"עור של פיל"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 

  יום חמישי הגיע. כרגיל, אני בדרכי לפגוש את טלי. כבר תקופה שהיא חצי רומזת, חצי אומרת במפורש, שדרכנו צריכות להיפרד. מבחינתה, אני כבר "מושלם": למדתי, אני עובד, אני גר עם גבר יציב, אני שמח כמו שהייתי פעם. לדבריה, השיחות שלנו הפכו למעין קשקושים חסרי תועלת, והיא לא מתכוונת לטפל בי עד 120 בלי סיבה מוצדקת.

"הראל," היא אמרה, יושבת מולי ברגליים מסוכלות, גופה ממלא את הכיסא בנינוחות של מי שמכירה היטב את מקומה בעולם, "הפגישה הבאה שלנו היא האחרונה."

הסכמתי. שעשעה אותי המחשבה שהמטפלת שלי אשכרה זורקת אותי מהטיפול עם תעודת "אתה בסדר". כאילו עברתי מבחן נהיגה וקיבלתי רישיון לחיים. לרגע דמיינתי חולצה עם הכיתוב 'טופלתי בהצלחה' או תעודת הצטיינות ממוסגרת שתעיד על ההישג.

האמת? מגיע לה. טלי עשתה עבודה לא רעה. נכנסתי אליה מבולגן, שבר כלי, מילים תקועות בגרון, ויצאתי חפרן לא קטן. אני באמת לא יודע איך היא עשתה את זה.

במשך שנים היא רק הקשיבה, עם עיניה הירוקות-אפורות שחיפשו את האמת מתחת לפני השטח. כמעט ולא התערבה, אלא אם כן זה נגע בשלושה נושאים עיקריים: היציאה מהבית של ההורים, השנאה שלה לערן, והאהבה למייק. זה כאילו שהיא לא יכלה להתאפק מלהגיב עליהם. בכל השאר היא שתקה, או הסתפקה בהשתקפות רגשותיי.

"אני שומעת שאתה מאוכזב."
"אני מבינה שזה מתסכל."

אותן אמירות חוזרות ונשנות שלה הצליחו לעצבן אותי בזמנו. "נו, באמת," חשבתי, "אני יודע מה אני מרגיש." אבל היום אני מבין כמה משמעות היה למילים הפשוטות האלה, כמה הן עזרו לי להבין את עצמי יותר טוב.

מה שחשוב בטיפול זה לא תמיד מה אומרים לך, אלא איך גורמים לך לשמוע את עצמך. טלי לא הייתה שם כדי לתת לי פתרונות, אלא כדי להחזיר לי את היכולת להקשיב לקול הפנימי שלי.

אבל עדיין משהו בהכרזה שלה השאיר בי טעם לוואי.

איזה מוזר זה לחשוב, שאחרי כל השנים האלה, הדבר היחיד שאני יודע עליה הוא השם הפרטי שלה. לא יותר. לא שאלתי, וגם לא אשאל. טלי היא כמו כלי בשבילי—לא במובן המקטין, אלא במובן הפונקציונלי. היא הייתה שם כדי להחזיק מראה מול הפנים שלי, לעזור לי לראות את מה שהיה קשה לי להכיר בו בעצמי.

אין לי מושג איפה היא גרה, אם יש לה ילדים, בן זוג, כלב. שום דבר. וזה לא מפריע לי. זה אפילו מרגיע. הידיעה שהיא מחוץ לסיפור שלי, שהיא לא חלק מהחיים שלי מעבר לחדר הקטן ותמונות הישנות שתלויות על קירותיו, מאפשרת לי להיות אמיתי לגמרי.

היא לא נשפטת, כי היא לא שם כדי לשפוט. היא לא חלק מהחיים שלי, אבל איכשהו היא הצליחה להיכנס עמוק לתוכם.

"את בטוחה שאני מוכן?" שאלתי.

היא חייכה את החיוך הרגוע שלה, כזה שגורם לך להרגיש שאולי אתה זה שמחמיץ משהו. "הראל, אתה יודע את התשובה לשאלה הזאת."

וכמובן שהיא צדקה. ידעתי. אבל מצד שני, מי מבטיח לי שהבסדר הזה יישאר יציב? שאחרי שאצא מפה, הדברים ימשיכו לזרום כמו שצריך? יש משהו מנחם בשיחות הקבועות האלה, בחדר הקטן והמריח אבק שלה. הידיעה שמישהו מקשיב לי, רואה אותי גם כשאני עייף או סתם לא במיטבי.

אני זוכר שסיפרתי לה בוקר אחד על חלום מוזר שהיה לי. היא לקחה דף ועט, ואמרה: "ספר לי."
"זה רק חלום, זה לא חשוב," עניתי, מרגיש שזה אולי טיפשי.
היא חייכה. "הכול חשוב. ספר."

אז סיפרתי לה. חלמתי שאני מתפזל, שהעין שלי זזה ללא שליטה. "איזה עין?" היא שאלה ברצינות. "עין ימין כל הזמן נמשכת לכיוון המרכז, ואני, עם כף היד, נותן מכה חזקה לרקה והיא חוזרת למקום. אבל אז היא שוב "בורחת", ושוב אני מכה. ככה כל הלילה – תחושת חוסר שליטה מתסכלת שחזרה על עצמה שוב ושוב. זה הרגיש אמיתי, כאילו אני באמת מתפזל."

טלי לא צחקה לרגע. היא ישבה מולי בשקט, כתבה דברים במחברת, ולרגע היה נדמה שהיא מתבוננת ישירות לתוך הנפש שלי.

בסוף השיחה היא לא ניסתה לפענח את החלום. היא לא מגדת עתידות ולא קוראת מחשבות. במקום זה, היא אמרה משהו שהשאיר אותי מהורהר: "אולי המודעות שלך מנסה לברוח, אבל אתה מגונן על עצמך."

אני לא בטוח שאני זוכר את המילים המדויקות שלה, אבל המסר היה ברור. מה שהכי ריגש אותי לא היה הפרשנות שלה – אלא עצם זה שהיא הקשיבה. במלא הרצינות, בלי לעגל פינות או לזלזל. היא לקחה חלום שאני עצמי לא לקחתי ברצינות והתייחסה אליו כאילו הוא חשוב, כאילו הוא מספר משהו עליי שלא העזתי להבין.

הגעתי לטיפול האחרון עם שקית קודאק קטנה ובתוכה תמונות. כמו ילד בכיתה א' שמראה למורה ציור שצייר בבית. "הנה תראי," אמרתי לטלי כשהנחתי על השולחן כמה תמונות מודפסות, "זה אחי הבכור מאיר, וזאת אחותי הגדולה רבקה, וזאת רחלי שהייתה דלוקה על ערן.. וזה ערן. הנה תמונה שלנו שוכבים על שמיכה בחוף הים בתל אביב, ופה תמונה של הנשיקה הראשונה שלי, כן, היא מצולמת! זוכרת שסיפרתי לך? והנה מייק, הנסיך שלי. וזה ההורים שלי אצל רב גדול..." וכך עברתי תמונה תמונה. 

לא יודע למה, אבל משהו בי רצה שהיא תראה בעיניים שלה שהסיפורים שסיפרתי לה כל השנים האלה היו אמיתיים. שהמשפחה שלי באמת קיימת, שאני לא איזה אחד שהמציא הכול כי היה משעמם לו בטיפול.

היא הסתכלה על התמונות בסקרנות, ובחיוך שקט, כזה שאני כבר מכיר היטב. "הראל, למה הבאת אותן?"

שתקתי. ניסיתי לחשוב איך להסביר לה את זה. אולי זו הייתה הדרך שלי לבקש עוד רגע אחד איתה. עוד הזדמנות להיאחז בטיפול הזה, בשגרה הזו שהיא נתנה לי. ואולי... אולי פחדתי שהסיפורים שלי ישכחו, שגם היא תצא מהחיים שלי כמו שאר הדברים שנשארים מאחור.

"טלי," אמרתי אחרי שתיקה, "רציתי שתדעי שמה שסיפרתי לך היה באמת. הכול. לפעמים אני לא מאמין לעצמי שהחיים שלי אמיתיים, החיים שלי כמו סרט."

היא נשענה אחורה בכיסא, עדיין עם אותו חיוך רגוע. "הראל, מעולם לא חשבתי אחרת. אני האמנתי ומאמינה לכל מילה שלך שנאמרה."

המשפט הזה שלה הדהד לי בראש. מעולם לא חשבה אחרת. אז למה אני זה שצריך להוכיח כל הזמן? למה אני זה שמגיע עם תמונות כאילו אני במשפט, כאילו אני מחפש אישור שאני אמיתי?

"אני יודע," עניתי לבסוף בקול שקט. הרמתי את התמונות בחזרה, אספתי אותן לאט כאילו אני מנסה לשמור על משהו חשוב. על עצמי.

והיא, כמו תמיד, נתנה לי להרגיש שהיא מבינה אותי גם כשאני בעצמי לא בטוח מה אני מנסה להגיד.

טלי הביטה בי במבט חד, כזה שתמיד הצליח לחדור את כל המסכות שלי, ואמרה: "אתה יודע, הראל, כשהתחלת לבוא לכאן, הגעת עם עור עבה. עבה כמו של פיל. שיריון לנפש"

החיוך שלי התכווץ קצת. ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. בהתחלה, כשהייתי מגיע לפה, ישבתי מולה כמו פסל דומם. שתקתי. כמעט חצי שנה של שתיקות. לא בכיתי, לא דיברתי. כלום. שומר על עצמי. בלי שהזלתי דמעה אחת. כאילו כלום לא יכול לגעת בי, לפגוע בי, להזיז אותי. הייתי סגור, עטוף במשהו עבה ובלתי חדיר. לא הרגשתי כלום.

"כן," אמרתי לה בחצי צחוק, מנסה להוריד את כובד השיחה. "הייתי כמו פיל בחנות חרסינה."

היא חייכה חיוך קטן, אבל לא שחררה. "לא בדיוק," היא אמרה. "פיל שיודע שהוא נמצא בחנות חרסינה, אבל מעדיף להעמיד פנים שהוא לא רואה כלום."

הנהנתי. היא צדקה, בטח שהיא צדקה. הסתובבתי בעולם כמו איזה אחד שמחוסן להכול. עם עור של פיל, כמו שהיא אמרה. עור ששמר עליי מהכול—מהפגיעות, מהכאב, מהשברים—אבל גם מנע ממני להרגיש באמת.

"ומה עכשיו?" היא שאלה ברכות. "איפה העור הזה היום?"

הסתכלתי עליה, ואז על התמונות שהחזקתי ביד. "העור עדיין שם," אמרתי לה בכנות, "אבל הוא נסדק. נסדק מספיק כדי לתת לאור להיכנס. מספיק כדי להרגיש."

היא חייכה. חצי מרוצה, חצי יודעת שזה לא נגמר פה. ואז היא אמרה משהו שנשאר איתי: "אתה יודע, הראל, אם הייתי יכולה לתת לך מתנה, הייתי נותנת לך בית. מקום משלך. מקום להיות אתה, בלי מגננות, בלי פחדים, בלי צורך בעור עבה. פשוט להיות."

כמה אני רוצה את זה—כמה שנים אני סוחב את עצמי ממקום למקום בלי להרגיש באמת שייך, בלי להרגיש מוגן.

"בית," מלמלתי בשקט, טועם את המילה הזו בפעם הראשונה כמו שצריך.

היא הנהנה, "כן. בית. כזה שאתה לא צריך להסתיר בו כלום. כזה שלא צריך להילחם כדי להיות בו."

מייק נתן לי קצת להרגיש בבית. אולי בפעם הראשונה בחיים לא הייתי צריך להיות מושלם ליד מישהו. איתו אני מרשה לעצמי להיות אני—הלא שלם, הלא מטפל, הלא מצחיק תמיד. אני יכול לשבת איתו בסלון בשקט מוחלט, בלי להרגיש צורך למלא את החלל במילים או בבדיחות כדי להוכיח שאני "בסדר".

לפעמים הוא מסתכל עליי במבט הזה שלו, המבט שרואה אותי עד הסוף, ואני לא נבהל מזה. להפך. אני נושם קצת יותר בקלות. הוא מכיר את השברים, את המקומות שעדיין לא התחברו לגמרי, והוא לא מנסה להדביק אותי. הוא פשוט נמצא שם, ואיכשהו זה מספיק. הוא סקרן אבל לא חטטן. הוא מכבד את הדעות שלי, את הדת שלי, את האופי השונה שלי.

זה מוזר, הקטע הזה של להיות אני בלי כל המגננות. זה כמו להוריד חולצה שלבשתי שנים—חולצה שהייתה צמודה מדי, מחניקה, אבל היא הייתה שלי. הורדתי אותה בזהירות, קצת חושש, אבל מייק פשוט חייך. הוא ראה אותי חשוף, פגיע, ואמר לי בלי מילים שאני בסדר. שאני מספיק.

אולי זה מה שטלי ניסתה להגיד לי כל הזמן הזה. שהבית שאני מחפש לא חייב להיות מקום. אולי זה מישהו, או רגעים קטנים כאלה שבהם אפשר לנשום. שבהם אפשר להניח את העור של הפיל בצד, ולהיות רק הראל.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<