חלק 19- אני לא בוכה, נכנס לי חורבן לעין.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

מייק הודיע לי שמחר צום תשעה באב. הוא קיבל הודעה בווטסאפ, שכל עם ישראל צם למען החטופים ולמען המצב בארץ. "אני לא אוכל כלום מחר," הוא אמר לי, "אולי רק אשתה, אבל אנסה גם את זה לצמצם." הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לחשוב, אני יודע שצמים בתשעה באב, אבל הרבה זמן לא הייתי מחובר ללוח העברי ואפילו לא ידעתי שזה מחר.

מייק, שגדל בסביבה כמעט נטולת יהודים, בלי שום סממן דתי, החליט פתאום שהוא צם בתשעה באב. ואני, שבעבר הייתי חרדי ירושלמי שידע לצטט גמרות מתוך שינה, פתאום עומד מהצד ותוהה איך הגענו למצב הזה.

האמת היא שזה לא חדש שמייק מתעניין בעולם שלי. מאז שהכרנו, הוא תמיד שאל, חקר, רצה לדעת יותר על מי שהייתי ועל מה שהבאתי איתי. אני חושב שזו אחת הסיבות שהוא נמשך אליי.

כשאנחנו יוצאים ביחד, והוא מציג אותי לאנשים, הוא אומר את זה בגאווה:

"This is Harel, my husband. He was born in Jerusalem and has studied in a yeshiva for most of his life."

כן, הוא קורא לי "בעלי," ובאותה נשימה מוסיף שנולדתי בירושלים ולמדתי בישיבה. כאילו שזה חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות שלי.

והאמת? אני לא שונא את העולם שבאתי ממנו. להפך, אני מתגעגע. לריח של הבישולים ביום שישי, לשירי נשמה, לפילוסופיה היהודית, אפילו לוויכוחים על הלכה כזו או אחרת.
לפעמים, אם אני רוצה לשמח אותו, אני מספר לו איזה סיפור גמרא שצץ לי בראש או איזה חידוש קטן ומתוק.

למשל, אחרי שהוא סיפר לי על הצום, אמרתי לו שלחודש אב קוראים גם "מנחם." בעצם "מנחם אב".
"אלוהים זקוק לנחמה מאיתנו," אמרתי לו, "הוא צריך קצת עידוד. גם לו כואב. המצב שלנו בארץ ובגלות מכאיב גם לו."
מייק עצר, המילים שלי תפסו אותו לא מוכן. "שהשכינה בוכה בגלות," הוא חזר אחרי, "עשית לי צמרמורת."

אבל אז, כרגיל, אני חייב להכניס איזה עקיצה. "אלוהים לא אוהב גם אותי," אני אומר לו, ולא באמת מאמין בזה. כי הרי איזה אבא לא אוהב את הילדים שלו?

מייק לא מתרגש מהאמירה שלי. "אני לא יעזוב אותך, הראל," הוא אומר בטון שקט ורגוע, "לא ניפרד."

אבל באמת? אולי זה החשש שלי.
כי מפעם לפעם אני רואה אותו—הוא מתעניין יותר, רוצה לדעת יותר, ובזמן האחרון אפילו מתחיל לחשוב על לקיים דברים בפועל. ומה זה אומר עלינו? אני לא יודע.

לפני כמה חודשים החלטנו שהחדר שלנו הוא ה"קודש קודשים" שלנו. זה אומר שזה המקום היחיד השייך רק לשנינו, מרחב פרטי ונטול נוכחות חיצונית. אנחנו משאירים את הפלאפונים, הטלוויזיה, המחשבים הניידים וכל הטכנולוגיה מחוץ לחדר. רק אנחנו מורשים להיכנס, וגם הכלבה שלנו קָאלָה נכנסת לפעמים, אבל היא לא עולה על המיטה שלנו. 

ההחלטה הזו באמת חיזקה את הקשר בינינו. כך אנחנו נפרדים מהיום שעבר ומתעוררים לבוקר חדש יחד, במקום להתחיל את היום בקריאת הודעות או חדשות מהפלאפון, שכתבו אנשים אחרים על דברים שהם רוצים שנחשוב עליהם. יש לנו את הרגעים שלנו לעצמנו להתעורר בלי חדשות מהירות על אירועים שקרו בהונולולו. רק השעון המעורר משמיע צלצול טורדני, שבכלל לא תורם לרוגע.

אתמול בלילה הייתי טיפש. אני מודה, זה קורה לי לפעמים. התארגנו לשינה ועלינו למיטה כרגיל. "איך היה היום?" שאלתי אותו תוך כדי שאני מחבק אותו בתנוחת כפיות, בשתי ידיים. הוא ענה לי, "תודה על המרק והקוסקוס, היה מושלם. מחר יש לי יום ארוך, אני צריך לצאת מחוץ לעיר, ואני לא יודע מתי אחזור. אני אדבר איתך במהלך היום, ואם תצטרך משהו, תגיד. יש מצב שתכין לי משהו לצאת הצום?"
"בקטנה, זה לא שאני לא אשרוד יום בלעדייך. מה בא לך לאכול?" השבתי.

אנחנו זוג שנותן אחד לשני מרחב גדול, לפחות לדעתי. היו פעמים שהוא טס לשבוע ואני נשארתי לבד עם קאלה, ולהפך. אני דווקא אוהב שאנחנו נותנים אחד לשני מקום להתפתח באופן אישי, עם הביחד אבל גם עם הלחוד.

"איך עובר עליך הצום? צמא? רעב?" המשכתי לשאול תוך כדי חיבוק, רואה רק את הגב שלו והכתפיים שאני כל כך אוהב. הוא צחק וענה, "חכה, רק התחלתי. מה הלחץ? אני סבבה לגמרי, עוד מפוצץ מהאוכל. באמת, אם אתה יכול תכין לי מה שבא לך ומה שקל לך. סומך עליך."
הנחישות הזו מטרידה אותי, אבל בכל זאת אני מנשק לו את הצוואר.
"אני מבין שאתה לא רוצה לישון, אבל אני חייב לישון," הוא אמר והוסיף "אני גמור מעייפות."
בתוך תוכי, העייפות כבר השתלטה עליי, אבל הפחד שלי היה ערני יותר.
"אבל אני רוצה אותך," המשכתי לעבור על גבו בדיוק כמו שהוא אוהב.
"הראל, דווקא היום? דווקא עכשיו?"
"כן, דווקא היום!" עניתי, מרגיש נואש.
הוא הסתובב אליי, נישק לי את המצח. "אולי מחר? תישן, כפרה." הוא חייך. 

המילה "כפרה" תמיד הצחיקה אותו, הוא למד אותה רק כשהגיע לישראל, וכשהוא מקניט אותי, הוא קורא לי כפרה.
אבל באותו רגע, הייתי שקוע במרירות שלי. ראיתי אותו בדמיוני עם זקן ארוך ופאות מאחורי האוזן, יושב סביב שולחן עם מפה לבנה ומשפחה יפה ועושה תנועות ידיים של ניגון חסידי כלשהו, עוצם עיניים ומחייך לעצמו. נשבע שהוא נראה חמוד גם ככה, אבל ככה הוא לא שלי, וזה מאיים עליי מאוד. אולי יותר מהמחשבה על אישה שתתחיל איתו באמצע הרחוב. כואב לי שהוא יהיה ב'אורות' וירחיק אותי ממנו. אני יודע שאני נשמע קנאי, אבל מבחינתי, הכוח של התורה חזק יותר מקנאה בבשר ודם.
"אני רוצה אותך היום," אמרתי, נשמע לעצמי כל כך דפוק.
"שנאונן לך?" הוא שאל, כשהוא מעביר את ידו מהבטן ועד מתחת לבוקסר שלי, נצמד אליי עם כל גופו.
הרגשתי שיכור, הנשימות שלי נעשו לא יציבות. לא אהבתי את עצמי באותו רגע, אז תפסתי את ידו והוצאתי אותה.
"למה עצרת אותי?" הוא הסתכל עליי בעיניים אוהבות ומופתעות.
"כי אני סתם... עזוב."
"דבר, מה מפריע לך? עובר עליך משהו, נכון?" הוא שאל. אבל לא הייתי מסוגל להביט בעיניו. שתקתי. 

תמיד כשזה מגיע למשהו רציני או עמוק, אני לא מצליח לבטא את עצמי. אני פשוט מסתגר או הופך את זה לבדיחה, אבל לא היה לי חשק לבדיחות. אז שתקתי.
"הראל, אני מכיר אותך מספיק זמן לדעת שמשהו עובר עליך. אם לא תספר לי, אני לא אדע," הוא אמר והחזיר לי חיבוק, אבל אני בטוח שהוא מאבד את הסבלנות מהדרמה הזו.
אני כל כך שונא את זה בי, שאני בורח ולא מתמודד. כעס עצמי משתלט עליי, וקול פנימי צועק, "נו, דבר! אל תהיה מטומטם! מה אתה משגע סתם את הילד! הוא לא עשה לך שום דבר רע! הנה, הוא אפילו ניסה לספק אותך בדרך אחרת שלא תפגע בך! הוא לא דוסי! זה בראש שלך! שחרר ממנו עכשיו!" הקול הפנימי שלי הפך לאלים כלפיי. הבנתי אותו, אבל גם הרגשתי שחסרה לי חמלה עצמית.
שמישהו יגיד לי, "הראל, זה נורמלי שאתה מפחד. אתה צודק, אתה לא יודע מה יהיה. אולי זה בראש שלך שהוא מתחרד ואולי לא. אין לך שליטה עליו, ואין לך שליטה על התוצאה. וגם אם הוא יהיה חרדי, אתה לא יודע איזה חרדי הוא יהיה. יש לך שליטה על עצמך. תאהב את עצמך. אל תהיה קשה עם עצמך. גם אם אתה אומר לו או לא אומר לו, זה בסדר! אתה לא צריך להלחיץ את עצמך. זכותך להרגיש ככה."
ובזמן שהוא לא מבין מה הסערה שמתחוללת אצלי בלב, תרגלתי לעצמי חיוביות. אחרי כמה דקות, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי, ואז אמרתי לו, "אני אוהב אותך," ולא פחדתי יותר. לפחות לא לעת עתה.

שני גברים נפרדים מחיבוק, ופונים כל אחד לכיוון השני של המיטה. לא, אנחנו לא רבים, החיים הם לא סרט, (וככה אנחנו ישנים ביום-יום.)
הוא כנראה חשב על זה, ואז המשיך לדבר, "אני אוהב אותך, הראל. אני לא יודע מה עשיתי, אבל אני אוהב אותך."
לא הרשיתי לעצמי לשתוק. "אני קצת מפחד שתתחרד לי, כאילו שתהיה דוס" בדרך כלל הייתי שומע אותו מחייך, אבל הפעם לא. הוא שתק ואחרי דקה הגיב, "אני לא חושב שאני מתחרד, אני פשוט מה 7.10 אוהב יותר מסורת. תמיד אהבתי. חשבתי שגם אתה אוהב."
הסתובבתי אליו, וראיתי רק את הגב שלו. "אני אוהב מסורת, אבל לא רוצה שתתרחק ממני."
יש! אמרתי את זה! מגיע לי צ'אלאס. דמיינתי המונים מוחאים לי כפיים, כאילו ניצחתי במשהו. אבל במציאות היה שקט בחדר. זה רק אני והוא. דקה עברה. הוא כל כך איטי בתגובות שלו. פשוט תגיד שאני מדמיין והכל טוב, אבל הוא לא אמר את זה. במקום זה, הוא אמר בקול מחושב ובעברית צחה "אני לא רואה את זה קורה. אתה לימדת אותי שאפשר להיות גם וגם... אני יכול להיות גם וגם."

ידעתי. ידעתי שזה יותר מסתם צום תשעה באב. אני לא כזה מטומטם אחרי הכל, אמרתי לעצמי בלב.
אבל אז יצא לי מהפה, כאילו אני מדבר לעצמי, "אתה יודע שהיום הזה הוא לא באמת יום עצוב? אצל יהודים כל כישלון הוא זמן לחשבון נפש ולבחירה להתחיל מחדש. מיליוני פורענויות עברו עלינו, וכל אחת הולידה משהו טוב יותר. חורבן בית ראשון הוליד את בית הכנסת הראשון. חורבן בית שני הוליד את תקופת המשנה. האינקוויזיציה הולידה קבלה, אפילו השואה הארורה נתנה לנו את הארץ. זוכר שסיפרתי לך על רבי עקיבא? אז אותו עקיבא היה עם הארץ, לא ידע יותר מדי, ויום אחד הוא ראה מישהו מת בדרך. הוא סחב אותו לעיר הסמוכה וקבר אותו שם. הוא התלהב מזה בפני החכמים, והם הסתכלו עליו כמו משוגע. 'עקיבא, כשמישהו מת על אם הדרך, ולא שייך לאף אחד, קוברים אותו במקום. זה נקרא "מת מצווה" ולא מעבירים אותו למקום אחר.' הוא הנהן בראשו והלך. לימים הפך לרב גדול, כמו שאתה יודע. יום אחד שמע את תלמידיו מדברים על הפדיחה שלו בשקט ביניהם. הוא אמר להם, 'למה אתם מתלחשים? זה לא בושה בשבילי. זה היום שבו התחלתי להיות תלמיד.' כי כישלון הוא זמן ללמוד."
אחרי הנאום הזה שתקתי.

ופתאום, יד גדולה סובבה את הראש שלי לכיוונה, וקיבלתי צרור נשיקות בכל פיסת עור שעל פניי.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<