חלק 20- "הראל, אני רוצה לספר לך משהו." 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  הצום האחרון שצמתי היה ביום הכיפורים. הרחובות היו ריקים ושקטים, כאילו הזמן עוצר מלכת יש משהו קולקטיבי ביום הזה שמחבר אותי אליו, למרות שאם נבדוק במקורות, יש ימים חשובים יותר לישראל, כמו למשל שבת. אבל עדיין, יום כיפור נלקח יותר בחשבון אצל הרבה משפחות יהודיות בארץ ובעולם. זה יום אחד בשנה של חשבון נפש והתחלה מחדש. את צום תשעה באב, למשל, לא יצא לי לצום אולי שלוש שנים. אני לא יודע למה, אולי כי אני מפספס את התאריך העברי ורק שם לב בדיעבד כאשר אני גולש באינטרנט ורואה את האיחולים של חבריי ל"צום קל ומועיל".

כשהתעוררתי בבוקר, בעודי עם עיניים עצומות וחולמניות, שלחתי את יד שמאל לבדוק אם המתוק שלי עוד שם. הוא לא היה. יש ימים שהוא מתעורר בבוקר בשקט, שאפילו קָאלָה לא מפסיקה מהנחירות וממשיכה לרבוץ על המיטת בד הקטנה שלה. הוא יודע להתקלח ולהתארגן בשקט מופתי ולצאת מהבית כמו גנב. ואני מנגד רק מתעורר לשירותים או לשתות כוס מים ואז שומע אותו נוהם מתוך שינה, "נו הראל, למה אתה מחריב את כל הבית באמצע הלילה? מה זה הרעש הזה של סירים ודלתות נטרקות?". אני באמת מנסה להיות שקט, אבל הדלת מרעישה, והמגע של המים בכוס לא מתחשב, וזה פשוט לא הולך לי.

אבל היום, תשעה באב, מין הסתם בגלל שהוא צם, הוא לא זקוק לארוחת בוקר ולכן הוא נעלם עוד לפני שהשעון המעורר הטורדני שלי השמיע את קולו. התעוררתי לאיטי, משפשף עיניים ומתנדנד למקלחת לרחוץ פנים ולצחצח שיניים. יום חדש בפתח. על השולחן מונחת כוס ריקה ולידה מיץ תפוזים סחוט ופתק על דף לבן: "בוקר טוב, יפייפיה נרדמת. היום צום, אתה יכול לשתות או שלא."

לא יודע למה, דווקא עכשיו בא לי לשתות. הכי לא מתאים לי. אם תשאלו את החברים הישנים שלי, הם יגידו לכם שהראל הוא גבר שהולך עם האמת שלו עד הסוף, שהוא לא מפחד להחליט ולפעול, והוא חדור מטרה. ואם הוא רואה מישהו בצרה, הוא תמיד יעזור וגם יתן לשני הרגשה נוחה, אבל הוא לא יוותר על הערכים שלו למען שום דבר חולף, אלא אם זה חלק מתוכנית לעשות טוב. אני חושב שהחברים שלי הישנים רואים אותי בעיניים טובות מדי. הרבה פעמים עשיתי טוב, אבל לא בטוח שזה בא מהמקום שהם חושבים. הייתי ילד מרצה, כל מה שאמרו לי הסכמתי. ולמרות שבגיל ההתבגרות מרדתי בכל מה שהכרתי, הרשתי לעצמי כי הבנתי שזה חלק מהחיפוש העצמי והבניית זהות שלי. הייתי טוב לעצמי, אבל עדיין דאגתי ממה אחרים יחשבו עליי ואיך לא לפגוע באף אחד שלא עשה לי רע. והיו הרבה אנשים שלא עשו לי רע, אבל גם לא עשו טוב. ואני השתדלתי מאוד לכבד אותם, הרבה פעמים על חשבון עצמי.

כשהייתי בן 13, התארחתי יום אחד בבני ברק אצל קרובי משפחה. היה להם בית קטן, עם שני חדרי שינה וסלון ארוך וצר. בסלון הייתה אסיפה של מספר נשים שבאו להשלים קריאת ספר תהילים יומי. בן דוד שלי הציע שבינתיים נחכה בחדר עד שהן תסיימנה, כי אי אפשר להפריע. אז נכנסנו יחד לחדר. החדר היה מסודר ומוקפד, עם שתי מיטות מכל צד, מכוסות בכיסוי מיטה ארוג 100% כותנה בצבע בורדו מהודק היטב למיטה, וציפיות תואמות לכריות. הספרים היו כמו חיילים בארון ועציץ קטן עמד ביניהם. על הרצפה הייתה מנהרת אוהל בצורת גליל ארוך עם צבעים משתנים בין אדום, צהוב וכחול. זה היה מראה חריג בתוך כל ה"בית מרקחת" שמסביבי.

"בטח הם לא מצליחים לקפל את זה," חשבתי לעצמי. אבל זה לא היה משנה. בן דודי היה גדול ממני ב-4 או 5 שנים. אני לא יודע בדיוק, אבל מה שאני יודע הוא שבגילים גדולים ההפרשים כאלו לא ניכרים, אבל באותו הגיל הרגשתי שהוא ענק ממני והוא בתדר אחר. הוא הוריד חולצה ונכנס לגליל כמו תולעת קטנה. "הראל, כנס איתי," הוא ביקש. אבל אני רק עניתי, "אתה רציני? למה? אין מקום." אבל הוא כמו לא שמע, המשיך ואמר, "הנשים פה קוראות תהילים עד שעה 14:30, אז יש לנו הרבה זמן. בא נשחק." הייתי כל כך תמים, ולכן נכנסתי.

המקום היה צר מלהכיל את שנינו, אבל עשיתי מה שהוא אמר. היצר המרצה שלי נכנס לפעולה. כשגופי צמוד לגופו, הוא משום מקום הביא לי קיסם אוזניים ואמר, "אתה מסכים ללחוץ לי עם זה על הפיטמה?" זה היה נראה לי מוזר, אבל הייתי כל כך תמים. לקחתי את הקיסם ונגעתי לו בפיטמה. היה נראה שזה עושה לו טוב. אני עד היום לא מבין גם למה. הרגשתי שהנשימות שלו נעשו כבדות והוא הסתכל עליי במבט אחר, וקול פנימי צרח לי בראש, "זה לא תקין! זה לא תקין! הראל! זה לא אמור להיות ככה!" אבל לא ידעתי להצביע על מה לא תקין פה. הייתי ילד שגדל בעולם חף מאינטרנט, מדיה, לא ראיתי פורנו ולא ידעתי על נטיות, סטיות, בחירות, פדופיליה, כלום. אבל קול בתוכי אמר, "לא ככה אוהבים!" אז עצרתי ואמרתי לו, "אני לא רוצה." ומפה יש לי בלאק-אאוט קטן. אני רק זוכר במעורפל, הוא הפשיל את מכנסיו וביקש ממני לגעת בו. אני לא יודע באיזה שלב עצרתי, אני רק זוכר אותי עומד מול הדלת זכוכית המחוספסת והסגורה של החדר, מסתכל עליו בעיניים יוקדות ואומר לו בקול הכי חד וברור שילד קטן יכול להוציא מהפה, "תקשיב לי עכשיו, אם אתה לא פותח את הדלת מיד אז אני נותן צרחה שכל בני ברק תקום עלייך וכל הצדיקות שקוראות פה תהילים ידעו מה אתה עושה לי." הרגשתי כמו דוד מול גוליית, ילד קטן מול מבוגר מאיים שמבין שמשהו פה לא הגיוני.

אהבתי גברים, עוד לפני המפגש איתו הרגשתי לא פעם פרפרים. ידעתי גם אז שאני אוהב אחרת, אבל ידעתי שזה לא בכל מחיר ואם אני אחר זה לא אומר שאני נמשך לכל אחד, ולכל צורה ולכל גיל. לא נמשכתי אליו בכלל. כשהוא נכנס לחדר, נדמה היה שמשהו לא נעים משתלט על האוויר. גופו הצעיר, אבל רופס כמו גוש ג'לי, התנדנד מצד לצד בכל צעד, כאילו הוא חסר יציבות או כיוון. עורו היה מבריק ושמנוני, ונראה כאילו כל מגע בו היה משאיר תחושת דביקות על האצבעות. עיניו נראו כבויות, כמו צלוחיות ריקות, וחיוכו היה יותר כמו עיוות של פניו. כל תנועה שלו, אפילו הנשימות, היו כמו זליגה איטית של משהו דביק ולא נעים, וגרמו לתחושת אי-נוחות שלא התפוגגה. אני יודע שאולי אני מגזים, ואולי הבת זוג שלו כיום חושבת שהוא חמוד, אבל אותי הוא דוחה כל כך, במיוחד אחרי מה שקרה. באותה תקופה לא ידעתי מה זה משטרה, ולא יודע למה לא סיפרתי להורים. דווקא ההורים שלי בטוח היו תומכים בי. אני פשוט חושב שלא רציתי להוסיף להם צרות או לצער אותם. אז התחלתי לכתוב יומן ובכל יום בכותרת כתבתי קללה עליו, לא משהו עסיסי כמו שאתם עלולים לחשוב, אלא יותר כמו "מפגר אחד", וקללות של ילד טהור. זה נתן לי סיפוק. האמת, עד היום אני גאה על המעשה שעשיתי, שקמתי ועמדתי על שלי. אני חושב שאם הייתי ילד אחר זה היה נגמר קצת עצוב יותר.

אז זה אני. מצד אחד מרצה, מצד שני יודע להבחין בין טוב לרע ועומד על שלי. והנה, מול מכתב קטן על שולחן מכוסה במפת כותנה רכה בגוון פסטלי, עם שולי תחרה עדינים, אני עומד ובוהה בכוס הריקה לצד קנקן מיץ תפוזים סחוט. לרצות או לעמוד על שלי?.

עמדתי על שלי ומילאתי את הכוס עד השוליים ושתיתי הכל בלגימה אחת. זה לא היה טעים כמו שחשבתי. הטעם של המשחת שיניים נמהל עם התפוזים וגרם לטעם מריר להתפשט לי בחלל הפה.

חשבתי על האיש שלי, שבדייט מספר שלוש רצה שנצא יחד לשחק באולינג בתלפיות. המשחק היה מותח עד הרגע האחרון. כל כדור התגלגל במסלולו, מתנגש בעוצמה בפינים. חלקם נופלים בקול רם, אחרים נותרו עומדים. היה משחק צפוי. הקשר יד-עין שלי לא מהטובים שיש, וכמובן שאני הייתי בעמדת נחיתות לאורך כל המשחק. הוא ניסה ללמד אותי, וראיתי איך לאורך כל המשחק הוא מכבד אותי ואת הגבולות שלי ושואל אם נוח לי ככה, ואם הוא יכול להתקרב ואם הוא יכול לתפוס את הכדור ולהראות לי. אהבתי את התכונה הזו שבו. הוא רכן קדימה בריכוז, ועם זריקת הכדור האחרונה הפיל סטרייק מושלם.

סיימנו את הסיבוב וישבנו לדבר. הוא פתאום נעשה רציני, "הראל, אני רוצה לספר לך משהו." האווירה נעשתה קודרת. היה לי רגש שאני הולך לשמוע משהו כבד. הסתכלתי עליו והוא המשיך, "אני רוצה לספר לך... ש... עברתי משהו בילדות... אתה יודע... נו, משהו מיני." ראיתי מולי את הגבר החזק שלי הולך ומשתבלל לתוך עצמו. אז אחזתי לו בידיים ואמרתי בלי למצמץ, "מהמם שלי, לצערי, אתה יודע שזה מה שקורה לאחד מכל שמונה ילדים." הוא הסתכל עליי וחייך. ראיתי הקלה גדולה בעיניו. לימים הבנתי שניגוד אליי הוא לא זכה ולא מצא את הכוחות לעמוד מול זה, וזאת, כן, זאת, שחזרה ואנסה אותו פעם אחר פעם. יום אחרי יום, שנים על גבי שנים. והוא היה קטן, ולמרות שבאנו מעולמות שונים, גם הוא לא ידע למי לפנות ומה לעשות. ולא היה לו את הידע של היום. ואילמלא הידע של היום, אולי הוא היה במצב יותר טוב. אז הקללתי לו את האווירה, רציתי שירגיש בנח, שהוא לא חריג. אבל לימים הוא אמר לי, "הראל, אתה יודע שבאותה שניה הורדת לי אבן ענקית מהלב והבנתי שאני שלך, אבל באותה שניה גם הבנתי שאני לעולם לא יוכל לספר לך מה קרה לי, כי בשבילי זה היה נורא, והבנתי שאצלך הכל זה ב'קטנה'."

ברחתי לגמרי מהפואנטה, בכלל לא מה שהתכוונתי לכתוב. קשה לי להמשיך עכשיו. פעם הבאה.

נכתב וקרה באוגוסט 2024- תשעה באב. 

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<