אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   "אתה יודע שאורגזמה משככת כאבים?" מייקל שאל אותי תוך כדי שהוא מעסה לי את הישבן בשתי ידיו. האוויר נמהל בריח מנטה חריף וכבד, מסתבר שיש לנו בבית משחה כזאת שבכל סרט אסייתי רואים מישהו מורח ממנה בקצה הנחיריים כדי לפתוח את הנשימה או להעיר מישהו שהתעלף.. זה באמת נשמע לי הגיוני שאורגזמה משככת כאבים, אני יודע שאורגזמה משחררת אוקסיטוצין ואנדורפינים. למרות שבוודאי מדובר בהשפעה קצרת טווח. החלטתי להתעלם מההערה שלו, עדיין נסער מהכאב שהחל לכרסם בי מיום חמישי האחרון . הכל התחיל כשחזרתי מהבית של אנה עם כאב קל ברגל ימין, דקירה חדה בגב התחתון, כמו זרם חשמלי חולף. ניסיתי להתעלם מזה, בתקווה שזה יעבור כמו כאבים אחרים שחוויתי בעבר. אבל הפעם זה היה שונה. הכאב החל להתפשט, והוא לא נשאר רק בגב. תחושת חום לוהט התפשטה לאורך הירך, זורמת דרך העצב כמו נהר בלתי פוסק של סבל. לא משנה איך ניסיתי לשבת, לעמוד או לשכב, שום תנוחה לא הצליחה להקל. וכל התוכניות שלי להכין ארוחה רומנטית לאהובי נראו פתאום רחוקות ובלתי אפשריות. במקום זה, מצאתי את עצמי חסר אונים, לא מסוגל אפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "הראל, אתה בבית?" דלת הכניסה נפתחה באיטיות, ורשרוש המפתחות ליווה אותה כשהוא הניח אותם על הוו הקטן ליד דלת הכניסה. ישבתי על הספה ובזווית עיני ראיתי אותו נכנס, אוחז בשתי שקיות שהלוגו של הסופר הקרוב לביתנו מתנוסס עליהן, הוא ניגש להניח אותן במטבח. ואז פנה אלי, מבטו מלא במחשבות שהוא לא הצליח להסתיר. "אפשר לדבר איתך?" הוא אמר, "אבל אני רוצה שתשמע אותי עד הסוף בלי להפריע, ותענה לי רק כשאני אסיים לדבר," שאל בקול שקט, כשהוא מתקדם לעבר הסלון. "אוקיי, דבר," עניתי בסקרנות. "תראה, הראל, אני רוצה לשמור את השבת הזאת," הוא אמר, ועיניי נפערו. לא ציפיתי לזה, למרות שאני יודע שהוא מתקדם בתחום האמונה שלו. התאפקתי לא להגיב, למרות שהמבטים שלי דיברו גם ככה. "אני יודע שזה מפריע לך שאני אתחרד ואהפוך לרב הראשי של ישראל וכל זה" הוא המשיך, "אבל אני באמת לא כופה עליך כלום! אתה יכול לעשות מה שבא לך, רק שאני אשמח לנסות לשמור בעצמי, לעצמי. ולפני שאתה דואג, אתה לא צריך לדאוג לכלום. אני לא צריך כלום. קניתי ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< אני חושב שלכל אחד יש יום בשבוע שהוא מועדף ויום שהוא פחות אוהב. אני, למשל, לא סובל את ימי רביעי. זה היום שבו אני נאלץ להתמודד עם התחושות הכי כואבות שלי. זה לא רק שמדובר ביום שנמצא באמצע השבוע, לא תחילת שבוע ולא סוף שבוע, אלא שימי רביעי הם ימים ארוכים שבהם הבן זוג שלי מייקל עובד עד מאוחר מאוד. לרוב, הוא חוזר הביתה כשאני כבר שקוע בשינה, זה מרגיש לי כאילו אני מפספס חלק חשוב מהיום, ואיכשהו, תמיד אז אני נכנס ללופ של מחשבות שליליות. זה מתחיל בתחושת הבדידות שמתעצמת כשהוא לא כאן, ממשיך לשאלות למה אני מזניח את לימוד השפה המקומית, למרות שאני יודע כמה זה חשוב בשביל להשתלב. אז מה אם כעת חופש גדול והאולפן סגור? למה אני לא מצליח ליצור חברויות יותר עמוקות כאן, במקום הזה שהוא הבית שלנו? למה החיים שלי כאן כל כך תלויים בו? למה אני לא מפתח את עצמי כאינדיבידואל, עם תחומי עניין משלי, עם זהות עצמאית משלי? למה אני לא מתקדם בעבודה שלי, למרות שאני יודע שאני יכול יותר? למה אני מרגיש כל כך בינוני? ואז עולות השאלות הקשות יותר: למה אני לא מצליח להרגיש בבית כאן? למה ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     אני לא מבין למה אנשים עושים מ"יום האהבה" עניין כל כך גדול? למה צריך לציין תאריך בלוח כדי לחגוג אהבה? למה לא לחגוג אותה בכל יום ובכל הזדמנות? אני מבין שבניגוד למה שאהוד מנור כתב, "למה לא כל יום שבת?" שבת זו התנתקות, משהו שמצפים לו ובלי ידיעה של חול אין ידיעה של שבת. אבל אהבה? אהבה היא השתוקקות יומיומית. היא הידיעה שאני חשוב בעולם, שאני רצוי ואהוב, שיש מישהו שאכפת לו ממני יותר מעצמו ושלי איכפת ממנו יותר ממה שהוא חושב. זה מזכיר לי כשקראתי את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, הכח של ה"לֶמה?" בחיים שלנו. מה סיבת הקיום שלי?. אני חושב שאהבה היא הדלק שמניע את העולם, היא הכוח שמפעיל את המכונה הגדולה והעוצמתית הזו שנקראת "חיים". אני אוהב לאהוב. נכון, אני לא אוהב אהבה דביקה, שלא נותנת לי רגע לנשום, אבל אני אוהב לדעת שהיא קיימת, שהיא שם לתמוך בי כשאני צריך. ובגלל זה אני באמת לא מרגיש שאני צריך יום מיוחד בשביל להעניק אהבה, מבחינתי לפרגן ולהעניק זה משהו שצריך להיות בשגרה. אבל בכל זאת, אולי מה...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   הצום האחרון שצמתי היה ביום הכיפורים. הרחובות היו ריקים ושקטים, כאילו הזמן עוצר מלכת יש משהו קולקטיבי ביום הזה שמחבר אותי אליו, למרות שאם נבדוק במקורות, יש ימים חשובים יותר לישראל, כמו למשל שבת. אבל עדיין, יום כיפור נלקח יותר בחשבון אצל הרבה משפחות יהודיות בארץ ובעולם. זה יום אחד בשנה של חשבון נפש והתחלה מחדש. את צום תשעה באב, למשל, לא יצא לי לצום אולי שלוש שנים. אני לא יודע למה, אולי כי אני מפספס את התאריך העברי ורק שם לב בדיעבד כאשר אני גולש באינטרנט ורואה את האיחולים של חבריי ל"צום קל ומועיל". כשהתעוררתי בבוקר, בעודי עם עיניים עצומות וחולמניות, שלחתי את יד שמאל לבדוק אם המתוק שלי עוד שם. הוא לא היה. יש ימים שהוא מתעורר בבוקר בשקט, שאפילו קָאלָה לא מפסיקה מהנחירות וממשיכה לרבוץ על המיטת בד הקטנה שלה. הוא יודע להתקלח ולהתארגן בשקט מופתי ולצאת מהבית כמו גנב. ואני מנגד רק מתעורר לשירותים או לשתות כוס מים ואז שומע אותו נוהם מתוך שינה, "נו הראל, למה אתה מחריב את כל הבית באמצע הלילה? מה זה הרעש הזה של סירים ודלתות נטרקות?...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< מייק הודיע לי שמחר צום תשעה באב. הוא קיבל הודעה בווטסאפ, שכל עם ישראל צם למען החטופים ולמען המצב בארץ. "אני לא אוכל כלום מחר," הוא אמר לי, "אולי רק אשתה, אבל אנסה גם את זה לצמצם." הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לחשוב, אני יודע שצמים בתשעה באב, אבל הרבה זמן לא הייתי מחובר ללוח העברי ואפילו לא ידעתי שזה מחר. מייק, שגדל בסביבה כמעט נטולת יהודים, בלי שום סממן דתי, החליט פתאום שהוא צם בתשעה באב. ואני, שבעבר הייתי חרדי ירושלמי שידע לצטט גמרות מתוך שינה, פתאום עומד מהצד ותוהה איך הגענו למצב הזה. האמת היא שזה לא חדש שמייק מתעניין בעולם שלי. מאז שהכרנו, הוא תמיד שאל, חקר, רצה לדעת יותר על מי שהייתי ועל מה שהבאתי איתי. אני חושב שזו אחת הסיבות שהוא נמשך אליי. כשאנחנו יוצאים ביחד, והוא מציג אותי לאנשים, הוא אומר את זה בגאווה: "This is Harel, my husband. He was born in Jerusalem and has studied in a yeshiva for most of his life." כן, הוא קורא לי "בעלי," ובאותה נשימה מוסיף שנולדתי בירושלים ולמדתי בישיבה. כאילו שזה חלק...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   המרחק בין השולחן לספה הוא כשלושה צעדים. אנחנו שוכרים דירה קטנה ומרוהטת במרכז העיר, והרחוב שלנו הומה אדם.  ממש אתמול, השכנה אמרה לי: "הראל, ראית שפתחו מועדון הומואים ברחוב שלנו? מלא הומואים מסתובבים, אין לי בעיה, אבל מתנשקים ככה ברחוב, ואיזה רעש הם עושים... זה מהצד של החלון שלי..." אני לא יודע אם היא הומופובית. אולי היא פשוט לא סובלת את הרעש. היא גרושה עם ילדה גדולה, ויש לה גלח בחצי ראש, אולי זו רק הרעש שמציק לה. אני עדיין לא ראיתי את מועדון ההומואים החדש שברחוב, אבל היי! בדלת הצמודה אליה גר זוג הומואים שתכף יעשה גם רעש. אני זוכר את היום הראשון שלנו בדירה. לא היה לנו מבחר גדול של דירות לבדוק, מי שרוצה לגור במרכז העיר חייב להתפשר ולהחליט מהר. מייק ידע שאני לא מסוגל לחיות בחור בודד ומנותק מהעולם, אולי כמה ימים, אבל לא מעבר. ובתור ירושלמי, אני איכשהו כבר רגיל לרעש.  כשנכנסנו לדירה, הסתכלנו מיד על הספה. זו הייתה התחלה חדשה, רגע של התרגשות. חייכנו זה לזה, והוא לחש לי, "חייבים כיסוי לספה." זה באמת מוזר אם משהו יתעופף על הבד...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< כבר שנתיים שאנחנו לא גרים בארץ, הבוקר אצלנו תמיד שקט, בדרך כלל אני מתעורר כשאני שומע פסיעות בבית… שנינו במיטה, ולא פרצו לנו לבית, זה רק הבולדוג הצרפתית שלנו, קָאלָה. אחד הסימנים לכך שהיא ערה הוא פשוט השקט – כן, היא נוחרת כמו טרקטור, ואפילו שזה ידוע, זה תמיד מצחיק אותנו. העיניים שלי עוד עצומות, ואני פונה לזה שלידי, "הרעש הלבן נגמר, בייבי". אני שומע אותו מחייך, הוא שם לי מרפק בקטנה, "אתה קם?" הוא מנשק לי את המצח וקם לצחצח שיניים. יואו, הלוואי עליי להתעורר ככה במהירות; בניגוד אליו, אני צריך לעכל שהבוקר הגיע, שאני נפרד מהשינה, שיום חדש מתחיל... אני שולח יד אחת לצד שמאל של המיטה וממשש אם יש שם עדיין מישהו, ברור שהוא כבר לא שם. אני מחבק את הכרית שלו ונרדם שוב. "הראל, מה התוכנית היום?" אני שומע אותו קורא מהמטבח, ורעש של כלים זזים ברקע. " בחייאת, שחרר. אין לי תוכנית, אני זורם! למה הכל צריך להיות כל כך מאורגן!" אני רוטן במחשבות שלי, אבל לא אומר מילה. "רוצה לצאת לים?" מייק ממשיך. אני מריח ריח של קפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<     יום חמישי הגיע. כרגיל, אני בדרכי לפגוש את טלי. כבר תקופה שהיא חצי רומזת, חצי אומרת במפורש, שדרכנו צריכות להיפרד. מבחינתה, אני כבר "מושלם": למדתי, אני עובד, אני גר עם גבר יציב, אני שמח כמו שהייתי פעם. לדבריה, השיחות שלנו הפכו למעין קשקושים חסרי תועלת, והיא לא מתכוונת לטפל בי עד 120 בלי סיבה מוצדקת. "הראל," היא אמרה, יושבת מולי ברגליים מסוכלות, גופה ממלא את הכיסא בנינוחות של מי שמכירה היטב את מקומה בעולם, "הפגישה הבאה שלנו היא האחרונה." הסכמתי. שעשעה אותי המחשבה שהמטפלת שלי אשכרה זורקת אותי מהטיפול עם תעודת "אתה בסדר". כאילו עברתי מבחן נהיגה וקיבלתי רישיון לחיים. לרגע דמיינתי חולצה עם הכיתוב 'טופלתי בהצלחה' או תעודת הצטיינות ממוסגרת שתעיד על ההישג. האמת? מגיע לה. טלי עשתה עבודה לא רעה. נכנסתי אליה מבולגן, שבר כלי, מילים תקועות בגרון, ויצאתי חפרן לא קטן. אני באמת לא יודע איך היא עשתה את זה. במשך שנים היא רק הקשיבה, עם עיניה הירוקות-אפורות שחיפשו את האמת מתחת לפני השטח. כמעט ולא התערבה, אלא ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<  המוח שלי עורך השוואות. אולי זו טעות, אולי זו פשוט נטייה טבעית, אבל ככה זה. פעמים רבות שאלתי את עצמי: "הראל, מה הקטע? למה התאהבת במייקל, ובערן לא?" נכון, הייתה ויש בי אהבה גדולה לערן, אבל אז... אני חושב שהאהבה שלי אליו הייתה יותר "התאהבות בסיטואציה". התמכרתי לריגוש – לכל מה שהיה אסור. ההרגשה של להדליק אנשים ברחוב, הידיעה שאני שוכב איתו בבית של ההורים שלי או של הסבים שלו, עשתה לי את זה בהחלט. בסופו של דבר, אני לא בטוח אם זה היה משנה אם זה ערן או גבר אחר. עם מייקל זה היה אחרת מהרגע הראשון שבו נפגשנו. מהכניסה הסוערת שלי למסעדה במרכז העיר ועד הנינוחות שבה הוא קיבל אותי, אפילו כשאיחרתי לדייט בצורה משמעותית. הוא שידר שלווה, סבלנות – בחור מסודר, אדיב, ג'נטלמן. כשדיברתי, הוא באמת הקשיב. היה בו אינטלקט חד ולא מתפשר, סקרנות שהייתה מדויקת, בלי להגזים או להציף. הוא לא "חפר". אם לא עניתי לשיחה, הוא לא פוצץ לי את הטלפון באלף הודעות של "למה אתה לא עונה? איפה אתה? שכחת אותי?". אפשר היה לחזר אחריו מבלי שהוא ייפ...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<   בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה. הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.' אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף ...