חלק 21- "הראל, איך כותבים כמעט?"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

   אני לא מבין למה אנשים עושים מ"יום האהבה" עניין כל כך גדול? למה צריך לציין תאריך בלוח כדי לחגוג אהבה? למה לא לחגוג אותה בכל יום ובכל הזדמנות?

אני מבין שבניגוד למה שאהוד מנור כתב, "למה לא כל יום שבת?" שבת זו התנתקות, משהו שמצפים לו ובלי ידיעה של חול אין ידיעה של שבת.

אבל אהבה? אהבה היא השתוקקות יומיומית. היא הידיעה שאני חשוב בעולם, שאני רצוי ואהוב, שיש מישהו שאכפת לו ממני יותר מעצמו ושלי איכפת ממנו יותר ממה שהוא חושב.

זה מזכיר לי כשקראתי את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, הכח של ה"לֶמה?" בחיים שלנו. מה סיבת הקיום שלי?. אני חושב שאהבה היא הדלק שמניע את העולם, היא הכוח שמפעיל את המכונה הגדולה והעוצמתית הזו שנקראת "חיים". אני אוהב לאהוב. נכון, אני לא אוהב אהבה דביקה, שלא נותנת לי רגע לנשום, אבל אני אוהב לדעת שהיא קיימת, שהיא שם לתמוך בי כשאני צריך. ובגלל זה אני באמת לא מרגיש שאני צריך יום מיוחד בשביל להעניק אהבה, מבחינתי לפרגן ולהעניק זה משהו שצריך להיות בשגרה. אבל בכל זאת, אולי מה שבער בי דווקא הבוקר, היה הפרנציפ של המחשבות שלי שהתעוררו בגלל תשעה באב האחרון, ההקפדה שלו על הצום, גרמה לי לחכות דווקא ליום הזה, יום האהבה, בצורה כל כך ספציפית.

אבל מסתבר שתוכניות לחוד ומציאות לחוד או כמו שהרב שלי תמיד אמר: "האדם מתכנן, ואלוהים צוחק." בדיוק כשהתכוננתי ליום שקט עם מייקל, התברר שלפני שבוע הוא הזמין את אנה, ידידה משותפת שלנו, לבוא לביקור. לא שהוא כיוון לתאריך הזה בכוונה, אלא זה פשוט יצא ככה.

אנה היא קולגה שלו, אבל היא הפכה לבת בית אצלנו די מהר. בתקופה מסוימת היא הייתה המורה הפרטית שלי ללימוד השפה, ומאז אנחנו בקשר מתמיד – מתכתבים בווצאפ, מדברים, נראה לפעמים כאילו היא יותר ידידה שלי מאשר שלו. אני נחשב פטפטן, אבל לידה? אני כלום. היא מדברת כל כך הרבה, שהמילים זורמות ממנה כמו נהר שוצף, עד שלפעמים אני בקושי מצליח להדביק את הקצב, אוסף מילה מפה ומילה משם ומנסה לחבר לעצמי בראש את המשפטים המתגלגלים.

אני מרגיש שהיא מחבבת אותי, אולי אפילו יותר ממנו, אבל בדרך אחרת. כנראה כי האופי שלי ושל אנה דומה במובנים מסוימים. לא מזמן עשינו את מבחן האישיות ההוא באינטרנט, ויצא לנו אותו סוג: "דיפלומט-תומך". אנשים מוחצנים, רגישים, עם חזון ויכולת אלתור. ההבדל הוא שאצלה הצד ההססן (Turbulent) יותר חזק, ואצלי הצד האסרטיבי שולט. אני נוטה להיות עם יותר ביטחון עצמי, לעמוד בלחץ ולהישאר אופטימי ועצמאי, בעוד שהיא ביקורתית כלפי עצמה, מודאגת וחרדה, אבל עם רגישות חברתית עצומה.

במה אנחנו דומים? שנינו מוחצנים, חברותיים ואנרגטיים. שנינו אוהבים לנסות דברים חדשים ומקבלים החלטות לפי רגש וערכים אישיים. אנחנו גם גמישים לשינויים ונהנים ליצור ולדמיין. ולכן, גם אם אני טורבו, היא דאבל טורבו.

ובכל זאת, כשאנחנו נפגשים, זה בדרך כלל עובד לא רע. עד שהיא מתחילה לדבר מהר מדי, ואני פשוט לא מצליח לעקוב. ואז, כדי שהיא תדבר לאט יותר, היא עוברת לאנגלית – כי זה, לטענתה, מאט את קצב הדיבור שלה. וזה דווקא נכון.

אז הנה אנחנו, יושבים על קפה ועוגה ומשוחחים בנחת. ואנה, כמו תמיד, לא מצליחה להישאר במקום אחד, נעמדת ומתרוצצת מצד לצד, מתרגשת לספר לנו את מה שקרה לה. בשלב מסוים אני מאבד את קו המחשבה – נושא, נשוא, מושא... מה היא מנסה להגיד? זה דווקא נשמע מעניין, אני מטה את הראש לכיוונו, מנסה ללכוד את מבטו בעיניים שאומרות 'תרגם לי'. הוא מכיר את המבט הזה. הוא עוצר אותה, מביט בי במבט רציני ואומר בקול נמוך וחד בעברית, 'נו, הראל, אין לי כוח… תסתדר'. לפעמים אני פשוט לא מבין אותו. למה הוא לא יכול לסרב עם חיוך? למה כל 'לא' חייב להיות כל כך נוקשה? זה מכאיב לי, כמו בעיטה בבטן הרכה. אולי אני מגזים, אבל החוסר בספונטניות שלו, שהקסים אותי כל כך בדייטים הראשונים, חוזר וניצב מולי שוב ושוב במציאות, ואני פשוט לא מצליח להתרגל לזה. ואולי, עמוק בפנים, אני גם לא רוצה להתרגל לזה, כי אני ממשיך פעם אחר פעם להעלב מתגובות בסגנון הזה.

אז אני מנסה לדחוק בו, מנסה להקליל את האווירה: "מה הקטע? רק להסביר לי בשתי מילים מה היא אמרה, כדי שאוכל לחזור לשיחה!" אבל מייקל נשאר עקשן, מסרב. ואנה שלא מבינה מילה ממה שאנחנו מדברים וממתינה להמשך בסיפורים שלה. ואני כבר לא שם, חושב לעצמי "הייתי פשוט צריך לבקש ממנה לחזור על עצמה, למה בכלל פניתי אליו?" אני כועס על עצמי, למה אני לא לומד לקח ומשתנה?.
כשסוף סוף היא יוצאת מהבית, אני כבר לא יכול להתאפק יותר ויורה לעברו: "אני באמת לא מבין אותך! זה היה כל כך פשוט, שתי מילים! רק שתי מילים כדי לחזור לשיחה! מה הבעיה שלך? אם היית בארץ ולא היית מבין משהו, לא הייתי מסביר לך? למה אין לך סבלנות? ככה אתה מתחיל את היום שלנו? ועוד ביום אהבה!"

הוא מסתובב אליי, עיניו המלוכסנות נוצצות בזעם קר, פניו מתקשות כשהוא אומר: "פאק יו, הראל! אוקיי! פאק יום אהבה! ופאק יו!" לוקח את הלפטופ והתיק שלו ויוצא בסערה.
אני נשאר המום, עומד שם ולא מבין מה לעזאזל קרה פה. "שילך להזדיין, מחפש על מה לריב. אדיוט," אני ממלמל לעצמי.

כל פעם כשיש לנו מריבה, אפילו הקטנה ביותר, הראש שלי מתמלא במחשבות רעילות. אני מעודד את עצמי שהוא האדיוט כאן, מה היה כזה קשה להסביר לי מה המשוגעת הזו אמרה? אני חושב שבקטע הזה אני כמו יפני בסדרות אנימה שראיתי לאחרונה - בפנים אני צורח, אבל כלפי חוץ אני שותק.
דממת מוות יורדת על הבית.

אני מתיישב מול המחשב, סוגר כמה דברים. וכמו שסיפרתי על האישיות שלי - ברגע שאני נרגע, כאילו כלום לא קרה. הראש שלי מתנקה מכל ההגזמות והדרמות, ואני חוזר לשגרה, כאילו הכל בסדר. שוכח הכל. הוא לא שוכח כלום.

אחרי שנרגעתי, הבנתי שעליי להניח את האגו בצד – יש בחיים דברים חשובים יותר מריב על חוסר תרגום של שני משפטים. הבנתי שלפני שאני נכנס לעבודה, צריך לעשות משהו משמעותי. אז מיהרתי לחנות לכלי חרסינה.זו חנות קרובה לביתי, קטנה ואלגנטית, עם מדפים מלאים בכוסות, צלחות בעיצובים קלאסיים ומודרניים. האור הרך מדגיש את גווני החרסינה המהודרים, ויש מצב שהכל בחנות נראה יותר יפה מאשר בכל מקום אחר. ה-BL שאני רואה לאחרונה נתן לי השראה, ולכן קניתי זוג ספלי קפה מאג, אחד לו והשני בשבילי.

חזרתי הביתה, וכמו שהלו"ז קבע, צללתי לזום שהתחייבתי להשתתף בו.
כשהתחיל הזום, המנחה הודיעה שהיא משדרת דרך הפלאפון ולכן לא יכולה לשתף מסך, ואם יש מתנדב שיסכים לשתף את הסרטון במקומה, היא תשמח לשלוח לו קובץ ולינק דרך הווצאפ. כמובן, קפצתי להציע את עזרתי. היא שלחה לי קובץ PDF ולינק לסרטון ביוטיוב, וביקשה שאשתף קודם את הסרטון. "בטח, מיד," עניתי בגאווה. אני פריק של מחשבים, מתנהל עם מיליון חלונות פתוחים, אין לי אותיות בעברית על המקלדת וגם לא חשבתי לשים מדבקות.

פתחתי את הלינק מהווצאפ ווב, העברתי לחלון חדש, והקרנתי את הוידיאו לכל המשתתפים. שכחתי שלכל וידיאו יש סוף, וכיוון שביטלתי את אפשרות של מעבר אוטמטי לסרטון הבא. בסיום הסרטון הופיעו על המסך 12 ריבועים קטנים עם תמונות של זוגות הומואים מתנשקים או אוכלים זה את זה. התמונה נתקעה על מסך של 180 אנשים תמימים. אני לא בטוח אם כולם התמקדו בזה כמוני, אבל אני פשוט לא יכולתי להפסיק לצחוק מהבושה ומהבלגן.

מיהרתי לבטל את השיתוף ושלחתי הודעה למנחה, "נשמה, אם את מתכוונת לשדר את הזום הזה, תוודאי שהקהל שלך לא הומופוב או פשוט תחתכי את הסרטון הזה!" היא לא הפסיקה לצחוק. יש משהו משחרר בצחוק, והומור עצמי זה אחלה, אבל אני חושב שמעתה ואילך, אני אשאיר את ההתנדבות לאנשים אחרים.

היום הזדחל בעצלתיים. הכרתי חבר נחמד להתכתבות, וחפרנו אחד לשני. יותר מדויק, אני חפרתי. נהנתי מזה, סיימתי את המטלות שלי והתכוננתי לארוחת ערב.

האיש שלי חזר מהעבודה, עייף, מיד הבחין בשקית נייר שעמדה על השולחן, "מה זה מאמי?" הוא שאל. ואני עניתי, "תבדוק" והתקרבתי לצפות בו פותח את החבילה. במבט מלא התרגשות, הוא פתח בעדינות את שקית הנייר החומה, ובתוכה, ממתינה לו מתנה עטופה בקפידה. כשהוציא את החבילה ומסר את נייר העטיפה, מתגלות לעיניו שתי כוסות מאג זוגיות. הוא מחייך ואומר, "איך אתה מכיר אותי,". אני יודע שהוא אוהב כוסות גדולות. הוא מנשק אותי ונכנס לחדר.

אני מבין שהוא לא קנה כלום, ולא נעים לו, אבל זה כבר לא איכפת לי, כי אני יודע שהוא היה עסוק היום ולא היה לו זמן באמת ובניגוד אולי הוא זוכר את הבוקר. אבל אז אני שומע מהחדר: "הראל, איך כותבים כמעט?" ואני מאיית לו בקול: "כף, מם, עין, טת." והוא ממשיך: "ואיך כותבים יעזור עם ע' או א'?" אני עונה בקול וצוחק לעצמי בלב, איך בא לי להחזיר לו על הבוקר ולומר לו שיסתדר לבד!!!

אבל אז הוא יוצא מהחדר עם דף A4 לבן, ואומר: "הראל, לא הספקתי לקנות לך מתנה, אבל הנה מתנה ממני אלייך!" הוא מושיט לי דף לבן שעליו כתוב כך:

בס"ד
אני מתחייב שבעוד חודש יהיה לי כתפיים גדולות (כמעט) כמו פעם.
ה' יעזור, גם גוקו וואגטה, קנשין, ד"ר האוס, ולברין.
באהבה, כל זה בשבילך
הרב הגאון הצדיק יסוד העולם, אור לישראל, נסיך של (ארץ הולדתו) ורוזן של (עיר הולדתו)
חתימה
15 באב 2024.

אימאלה, איך הוא מכיר אותי! ואיך הוא יודע להקניט אותי עם הדת עכשיו.
הצחוק שלי פרץ בקול בלתי נשלט, שלא יכולתי להפסיק אותו, והרגשתי את החיוך מתפשט על פניי ללא שליטה.

הוא חייך בביישנות ואמר, "אמרת לי בשבת שהפסקתי לעשות ספורט והכתפיים ירדו."
אני לא זוכר שאמרתי את זה, אבל וואלה, איזו מתנה שווה!
אני יודע שאני משוגע, אבל הגבר שלי יודע בדיוק איך לשמח אותי.

נכתב וקרה בטו באב, אוגוסט 2024.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<