חלק 16 כ"ט - אתה מרגיש את השקט הזה 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 המוח שלי עורך השוואות. אולי זו טעות, אולי זו פשוט נטייה טבעית, אבל ככה זה. פעמים רבות שאלתי את עצמי: "הראל, מה הקטע? למה התאהבת במייקל, ובערן לא?"
נכון, הייתה ויש בי אהבה גדולה לערן, אבל אז... אני חושב שהאהבה שלי אליו הייתה יותר "התאהבות בסיטואציה". התמכרתי לריגוש – לכל מה שהיה אסור. ההרגשה של להדליק אנשים ברחוב, הידיעה שאני שוכב איתו בבית של ההורים שלי או של הסבים שלו, עשתה לי את זה בהחלט.
בסופו של דבר, אני לא בטוח אם זה היה משנה אם זה ערן או גבר אחר.

עם מייקל זה היה אחרת מהרגע הראשון שבו נפגשנו. מהכניסה הסוערת שלי למסעדה במרכז העיר ועד הנינוחות שבה הוא קיבל אותי, אפילו כשאיחרתי לדייט בצורה משמעותית.
הוא שידר שלווה, סבלנות – בחור מסודר, אדיב, ג'נטלמן. כשדיברתי, הוא באמת הקשיב. היה בו אינטלקט חד ולא מתפשר, סקרנות שהייתה מדויקת, בלי להגזים או להציף. הוא לא "חפר". אם לא עניתי לשיחה, הוא לא פוצץ לי את הטלפון באלף הודעות של "למה אתה לא עונה? איפה אתה? שכחת אותי?".
אפשר היה לחזר אחריו מבלי שהוא ייפול לרגליי. החיים שלו התנהלו כמו לוח שחמט ענק – כל צעד מחושב, הכל מאורגן ומדויק.

אני מסתכל עליו ויודע שאני יכול לסמוך עליו בלב שלם, שהוא רואה אותי באמת.
והעיניים המלוכסנות שלו... טובות כל כך, כאילו מזמינות אותי לצלול לתוכן.
הלב שלי רוקד בכל פעם שאני רואה אותו מתקדם לעברי מחדש.

אני יודע שאני נשמע כל כך קיטשי. אבל אם נצלול לעומק, ערן ומייק די דומים – רק שערן הוא הגרסה החולנית של מייק. הוא זה שצריך אישורים בלי הפסקה, תלותי עד כאב, בכיין, חסר ביטחון עצמי, משוכנע שכל העולם נגדו.
כן, אני מודה שיש לו צדדים טובים, אבל להיות איתו זו משמרת בלתי נגמרת של טיפול. זה להיות החבר, הפרטנר, הפסיכולוג, האבא, האמא – כל עולמו מרוכז בך ואין לו שום יכולת לעמוד לבד.

הכי מוזר זה שלמרות שידעתי וראיתי את כל זה על ערן כבר מההתחלה של ההיכרות ביננו, ועדיין בחרתי להישאר. אולי בדיעבד הייתי גם בוחר שוב, כי יש בי חלק שמסרב לשחרר ממנו ואוהב לדאוג לו.
זאת אומרת – לדאוג לו? בסדר.
אבל זוגיות איתו? לעולם לא.
לגור ביחד? אפילו לא לרגע. רק המחשבה על זה מקפיאה אותי.

המחשבות האלו לא חדשות, הן הסתובבו בראשי בזמן אמת. רק כשהכרתי את מייקל הבנתי שחייתי עד היום בשקר, שזה בעצם פעם ראשונה שיש לי פרפרים בבטן.
אני זוכר את השבת השנייה שבילינו יחד. היינו בדירה שלו והוא אמר לי, "הראלוש, אתה לא צריך לוותר על שום דבר בחיים שלך. אני מבטיח שאני לא מתערב, הבית שלי הוא הבית שלך!"

באותם ימים ערן עבר לדירת שותפים זמנית עד החתונה ואני עשיתי את צעדיי הראשונים במגורים עם מישהו שאני מרגיש אליו משהו אמיתי. גיליתי בעצמי רגשות שלא ממש הכרתי: להסמיק, להיות נבוך, לגמגם, לשקול מילים. לפעמים, כשהיינו יושבים אחד מול השני בסלון, הרגשתי את הדופק שלי עולה. חם לי, ואני אפילו לא נוגע בו. והוא פשוט מסתכל עליי, מחייך, ואומר: "אתה כזה חמוד! אני מת עליך!"

המבטא שלו כל כך מתוק, והצורה שבה הוא לא מתבייש להגיד את זה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם—מלחיצה אותי. אני מרגיש כל כך קטן לידו.
כדי לא להביך את עצמי עוד יותר, קפצתי עליו והתיישבתי לו על הברכיים.
"אני חמוד? הסתכלת במראה?" הסתכלתי בעיניו. 
הוא הסמיק אבל לא דחה את דבריי, רק ענה עם החיוך הכי רחב: "תודה, גבר שלי."

הפעם אני הסמקתי, "אני גבר שלך?" שאלתי בחיוך שובב, והוא, בשיא הרצינות, אמר: "אתה הגבר היחיד בחיים שלי."

"אין עוד מלבדו! מלא כל הארץ כבודו!" הערס שבי סלסל. כזה אני. שאני מובך אני פשוט מנסה להצחיק. 

הוא נפל למלכודת, "אין, על כל מילה שלי יש לך שיר, הא? אני אגיד מילה ונראה אם אתה מכיר שיר... אממ... שוקו!"

צחקתי. "אדון שוקו יוצא לבקר חבר שלו... זה כל כך קל המשחק הזה!" הידיים שלי ליטפו את זרועותיו. 
הוא לא הפסיק לחייך. "אשם!"
"ה' או אשם? כי יש לי את שניהם." שאלתי במלא הרצינות! 
"נו... גילטי... למה נראה לך שאני אגיד לחרדי ה'? זה וודאי יהיה לך קל!" הוא לא הספיק לסיים וכבר שרתי,  "עכשיו גילתי שאני אשםםםםםםםםם!!! אני חושב על זה ולא נושםםםםםםם..."

הוא פער עיניים, כאילו המום. "אני בהלם! באמת יש לך שיר לכל מילה! ומה עם אהבה?"
"או-הו-הוווו אהבהההההה פתאום היא מתפרצת כמו להבהההה..." חייכתי. "ואו אתה חייב להכיר את דניאל סלומון! תשמע, יש מלא שירים ישראלים שאתה חייב להכיר, אבל שחרר אותי מהמשחק הזה כי אני עושה בושות לאחיי בני תימן עם הקול שלי."

הוא רעד מצחוק. "אתה שר לא רע. אני לא מבין את כל המילים, אבל העיקר הכוונה. אתה יודע, יום אחד ירדתי לזרוק את הזבל ושמעתי אותך מחוץ לדלת שר את 'אפריקה'. בקיצור, אם תהית, באותו יום לא הלכתי למקום של הזבל... נו... חירייה... פשוט עמדתי מאחורי הדלת והקשבתי לך."

הוא שר כאילו לעצמו:
"It's gonna take a lot to drag me away from you. There's nothin' that a hundred men or more could ever do"

הייתי בשוק. "אתה לא רציני! עמדת מאחורי הדלת?! אלוהים, איזה פאדיחה!"
הוא הנהן, הכי נונשלנט בעולם. "כן כן! מבטיח לך! זה היה השיר הראשון ששמעתי אותך שר באנגלית."

אלוהים ישמור מה שהגבר הזה עושה לי. מסובב אותי על הזרת שלו. למה אני כל כך נבוך ממנו? אני גר איתו! ממתי הפכתי לביישן?
ניערתי את המחשבות. החלטתי לזרוק את הבושה הצידה, שלא בטעות תידבק בי יותר מדי.

"אולי נפסיק לדבר עליי ונדבר עליך?" אחזתי בשתי כפות ידיו. 
"מה אתה רוצה לדעת?" הוא שאל, הכי נינוח בעולם.
"שבוע אנחנו ביחד. תגיד לי דבר אחד שאני לא יודע עליך."

הוא חייך ולקח רגע לחשוב. "מה אתה לא יודע עליי?" הוא הרהר ברצינות.
"אני רגיש. אני נעלב די מהר. אני סופר כל מילה שאתה אומר. נניח שאמרת על הכביסה עם האקונומיקה—אני יודע בוודאות שזה הפריע לך, אפילו שניסית להחליק את זה, נכון? אבל אל תדאג, אני לא אעשה את זה שוב. אני מבין רמזים. אני גם יכול לבכות מסרט, משיר, מחדשות, ממתנה, כמעט מכל דבר. אממ... זה שאני שקט לא אומר שאני ביישן או חסר ביטחון. אני דווקא מאוד מודע לעצמי."

חייכתי אליו. "האמת? זה לא מפתיע אותי. זו בדיוק הסיבה שהתאהבתי בך. נפלתי באהבה."
הוא צחק: "עכשיו תזכיר לי את זה תמיד?"
"בוודאי! עד 120. שתמיד ניפול באהבה בינינו."
הוא הסמיק, ואני נשקתי לו, ארוכות.,

"תגיד, הראל, אפשר לשאול אותך משהו אישי?" הוא זז קצת באי-נוחות.
"ברור!" השבתי בלי למצמץ, אפילו לא לשבריר שנייה.

"נכון גילחת שם למטה... ועכשיו כבר לא... אז... עשית את זה בפעם הראשונה בשבילי?"

אוי ואבוי לי!!! איזה פאדיחות!!! והוא שואל את זה כשאני עדיין יושב עליו! ערן הדפוק הזה, אני נשבע שאני יהרוג אותו על הבושות שהוא עשה לי. איך הקשבתי למשוגע הזה?!
המחשבות התרוצצו במוחי במבוכה, אבל איכשהו הצלחתי לשמור על פרצוף אדיש ואמרתי, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם: "כן, רק אל תגיד לי שאהבת!"

הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר: "האמת? אני לא מת על זה. מרגיש לי קצת... פדופילי. חלק כזה.. לא אוהב. אני אוהב אותך גבר, לא ילד."

וואו. באותו רגע הרגשתי כאילו אבן ענקית נגולה מליבי. תודה לאל! כי אני, בשביל שלום עולמי אפילו, לא מתכוון לעבור את הסיוט הזה שוב.

"גם אני לא התחברתי לקונספט," השבתי בחיוך מתוחכם, והעיניים שלו נצצו כשהוא חייך בחזרה.

צחקנו שנינו, והמבוכה התפוגגה לאט, אבל אני נשארתי יושב עליו, קרוב אליו מדי מכדי לא לשים לב לשינויים הקטנים במבט שלו. משהו בעיניים שלו השתנה – מבט רך, עמוק, שאי אפשר להתעלם ממנו. הידיים שלו, שתמיד מונחות במקום המדויק, התחילו לזוז באיטיות, כאילו בודקות לאן מותר להן ללכת.

"מייקל, מה אתה עושה?" שאלתי, מנסה לשמור על קול קליל, אבל החיוך שלי כנראה הסגיר את ההתרגשות.
"אני? כלום. זה אתה שיושב עליי," הוא אמר, כאילו הוא האדם הכי חף מפשע בעולם, בזמן שהידיים שלו כבר נחו על המותניים שלי.

הרגשתי את האוויר מתחמם בינינו, את החיוך שלו הופך למשהו קצת יותר שובב. הוא משך אותי אליו באיטיות, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. המגע שלו היה עדין, לא ממהר לשום מקום, כאילו הוא קורא אותי, לומד אותי מחדש.

"אתה יודע," הוא לחש פתאום, "אם באתי לישראל רק בשבילך זה כבר שווה לי את זה."
הייתי בטוח שאני מסמיק כמו ילד בן 16. ניסיתי להגיב באיזה משפט שנון, אבל הוא פשוט השעין את המצח שלו על שלי, כל כך קרוב שהרגשתי את הנשימה שלו על השפתיים שלי.

ואז הוא נישק אותי. לא כמו הפעמים הקודמות שבהן הנשיקות שלנו היו מהוססות או קלות. הפעם זה היה עמוק יותר, כמו מישהו שידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך לגרום לי להרגיש.

המילים התמוססו. זה היה אחד מהרגעים שבהם אין צורך לדבר, כשהכל עובר דרך המגע.

החולצה נתקעה על הכתף, כאילו התעקשה להישאר שם, לא מוכנה לרדת למרות כל הניסיונות. היד שלי זזה לכיוון הקצה, מנסה להתיר את התסבוכת, אבל היא סירבה להיכנע. כאילו כל תנועה שהשתמשתי בה רק סבכה את העניינים יותר. היא נשארה שם, חצי תלויה, כאילו גם היא לא ידעה אם להפסיק ולהוריד אותה או להמשיך להיאבק. בסופו של דבר, החולצה נחתה על הרצפה, בדיוק כמו כל ההיסוסים והבלבול שהיו שם עד עכשיו. אני הסתכלתי עליו, ואז הוא הביט בי, עיניו מרוכזות בי כל כך, כאילו אין שום דבר אחר בעולם.

"אתה בסדר?" הוא שאל בקול הרך שלו, כאילו לא היה בטוח אם הלב שלי פועם בהתרגשות או בפחד.

"כן," עניתי, למרות שהרגשתי ש"הכל" זה תיאור יותר מתאים. "למה אתה שואל?"
"כי אתה כזה חמוד כשאתה מתבלבל," הוא ענה וחייך. הידיים שלו טיילו על גבי, משרטטות קווים איטיים ומדויקים, כמו אומן שמפסל בעדינות משהו יקר ערך.

וכשהוא התחיל לפתוח את כפתורי הג'ינס שלי, הידיים שלו רעדו קצת, כאילו אפילו הוא, השקט והרגוע תמיד, לא חסין להתרגשות. "אתה רועד," ציינתי בלחש.
"נראה לי אתה פשוט עושה לי את זה," הוא השיב בחיוך קצת נבוך.

הורדתי את שאר הבגדים בקצב שלנו. לא היה בזה שום דבר מתוזמן מדי, כמו ריקוד שאנחנו ממציאים בזמן אמת. הגוף שלו היה קרוב, חמים, ומזמין – תחושה של בית שלא ידעתי שאני מחפש עד שהגעתי אליו.

הוא משך אותי אליו, ואנחנו שכבנו יחד על המיטה, לאט, מרגישים את המשקל של הרגע. מייקל היה שונה. הוא לא חיפש לשלוט, ולא לחסוך במילים. הוא פשוט היה נוכח.

בכל מגע הייתה כנות, כאילו הוא אומר לי: "אני כאן, אני רואה אותך, אני רוצה אותך בדיוק כמו שאתה." הוא קרא כל תגובה שלי, עצר כשראה שהעיניים שלי נסגרות בהתרגשות, המשיך כששמע את הנשימות שלי מתגברות.

"איך אתה עושה את זה?" לחשתי, מתנשף קלות.
"מה?" הוא שאל, עצר לרגע והביט בי.
"גורם לי להרגיש כאילו זה פעם ראשונה," עניתי בלי לחשוב, נותן למילים פשוט לצאת.

הוא חייך חיוך קטן ומבויש. "כי זה באמת ככה. אתה שונה מכל מה שהכרתי."

המילים שלו גרמו לי להרגיש חשוף, אבל גם מוגן באותו הזמן. נתתי לעצמי לשחרר, להפסיק לחשוב, ופשוט להיות שם איתו.

התחושה הייתה שלמה. לא מושלמת, לא כמו בפנטזיות, אבל אמיתית. הרגעים שבהם ניסינו למצוא את הקצב, החיוכים הקטנים כשמשהו לא עבד בדיוק כמו שציפינו, והצחוק המתגלגל כשנתקלנו אחד בשני בטעות – כל זה רק הפך את זה לאינטימי יותר.

העיניים שלו ננעלו עליי, מבקשות ממני משהו שהיה הרבה יותר מסתם מגע. היה שם צורך, אבל כזה שלא נאמר, רק הובן דרך איך שהוא נשכב מתחתיי. לא מתמסר, לא רופס, אלא ממוקד, דרוך, כמו לוחם שנותן אמון מלא במפקד שלו.

התקרבתי לאט, מוודא שהידיים שלי אומרות בדיוק מה שהוא צריך. לא ליטוף עדין, אלא אחיזה ברורה, ישירה. אחזתי בצידי פניו, מקבע אותו למבט שלי, וראיתי איך הלסת שלו נרפית קלות. הוא עצם עיניים לרגע, ואז פתח אותן שוב, כאילו רצה לוודא שאני לא בורח.

"אתה סומך עליי?" שאלתי, חצי בטוח שלא אקבל תשובה.

הוא הניד בראשו לאות כן, חיוך כמעט בלתי מורגש מרפרף על שפתיו. אני חושב שזו הייתה הדרך שלו לומר לי להמשיך.

החזקתי במותניו והצמדתי אותו אליי, בלי לשאול. הידיים שלי עברו על גבו, בתנועה עמוקה ואיתנה, כמו להטביע חותם. הוא שאף אוויר חד, לא מתוך כאב, אלא מתוך ההפתעה שהייתה בדיוק מה שהוא חיפש.

"לא ככה," הוא אמר בשקט, כמעט לוחש, ואז הוביל את ידי לתנועה שונה – עמוקה יותר, חזקה יותר. הבנתי מיד.

מייקל לא רצה שארחף סביבו כמו איזה ענן. הוא רצה להרגיש אותי, לא רק לידו, אלא עליו, סביבו, בתוכו.

הוא נשך קלות את שפתו, הראש שלו נטה מעט לאחור. "כן, ככה," הוא אמר, הקול שלו עמוק ורווי.

כל מגע הוביל לעוד, כל תנועה נענתה בהד עמוק יותר. ראיתי איך כל פיסה של שליטה מחושבת שלו נעלמת, מתמוססת. הוא היה שם איתי, כולו, בלי לחשוב ובלי להתנגד.

הוא נשכב שם, מתחתיי, נושם בכבדות, אבל לא מתוך עייפות או חולשה. זה היה אחר. משהו עמוק יותר. כשהוא נאנח, זה נשמע כמו פריקת מתח שהצטבר במשך שנים. הידיים שלו על הגב שלי, לוחצות חזק, כאילו לא רצה לתת לי ללכת לשום מקום. לא היה צורך במילים. המגע שלו דיבר יותר מכל שיחה שיכולנו לנהל.

המשכתי לאחוז בו, לתת לתנועה שלי להוביל. למרות החששות שלי מהרתיעה הראשונית שנגעתי לו בעבר בבטן, לא שאלתי שאלות, לא חיפשתי אישור בכל צעד. אני ידעתי שהוא איתי. הוא ידע שאני לא הולך לשום מקום.

באיזשהו שלב הוא סובב אותי קלות, נותן לעצמו לעטוף אותי בידיים שלו. זה לא היה על דומיננטיות, אלא על קרבה. הוא רצה להרגיש אותי, כאילו כל מילימטר של עור שנגע בו הפך לחלק ממנו.

"יותר," הוא לחש, כמעט מבקש.

לא הייתי בטוח מה בדיוק הוא רוצה, אבל זה היה הקסם. הוא לא רצה שאשאל. הוא רצה שאבין. האצבעות שלי עברו מהכתפיים שלו למותניים, אל הקימור של הגב שלו, מחזיקות חזק מספיק כדי שהוא יידע שאני שם, אבל בלי לרדת עמוק מדי למקום שבו הוא יאבד את עצמו.

הוא נאנח, מרים מעט את ראשו כדי להסתכל לי בעיניים. "ככה," הוא אמר, בלי שום ספק בקול שלו. "אל תעצור."

כל רגע הרגיש כמו ריקוד. לא כזה שתוכנן מראש, אלא כזה שהתרחש אינסטינקטיבית, שבו המוזיקה היחידה הייתה הנשימות שלו והקצב היה המבט בעיניים.

לאורך כל הזמן הזה, הוא שמר על קו דק בין כניעה מוחלטת לרצון בלתי מתפשר. כשהיד שלי התרוממה אל פניו, הוא אחז בה, לא משחרר. "תחזיק אותי כמו שצריך," הוא אמר, קולו נמוך וחודר, נצמד אל היד כאילו זו הייתה העוגן שלו.

לא עצרתי. רק הגבתי. המגע שלי נהיה ברור יותר, קבוע יותר. הרגשתי איך הוא מתמסר לגמרי, בלי לאבד את עצמו.

לבסוף, כשהקצב האט, נשארנו שנינו שוכבים, מתנשפים, הוא עם ראשו שעון על החזה שלי, ואני עוטף אותו בזרועותיי.

"זה בדיוק מה שרציתי," הוא אמר לבסוף, קולו שקט אבל מלא ודאות.

"מה, שירד לך הצורך לשלוט?" צחקתי, והוא הצטרף אליי, החיוך שלו מרוחק ומרגיע.

"שאתה תשלוט," הוא השיב, כמעט בלי להרים את קולו, אבל עם משקל שכל מילה נגעה בלב שלי.

השקט בחדר נשבר רק על ידי הנשימות שלנו, מסונכרנות בצורה כמעט מושלמת. מייקל שכב עליי, ראשו מונח על החזה שלי, מקשיב כנראה לפעימות הלב שלי.

"אתה מרגיש את זה?" הוא שאל לפתע, הקול שלו כמעט מהורהר.

"את מה?" שאלתי, מלטף בעדינות את הגב שלו באצבעותיי.

"את השקט הזה," הוא אמר, מרים מעט את ראשו כדי להסתכל עליי, "השקט הזה שאני לא רגיל אליו."

הייתי קצת מבולבל. "שקט? כי אנחנו אחרי? או כי זה אנחנו?"

הוא חייך חיוך קטן, מעט ביישני. "כי זה אנחנו," הוא השיב. "כל החיים שלי זה היה כאוס. בתוך הראש שלי, בתוך הגוף שלי. אף פעם לא יכולתי להרגיש באמת... בבית."

רציתי לומר משהו, אבל לא ידעתי אם זה הזמן. רציתי לשאול אותו מה הכאוס הזה היה, למה הוא מתכוון. אבל משהו במבט שלו עצר אותי.

"אתה לא צריך לענות," הוא אמר פתאום, כאילו קרא את המחשבות שלי. "זה פשוט... אתה גורם לי להרגיש שזה אפשרי. שזה לא חייב להיות כל כך קשה."

הוא הניח את ראשו שוב, נשען עלי, ואני חיבקתי אותו קרוב יותר. לא אמרתי כלום. לפעמים, השקט באמת היה התשובה הכי נכונה.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<