למרות שהמבטים שלי דיברו גם ככה. "אני יודע שזה מפריע לך שאני אתחרד ואהפוך לרב הראשי של ישראל וכל זה" הוא המשיך, "אבל אני באמת לא כופה עליך כלום! אתה יכול לעשות מה שבא לך, רק שאני אשמח לנסות לשמור בעצמי, לעצמי. ולפני שאתה דואג, אתה לא צריך לדאוג לכלום. אני לא צריך כלום. קניתי ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   המרחק בין השולחן לספה הוא כשלושה צעדים. אנחנו שוכרים דירה קטנה ומרוהטת במרכז העיר, והרחוב שלנו הומה אדם.  ממש אתמול, השכנה אמרה לי: "הראל, ראית שפתחו מועדון הומואים ברחוב שלנו? מלא הומואים מסתובבים, אין לי בעיה, אבל מתנשקים ככה ברחוב, ואיזה רעש הם עושים... זה מהצד של החלון שלי..." אני לא יודע אם היא הומופובית. אולי היא פשוט לא סובלת את הרעש. היא גרושה עם ילדה גדולה, ויש לה גלח בחצי ראש, אולי זו רק הרעש שמציק לה. אני עדיין לא ראיתי את מועדון ההומואים החדש שברחוב, אבל היי! בדלת הצמודה אליה גר זוג הומואים שתכף יעשה גם רעש. אני זוכר את היום הראשון שלנו בדירה. לא היה לנו מבחר גדול של דירות לבדוק, מי שרוצה לגור במרכז העיר חייב להתפשר ולהחליט מהר. מייק ידע שאני לא מסוגל לחיות בחור בודד ומנותק מהעולם, אולי כמה ימים, אבל לא מעבר. ובתור ירושלמי, אני איכשהו כבר רגיל לרעש.  כשנכנסנו לדירה, הסתכלנו מיד על הספה. זו הייתה התחלה חדשה, רגע של התרגשות. חייכנו זה לזה, והוא לחש לי, "חייבים כיסוי לספה." זה באמת מוזר אם משהו יתעופף על הבד...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שנתיים שאנחנו לא גרים בארץ, הבוקר אצלנו תמיד שקט, בדרך כלל אני מתעורר כשאני שומע פסיעות בבית… שנינו במיטה, ולא פרצו לנו לבית, זה רק הבולדוג הצרפתית שלנו, קָאלָה. אחד הסימנים לכך שהיא ערה הוא פשוט השקט – כן, היא נוחרת כמו טרקטור, ואפילו שזה ידוע, זה תמיד מצחיק אותנו. העיניים שלי עוד עצומות, ואני פונה לזה שלידי, "הרעש הלבן נגמר, בייבי". אני שומע אותו מחייך, הוא שם לי מרפק בקטנה, "אתה קם?" הוא מנשק לי את המצח וקם לצחצח שיניים. יואו, הלוואי עליי להתעורר ככה במהירות; בניגוד אליו, אני צריך לעכל שהבוקר הגיע, שאני נפרד מהשינה, שיום חדש מתחיל... אני שולח יד אחת לצד שמאל של המיטה וממשש אם יש שם עדיין מישהו, ברור שהוא כבר לא שם. אני מחבק את הכרית שלו ונרדם שוב. "הראל, מה התוכנית היום?" אני שומע אותו קורא מהמטבח, ורעש של כלים זזים ברקע. " בחייאת, שחרר. אין לי תוכנית, אני זורם! למה הכל צריך להיות כל כך מאורגן!" אני רוטן במחשבות שלי, אבל לא אומר מילה. "רוצה לצאת לים?" מייק ממשיך. אני מריח ריח של קפ...

>> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  כשגרים בחו"ל, סופ"ש הוא בעצם שבת וראשון, לא שישי-שבת. היה לי כל כך מוזר בהתחלה שכל לוח שנה, כל מערכת שעות, מתחילים בימי שני ולא בראשון. החודש האחרון היה עמוס בחגים יהודיים – ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה, שבתות – וכל חג הוא סוג של השבתה מוחלטת, חופשה מאולצת שמפסיקה את כל השגרה. נדמה שכבר בתחילת השנה כל ימי החופשה שלי ושל בעלי נגמרו. היום סיימנו את החג האחרון בסבב הזה, שמחת תורה, ואני חושב שאף אחד מאיתנו לא ישכח את ה"שמחת תורה האחרון" שציינו יחד. האמת? ציפיתי שהשנה, אחרי כמה ימים של נתק מהחדשות, אפתח את הדיווחים ואמצא משהו מרומם, שיעלה את המורל. קיוויתי לחזור למציאות ולגלות בשורה טובה, אבל ככל הנראה, זה לא היה המצב – קצת מאכזב, אבל לפחות לא קרה שום דבר רע. אז השבוע הזה, כמו קודמו, היה בעצם השבתה כמעט מלאה מיום רביעי עד שבת: חצי שבוע שלם שבו שנינו יחד בלי מסכים, בלי טכנולוגיה, בלי חברים, יושבים בבית, אוכלים, מתקלחים, ישנים. עושים אהבה. האמת, לפעמים מתסכל אותי כמה אווירת הבית תלויה בי. נראה שכל שינוי ברוח...

  >> פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן! <<  אני שוכב במיטה, מתנדנד בין חלום למציאות, כשברקע נשמע קול פכפוך המים הישר מהמקלחת. הזרם פוגע באריחים ובגופו, והטיפות מתפזרות בקצב אחיד, כמו גשם על החלון; לא רועש מדי, אבל גם לא שקט לגמרי. "אין כמו מקלחת על הבוקר, אתה לא מבין כמה שזה מרענן," הוא תמיד משכנע. אבל הפעם, הצליל הקבוע נלווה לרעש קצת שונה – שיעולים קצרים וחדים מהדהדים ופורצים מבין קירות המקלחת. נשמע שהוא נאבק לשלוט בשיעול, כאילו הוא מנסה לשחרר משהו שנתקע לו בגרון, ומנסה בכוח לשאוף אוויר דרך גרון מגורה. הקול הזה לא מייצג את שגרת הבקרים הרגועה שלנו. אני זוכר את השיעול חסר הנוחות הזה היטב. פעמיים החלפנו דירה בישראל. בפעם הראשונה, הוא היה משתעל לעיתים קרובות; לפעמים הייתי מזהה שהוא מגיע הביתה רק מרעש השיעול במדרגות בדרך הביתה. זה היה קורה בעיקר בעונות המעבר, אז קבעתי לו תור לרופא אלרגולוג, רופא מומחה באבחון, טיפול ומניעה של אלרגיות ומחלות שקשורות ברגישות יתר של מערכת החיסון, כמו אלרגיה למזון, תרופות, אבק וחומרים אחרים. הזמן המתנה היה ארוך, ובסופו הרופא פסק: "...