חלק כ"ח - אני מצטער.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  בהתחלה ערן עוד היה מגיע אלינו לדירה המשותפת. רוב הזמן הוא הגיע לבד, בלי אשתו. ישבנו, אכלנו, דיברנו, צחקנו – ואחר כך הוא הלך. עם הזמן הביקורים פחתו, השיחות התמעטו, וכל אחד מאיתנו שקע בחייו. אני לא יודע להצביע על הרגע המדויק שבו הקשר התחיל להתדרדר, אבל כך זה קרה. לפעמים עוד דיברנו, מדי פעם אפילו יצאנו יחד עם נועה. אני לא יודע אם היא הבינה שאני ומייקל זוג. אולי חשבה שאנחנו רק חברים טובים. ואולי ידעה – אבל האמת, זה אף פעם לא באמת שינה לי. שתחשוב מה שבא לה.

הלחשושים על הקשר שלי עם מייקל פרסו כנפיים והתפשטו כמו אש בשדה קוצים. הבשורה הגיעה גם לאחים ואחיות שלי, ששמעו כמו אבן מתגלגלת: 'ראינו את הראל הולך יד ביד עם גבר. איזה הזוי! ויש לו כיפה! שיוריד אותה! שיתבייש! מה הוא חושב לעצמו? איך הוא לא מתבייש בעצמו? ההורה שלו בטח מתהפך בקבר מרוב בושה, חילול ה'.'
אני שמעתי את כל הקולות האלה. ידעתי שזה יקרה – ובכנות? אפילו שמחתי. 'רב סרן שמועתי' עשה עבורי את העבודה, וחסך לי את הצורך לצאת מהארון בעצמי. למה לי? אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד. אני יודע מי אני – ואני גבר חזק. אין לי מה להסביר, ואין לי על מה להתנצל.
גם לא בפני האנשים שהכי קרובים אליי. הרי הם לא יושבים מולי ואומרים: 'הראל, אני רוצה לספר לך משהו. אני נמשך לנשים, ואני רוצה לצאת עם אישה.' אז למה אני צריך לדווח להם עליי?

הנושא הזה בכלל לא עלה לדיון – לא איתם, וגם לא עם ערן.

חזרנו להיות כמו חברים טובים. דיברנו בינינו בצורה פתוחה וכנה. אני זוכר, למשל, הוא סיפר לי פעם על הניסיון שלו לרדת לנועה – 'זה לא זרם לי,' הוא אמר. גם היא אמרה לו שהיא לא אוהבת לרדת לו, אז זה נשאר חד-צדדי. 'זה לא שלא אהבתי את זה,' הוא הבהיר, 'אבל הרגשתי כאילו אני חייב. כאילו יש ממני ציפייה תמידית להיות מכונת סקס, לספק אותה מתי, איך, וכמה שהיא רוצה.'
הוא סיפר לי איך לפעמים הוא חוזר הביתה ורוצה אותה – אבל דווקא אז היא מחליטה שלא מתאים לה, 'אז היא לא משחררת,' הוא אמר.

אפילו כשהם מסופקים, והוא רואה שהיא נהנית ושגם הוא גומר, הוא נשאר בתחושת ריקנות. 'המשחק המקדים איתה מעייף אותי,' הוא המשיך, 'לא מעניין אותי. היא כאילו לא באמת שם.'
ואז הוא שאל אותי פתאום: 'אתה יורד למייקל?'
השאלה הפתיעה אותי, אבל עניתי מיד: 'וודאי. מה נראה לך?'
'אל תגזים,' הוא אמר, ואז צחקנו קצת.
'אבל תקשיב,' אמרתי לו, 'אני לא הנושא. אולי פשוט תדבר איתה? תגיד לה מה אתה אוהב. אתה הרי יודע מה משמח אותך, ואתה פתוח לנסות דברים חדשים. תן לזה צ'אנס.'

"אבל הרי," הוא המשיך באנחה, "אני באמת לא מבין אותה. כאילו היא אף פעם לא מדברת איתי על הדברים האלה. תמיד נראה שהיא מאוכזבת ממני, כאילו יש לה ציפיות שאני לא יודע בכלל איך לעמוד בהן."

הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שלהם: "תשמע, זו הייתה הפעם הראשונה שלה. עשיתי כל מה שמדריך החתנים המליץ – הבאתי נוזל סיכה, דאגתי שלא יכאב לה, שאלתי אם נעים לה כל הזמן. היא נראתה בסדר, באמת. אבל... אני לא יודע. זה הרגיש כאילו היא לא יודעת מה היא באמת רוצה או למה לצפות."
הוא היה נשמע כל כך מתוסכל. כאב לי בשבילו, כי היה ברור שהוא משקיע.

שבוע אחרי זה הוא סיפר לי על המאמצים שלו: "קניתי לה טבעת זהב חדשה, הבאתי זר חמניות, אפילו ניקיתי את הבית כמו שצריך. אבל גם זה לא הספיק. היא רק אמרה לי שהרצפה לא מספיק יבשה אחרי הניגוב. כאילו כל דבר שאני עושה לא עומד בסטנדרטים שלה."
ואז הוא עצר, היסס לרגע, והמשיך: "והיא שואלת אותי כל הזמן... 'אתה מדבר עליי? למה אמרת ככה להראל?' אני באמת לא מבין איך היא יודעת כל דבר. הרי ברור לי שאתה לא סיפרת לה כלום, אבל אני מרגיש כאילו היא יודעת עליי הכל. כאילו היא מצליחה לראות דרך הקירות."

אני הבנתי את הכאב שלו. בשבילי, ערן היה נקי ומסודר למופת, הגבר הכי סטרילי שאני מכיר עד היום. כל הזמן פירגנתי לו על זה, והוא כל כך נהנה לעשות את זה בשבילי. ופתאום, להגיע למישהי שבעיניה הניקיון שלו הוא בינוני ומטה – זו בהחלט חוויה לא נעימה.

אני ידעתי שהוא באמת משתדל. ערן תמיד היה מהמשקיעים – גם כשגרנו יחד, הוא נהג לפנק אותי מדי פעם באיזו הפתעה קטנה על המיטה, מכתב, או אפילו סתם הודעה נחמדה באמצע היום. זה לא היה קשור למין, אלא נטו בקטע רומנטי, כמו שרק הוא ידע. נכון, לפעמים הוא היה דביק, ואפילו חונק אותי עם תשומת הלב הזאת, אבל ידעתי שעם נועה הוא אחר. לא חונק, לא דבק – רק רומנטי.
ועדיין, אני באמת לא מבין למה מגיע לו מה שהוא קיבל.

תשעה חודשים אחרי החתונה נולד להם הבן הראשון. הברית התקיימה ביום שישי, ואני הלכתי לבד. קניתי מתנה קטנה וברכה, ונמסתי למראה התינוק המתוק. שנתיים אחר כך, נולדה להם בת. כבר גרתי רחוק יותר, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי נוסע לבקר את ערן כשנועה לא הייתה בבית.
זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית שלהם. הוא הראה לי כל חדר ופינה, ואני לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נכנסתי למוזיאון קטן. הכל היה מסודר ומדויק להחריד, כאילו סטייה קלה מהמקום תחריב את האיזון.
ישבנו על הרצפה, מקשקשים עם הילדה, ואז הוא לחש: "הרי, אל תדבר על נועה, סבבה?"
רק אז הבנתי עד כמה המצב חמור. הוא המשיך בקול נמוך, כמעט בלחש: "אני חושב שיש בבית איזה מכשיר הקלטה. אולי זה משהו שמקליט שיחות מהפלאפון, או מצלמה, או מקליט נסתר. אני לא יכול לדבר איתך מהבית. ולא עם אף אחד אחר. אני נשבע לך, אני בטוח שיש הקלטות בבית. חיפשתי בכל מקום – בין החפצים, במכשירים – אבל לא מצאתי כלום. ועדיין, היא יודעת כל מה שאני אומר בטלפון. כל מילה. והיא משתמשת בזה נגדי."

הוא עצר לרגע, נשמע כאילו הוא על סף שבירה. "אני לא מבין מה היא רוצה ממני, הרי אני מנסה בכל הכוח. אני נשבע לך שאני מנסה. אבל אני פשוט לא מספיק טוב בשום דבר.

"אתה רוצה שאני אברר לך על סריקה לגילוי מכשיר ציטוט בבית?" שאלתי בדאגה, מנסה להבין את גודל החשש שלו.
הוא השיב במהירות: "לא, עזוב את זה. זה רק יעשה בלגן. אבל אולי תוכל לבדוק לי את הפלאפון?"
הצעתי מיד: "ערן, תקנה פלאפון כשר נוסף, כמו אלה של השבבניקים. אין עליהם מעקבים או אפליקציות. ובינתיים, אני אדאג שמישהו יתחבר לפלאפון שלך מרחוק כדי לבדוק אם יש תוכנות זדוניות."
פעלנו לפי התוכנית. מחקנו כמה אפליקציות חשודות, אתחלנו את המכשיר, ולרגע היה נדמה שאולי זה יעזור.
אבל זה לא עזר.
ערן עדיין הרגיש כאילו עוקבים אחריו בלי הפסקה – 24 שעות ביממה. הוא לא הבין למה. "אני לא בוגד, לא מתכוון לבגוד, אני נחמד אליה, אני עושה הכל!" הוא התפרץ לתוך השיחה יום אחד. "אז למה היא לא מרוצה? מה עוד אני יכול לעשות?"

האמת? עד היום אני לא יודע מה באמת היה שם. לפעמים אני חושב שהיא פשוט רצתה גבר חתיך לצידה, כזה שנראה טוב בתמונות משפחתיות או באירועים. לא יותר מזה.
היא לא רצתה אותו באמת, לא את הנפש שלו, לא את כל מה שהיה לו להציע. היא אהבה אותו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כמו כרטיס ביקור נוצץ. לא מעבר.
ומה שהכי קשה לי להבין? למה להביא עוד ילדים??? איך אפשר להכניס עוד נשמות קטנות לתוך מצב כל כך שביר?
אבל אני באמת ניסיתי לא להיכנס למקומות האלו. ידעתי שלא ייצא מזה שום דבר טוב, והאחרון שרציתי הוא להבעיר עוד אש.
במקום זה, הפניתי אותו לארגון חרדי לנפגעי אלימות במשפחה. כמעט והכרחתי אותו ללכת לשם. "ערן, זה לא מצב תקין! אתה חייב לדבר עם מישהו מקצועי!"
אבל ערן רק נענע בראשו. "עזוב, הרי. זה יעבור לה, זה לא כזה רציני..." הוא אמר שוב ושוב, משכנע בעיקר את עצמו.
ואז, יום אחד, הוא התקשר אליהם. ובאותו רגע התחיל המהפך.

ערן נאלץ לשקר כדי לצאת למפגשים הטיפוליים שלו. במצב של אלימות במשפחה, כך הסבירו לו, לא מומלץ ללכת לטיפול זוגי – הצד האלים עלול לנצל את המידע שנחשף לטובתו באופן מניפולטיבי. לכן הוא הלך לבד, פעם בשבוע.
הוא כמעט לא שיתף אותי במה שקרה שם. אם כבר דיברנו, זה היה מהקו הכשר, מחוץ לבית, כשאמר שהוא "בדרך לסופר" או "מסיים משהו קטן בעבודה". אפילו זה בקושי קרה – הוא היה בטוח שהטלפון הרגיל שלו, ואפילו הכשר, מקליטים אותו.
עברנו לדבר רק כשהוא בעבודה, וגם זה בתנאי שהבוסים שלו לא שמו לב שהוא מתקשר או משוחח במקום לעבוד. זה היה מסובך ומגביל, עוד חומה אחת שנבנתה בינינו.
בהדרגה, השיחות התקצרו. הקשר בינינו דעך. למרות שהוא נשמע לי יותר עצוב, אבל לפחות ידעתי שהוא בידיים טובות. וזה... היה שווה הכול.

כמה חודשים לאחר מכן הוא התקשר ממספר לא מוכר. "הראל, אל תשמור את המספר הזה בשמי," הוא אמר בטון מהוסס. "תכתוב 'מיכל כהן', סבבה? ככה תדע שזה אני כשאני מתקשר."
"מה איתך, נשמה?" שאלתי, מנסה לשמור על קול קליל למרות ההפתעה.
"אני בסדר," הוא ענה, אבל היה אפשר לשמוע את המתח בקולו. "אני לא בבית. אני במקום בטוח, אני לא יכול להגיד לך איפה... הילדים איתי, נועה משתגעת, אבל אסור לי לספר. אני לא רוצה שהיא תדע איפה אני עד שיחליטו בצוות מה לעשות."
ההלם הכה בי. לא האמנתי שהמצב יגיע לכזה קיצון. אבל מיד התאפסתי. "אני פה בשבילך," אמרתי לו בקול יציב, משתדל להעביר את כל התמיכה שלי במילים הפשוטות האלה.

עד שהגיע היום הארור.
"הראל," הוא אמר בטון לחוץ, "אתה לא מבין. אני נמצא במקום כלשהו בצפון, אנשים נחמדים, חרדים כולם, אבל אין פה הרבה. אין לי מוצרי היגיינה שאני רגיל אליהם, ואני לא יכול לצאת לקנות. גם הכסף נגמר. המשפחה שלי בקושי מבקרת, ואני לא רוצה להסתובב בחוץ."
"אתה לא יכול לבוא," הוסיף, כאילו הרגיש את השאלה שבקצה לשוני.

משהו בי התפוצץ. הרגשתי שאני חייב לעזור, לעשות משהו. פתחתי את האינטרנט וכתבתי פוסט אנונימי בקבוצה כללית:
"חברים, מישהו מכיר ארגון בשם ***? יש לי חבר שזקוק בדחיפות למוצרי היגיינה. אני משלם – רק צריך שמישהו יוכל להביא לו."

ציפיתי לתגובות כמו "בטח" או "אשלח לך פרטים," משהו שאוכל למיין ולבחור ממי לבקש עזרה. אבל יומיים אחר כך קיבלתי ממנו שיחת טלפון:
"אני פשוט שונא אותך, הראללללל!!! אני שונא אותך!!! שכח ממני!!! איך אתה מעז לעשות את זה??!"
הוא צרח מעבר לקו, הקול שלו רועד מתסכול ומכאב. "אתה כתבת עליי באינטרנט!!! נכון!!!!!!!!!!!!!!! אמרו לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

הייתי בהלם. כתבתי פוסט אנונימי, ללא שמות. איך זה בכלל יכול היה להתגלות? אבל הוא לא עצר.

"תמחק את זה עכשיו! אתה שומע אותי? עכשיו!!! אני לא מחכה שנייה! נו מחקת!!!! איך חשבת שזה יעזור לי? אתה רק מוסיף לי בעיות!"

הוא צרח את נשמתו בצורה שבחיים לא שמעתי. התסכול, החרדה והכאב התפרצו מכל מילה:
"אל תדבר איתי יותר לעולם! רק בעיות עשית לי. זה לעזור? נמאס לי! כל החיים שלי מחורבנים בגללך. דפקת לי את החיים! היה יכול להיות לי חיים טובים! סתם נכנסת לי לחיים ובלבלת אותי. אני שונא אותך! אתה שומע? אל תתקשר יותר לפה! מחקת? אני רוצה לשמוע שמחקת!"

הייתי בהלם. לא האמנתי שזה אותו גבר מתוק ועדין נפש שגרתי איתו במשך שנים. דאגתי לו עד כדי ביטול עצמי, עשיתי הכל כדי לשמח אותו. הייתי הולך אחריו באש ובמים.
אפילו שלא התאהבתי בו באמת, רציתי בכל ליבי שיחווה אהבה. אהבתי אותו בדרך מוזרה, אולי מעוותת – העיקר שיהיה שמח.
ועכשיו? עכשיו הוא צועק עלי שהחיים שלו נדפקו בגללי?

"הראל! אתה עונה לי? אני מחכה! אתה רשע מרושע! אני לא צריך אותך ולא אף אחד אחר! כולם מנסים לעזור ורק מוסיפים לי צרות. אני רוצה שקט מכולם! אל תתקשר אליי יותר, שמעת? תמחק! נו, מחקת?"

"מחקתי," עניתי בשקט. "אני מצטער."

הטלפון נותק. אם זו הייתה אפרכסת, הייתי שומע את ההדהוד של הטריקה חודר עד לפתח ליבי.
חשבתי לעצמי: הוא ירגע. אדבר איתו מחר...

חודש אחרי אותו רגע, טסתי עם מייקל, כדי שיוכל להגשים את עצמו בחו"ל. ניסיתי ליצור קשר עם ערן לפני הנסיעה, להיפרד כמו שצריך. אבל לא הצלחתי. היה לו טלפון כשר, ובחוץ לארץ לא נוכל לדבר. גם כשניסיתי שוב ושוב, הוא לא ענה לשום שיחה שלי.
עברו מאז ארבע שנים של דממה מוחלטת. שום מילה ממנו.

כשהתכוננתי לביקור בארץ, החלטתי לנסות שוב להשיג אותו. אחרי חיפושים, מצאתי את אחד הדודים שלו בפייסבוק. הוא נתן לי את מספר הטלפון של אבא שלו, שבסופו של דבר העביר לי את המספר החדש של ערן.
זה אפשר לי סוף סוף לשלוח לו הודעה ולבקש להיפגש.

ואז, כשאני נמצא במרחק נגיעה ממנו, קיבלתי הודעה:

"בוקר טוב, מה שלומך?
אני בתקופה מאוד לחוצה בחיים, ממה שאני עובר עם הגרושה שלי ועם ההשלכות שנגרמות לילדים מכל הגירושים האלה.
אין לי כרגע פניות להיפגש עם אף אחד.
בפעם הבאה שתבוא, אני אשמח לפגוש אותך."

ההודעה הזו הכאיבה לי כל כך. זה לא שה"פעם הבאה" תגיע מחר, או בעוד שבוע, או אפילו בעוד שנה. יקח לזה עוד הרבה זמן.

עמוק בפנים, אני יודע שמשהו שם קרה. משהו שגרם לו להחליט לא להיפגש איתי.

אני כל כך רוצה להיפגש איתו.

אני בטוח שמי שמכיר אותי יחשוב שאני טיפש, שלמה לי לפגוש אותו ולהעיר מחדש את השדים. אבל המחשבות שלי אומרות לי אחרת:

אתה חייב את זה לו, וגם לעצמך. לשבת ולדבר. להסביר הכל, לנרמל את הדברים. גרתם יחד תקופה ארוכה, הייתם לא רק מאהבים אלא גם אחים, אבל אף פעם לא דיברתם על המילים האלה — "הומו", "גיי", "דו-מיני" — בקול רם. הגיע הזמן להכיר בזה.

ערן,

היה לי כיף לגור איתך. היינו פרטנרים מושלמים. אהבתי אותך באמת. אני אוהב גברים. מצטער שלא אהבתי אותך באופן רומנטי, אבל אהבתי אותך מאוד, מאוד. אני חושב שאתה גם הומו או דו-מיני. הסקס שלנו היה מושלם, היינו באותו הקצב של תשוקה, השלמנו אחד את השני ברמות שמעוררות קינאה, ומכל מה שקרה אחר כך, כל דבר אחר מחוויר. שמחתי גם שאתה אחי. המשפחה שלי לא ידעה כלום, וטוב שכך, אבל מספיק היה שאנחנו ידענו שאנחנו אחד בשביל השני.

אני מצטער שנפרדנו בלי שיחת הבהרה. הנשיקה איתך הייתה הנשיקה המשמעותית הראשונה שלי. אני זוכר את היום הזה באוטובוס, את החששות ואת הריגוש שהרגשנו בינינו, כאילו זה היה אתמול. מצטער שהמילה "הומו" לא יצאה לנו מהפה, מצטער שהיינו "דוסים" מדי כדי להודות בעצם מהותנו.

אני מצטער שבאותו היום שבו עזבתי את הבית שלנו והמשכתי בחיי, אתה איבדת אהוב. אף אחד לא ידע על זה. אף אחד לא ידע שאתה עובר את הפרידה הזו, שאין לך אדם שיכול לבכות לו על הכתף, להישען עליו ולספר לו שהאהוב שלך עכשיו עם מישהו אחר. לא היה מי שינחם אותך.

כשעברתי לגור עם מייקל, אתה חווית פרידה נוראית, כזו שאסור לדבר עליה. בטח בכית בלילה, קיללת אותי לא פעם. זה נורא להרגיש שהרגשות שלך לא קיימים, לא לגיטימיים, ואין להם מקום.

אני זוכר שהלכנו יחד כרצונך לישיבה בירושלים לעשות לך טקס החלפת שם. אמרת שאולי השם "ערן" הוא חילוני מדי, מוזר מדי, ואפילו "מזמין מזל רע". אז בחרת שם אחר, דווקא יפה. אני מצטער שאני לפעמים קורא לך בשמך הישן, אני קשור אליו בעומק ליבי. 

אני רוצה לשים גושפנקא למה שאתה מרגיש. אתה היית אהוב ואוהב, והייתי שלך עד ש... ואני מקווה שיום אחד תוכל להתרפק על כתף של גבר או אישה, ותהיה אתה בלי בושה, בלי הסתרות, בלי פחדים. שתוכל להרגיש טבעי להציג את כל החלקים שבך. אבל לפחות עד שהיום הזה יקרה, חשוב לי שתדע: אני ראיתי את כל זה. אני רואה אותך. ואני אוהב אותך באמת.

אנחנו הומואים.

אתה האדם היחיד בעולם שאני מרגיש שאני חייב לספר לו את זה במילים:
ערן, אני הומו.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<