חלק 17 - "הראל, מה התוכנית היום?"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

כבר שנתיים שאנחנו לא גרים בארץ, הבוקר אצלנו תמיד שקט, בדרך כלל אני מתעורר כשאני שומע פסיעות בבית… שנינו במיטה, ולא פרצו לנו לבית, זה רק הבולדוג הצרפתית שלנו, קָאלָה. אחד הסימנים לכך שהיא ערה הוא פשוט השקט – כן, היא נוחרת כמו טרקטור, ואפילו שזה ידוע, זה תמיד מצחיק אותנו.

העיניים שלי עוד עצומות, ואני פונה לזה שלידי, "הרעש הלבן נגמר, בייבי". אני שומע אותו מחייך, הוא שם לי מרפק בקטנה, "אתה קם?" הוא מנשק לי את המצח וקם לצחצח שיניים. יואו, הלוואי עליי להתעורר ככה במהירות; בניגוד אליו, אני צריך לעכל שהבוקר הגיע, שאני נפרד מהשינה, שיום חדש מתחיל... אני שולח יד אחת לצד שמאל של המיטה וממשש אם יש שם עדיין מישהו, ברור שהוא כבר לא שם. אני מחבק את הכרית שלו ונרדם שוב.
"הראל, מה התוכנית היום?" אני שומע אותו קורא מהמטבח, ורעש של כלים זזים ברקע.
"בחייאת, שחרר. אין לי תוכנית, אני זורם! למה הכל צריך להיות כל כך מאורגן!" אני רוטן במחשבות שלי, אבל לא אומר מילה.
"רוצה לצאת לים?" מייק ממשיך. אני מריח ריח של קפה באוויר. אני מת על הריח של הקפה, אבל לא סובל את הטעם. אני יודע שזה מוזר.
"רוצה מיץ תפוזים?", הוא לא מתייאש. 

'פיייי איך הוא תמיד יודע לקרוא את המחשבות שלי? ואימאאאאא, כמה אנרגיה יש לו על הבוקר!!! שששש..' אני שוב לא פוצה פה.
הוא עומד בפתח של החדר, ניגש אל החלון ופותח את התריסים.
"הראל, אתה קם, מאמי?"
"כן, כן" אני ממלמל... או מדמיין שאני ממלמל? אני כבר לא יודע.
אני משפשף עיניים ורואה במטושטש את המלאך הזה עומד בפתח הדלת, בוקסר שחור צמוד ומכפתר לעצמו חולצה לבנה. אלוהים, איזה גוף! הכתפיים הרחבות והחזה המוצק, אלוהים ישמור, אני חי בחלום!
"יא זבל" זה מה שיוצא לי מהפה.
הוא חצי מופתע, חצי מכיר אותי. "אז אתה יודע לדבר, הא?" הוא מחייך.
"בא לפה", אני מסמן לו עם האצבע להתקרב.
"מה עושים היום?" הוא מעביר נושא בקלילות.

אצל מר סדר, הכל צריך להיות מאורגן. הוא רוצה לדעת כל שעה מה הולך להיות, הוא לא ספונטני ולא אוהב הפתעות. הוא רוצה שנדבר על דברים, נארגן אותם ונוציא לפועל.
ואני? בשעות הבוקר המוח שלי על מיוט. נכון, ביום יום אני קם מוקדם, אני לא זקוק להרבה שעות שינה; שש שעות ואני כמו חדש. אבל סופ"ש זה משהו אחר, כאילו זה ב-DNA של דוסים להתפנק בשבת.
אני מאוכזב שהוא לא נכנע לי, אז אני קם, מדדה אל המקלחת ומסדר את עצמי. מצחצח שיניים, מסתרק. אני באמת לא מבין איך בסדרות הם מתעוררים עם שיער חלומי, אבל שלי הופך לרעמה קטנה שמסתדרת רק עם קצת מים ומסרק.
"רוצה לשמוע קידוש?" הוא שואל מחוץ לדלת המקלחת. אני אוהב שהוא מכיר את הרקע שלי ולא לוחץ בעניין.
מאז ה-7.10 הוא החליט שנעשה קידוש והבדלה למען שותפות עם ישראל. זה לא מפריע לי. ויש סוג יין אחד, שהוא כשר ונמצא ברשת ספציפית, אז אנחנו מקדשים עליו. זו התרומה הדלה שלנו למצב.
אני ניגש לשולחן. מדהים כמה הוא פורח ביום ואני בערב. כי בערב כשאני חופר לו במיטה והוא אומר "הראל, אני עייף, בוא נדבר על זה מחר" ואני "לאאאאאאאאאאאאאא מייק אני רוצה עכשיו!" ובבוקר כאילו והחלפנו תפקידים.
יש לי טוסט שמחכה לי על השולחן, כוס מיץ תפוזים וירקות חתוכים.
"איזה זריז אתה, תודה נשמה" אני אומר.
בלי להתלהב, אני אחד המפרגנים שיש. כשהוא עושה משהו טוב, גם אם זה יום יום או משהו שאני אמור להתרגל אליו, אני לא שוכח להודות. אני חושב שהוא אוהב את זה.
"אז בא לך ים?" הוא שואל.
"בא לי להישאר בבית, זה בסדר?" אני מנסה.
"תודה לאל," הוא זורח. "באמת שגם לי אין כוח לצאת, אבל מישהו צריך להפעיל אותך."
"אתה יכול להפעיל אותי בדרכים אחרות," אני מגיב בחיוך שובב.
הוא מסמיק. וכשהוא מסמיק, בניגוד אליי, אז ממש רואים עליו. הוא משפיל עיניים, והלחיים שלו נהיות ורדרדות. כמה שנות זוגיות ועדיין הוא מתקשה כשמדברים אליו ישירות. אני מת על זה.
"נו, הראל, תהיה רציני?"
אני בהחלט רציני. אני ניגש אליו ומרים לו את הפרצוף שתקוע ברצפה. "תסתכל אליי." הוא מסתכל ומחייך.
"רוצה יום בבית?" הוא עונה בשקט, "כן".
אני ממשיך... "אבל הבטחת להפעיל אותי. מה אתה מתכוון לעשות בנידון?" הוא מכווץ את השפתיים, "אני לא איש של דיבורים, אתה יודע..."
"אני בהחלט יודע. חוץ מלהיות חופר לי על הבוקר, אתה באמת מושלם."
"בנאדם, השעה 11:00. בוקר זה לא." הוא מזעיף פנים כלפי.
"טוב, טוב, אל תתחמק לי פה..." הוא עדיין בידיים שלי ואני לא הולך לוותר עליו. אנחנו מתנשקים ארוכות, הלשונות שלנו כאילו רוקדות במחול, ואני מרגיש עקצוצים על הפנים שלי מהזיפים שלו הוא שורט אותי ואני אותו.
אנחנו מפסיקים להתנשק כדי לקחת קצת אוויר, ואז הוא אומר בעברית מוזרה, "תזיין אותי." כשהוא אומר את זה, אני חושב על כל ה-BL שראיתי, על כל המטומטמים שאומרים "אני רוצה אהבה" ומשתמשים במילים מכובסות. בשבילי, "תזיין אותי" זה תמצית הרומנטיקה.

אני לא יודע למה תמיד המחשבות שלי בורחות. כי אז אני חושב "מה יהיה עם החולצת כפתורים הזאת? כבר השמדנו כמה חולצות, אולי נחליף הכל לטיקטקים או שתלבש טי שירט כמו בן אדם נורמלי," אבל אני סותם כרגיל ופורם כפתור כפתור, וחושב על עבודת המידות שאני עושה תוך כדי. פעם סיפרו בישיבה על רב שהייתה לו חולצת כעס, וכשהוא היה כועס הוא היה פורם כפתורים ועד שהיה מסיים, הכעס היה עובר. 

לא יודע איך זה עבד אצלו, אבל אצלי כל כפתור שאני פורם, האיבר שלי מתקשה יותר. הגוף המופלא שלו נחשף. יש לו ביטנונת פיצפונת, אני מת עליה, אבל הכתפיים שלו זה משהו אחר – הן הדבר הכי סקסי עלי אדמות. יש לו זרועות מהממות. אני אפילו מקנא בו שזה אבסורד, במיוחד לאור העובדה שהוא כבר תקופה בנסיעות ולא בחדר כושר בכלל, ועדיין אפשר לשרטט על הידיים שלו את השרירים ואשכרה ללמוד את גוף האדם.
כפתור אחרון. אני מרגיש את השפתיים שלי יבשות. אני יכול לגמור רק מלהסתכל עליו. ואני מסתכל. 

העיניים שלנו נעוצות אחד בתוך השני, ויד ביד אנחנו עוברים לספה.

.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<