חלק 23- "אני מבטיח שנמצא דרך שתתאים לשנינו"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

"הראל, אתה בבית?" דלת הכניסה נפתחה באיטיות, ורשרוש המפתחות ליווה אותה כשהוא הניח אותם על הוו הקטן ליד דלת הכניסה. ישבתי על הספה ובזווית עיני ראיתי אותו נכנס, אוחז בשתי שקיות שהלוגו של הסופר הקרוב לביתנו מתנוסס עליהן, הוא ניגש להניח אותן במטבח. ואז פנה אלי, מבטו מלא במחשבות שהוא לא הצליח להסתיר. "אפשר לדבר איתך?" הוא אמר, "אבל אני רוצה שתשמע אותי עד הסוף בלי להפריע, ותענה לי רק כשאני אסיים לדבר," שאל בקול שקט, כשהוא מתקדם לעבר הסלון. "אוקיי, דבר," עניתי בסקרנות.

"תראה, הראל, אני רוצה לשמור את השבת הזאת," הוא אמר, ועיניי נפערו. לא ציפיתי לזה, למרות שאני יודע שהוא מתקדם בתחום האמונה שלו. התאפקתי לא להגיב, למרות שהמבטים שלי דיברו גם ככה. "אני יודע שזה מפריע לך שאני אתחרד ואהפוך לרב הראשי של ישראל וכל זה" הוא המשיך, "אבל אני באמת לא כופה עליך כלום! אתה יכול לעשות מה שבא לך, רק שאני אשמח לנסות לשמור בעצמי, לעצמי. ולפני שאתה דואג, אתה לא צריך לדאוג לכלום. אני לא צריך כלום. קניתי חומוס, פיתות, סלמון מעושן, פירות וירקות, אז לא צריך לבשל כלום ולא להתכונן. אני אסתדר עם זה, ואתה יכול לראות או לעשות מה שבא לך..." הוא המשיך לדבר, ואני הרגשתי כמהלך על קוצים. "אז אני מקווה שזה לא מפריע לך. אני מבטיח שאני לא משתנה מדי. אנחנו יהודים! זו המסורת שלנו! אתה יודע..."

לא יכולתי לשתוק יותר. "נו, כבר סיימת? או שיש עוד המשך?"
"רגע," הוא ענה, "תן לזה קצת לחלחל, אל תמהר להגיב. זה משהו שאני חושב עליו כבר הרבה זמן, וזה לא החלטה של הרגע. אני גם יודע שאתה אוהב מסורת. אתה הרב שלי, אז..."
הבנתי שהוא מנסה להרוויח זמן, והאמת היא שכבר לא היה בי כוח לשתוק יותר.
"טוב, אני יכול כבר להגיב?" הרגשתי את הכעס גואה בי.
הוא הנהן בראשו לאות הסכמה.

פצחתי בנאום חסר שליטה: "תקשיב טוב, שבת או לא שבת, אין לי בעיה עם זה, אבל אתה מה זה מגזים... היום היחיד בשבוע שאני ואתה ביחד ויכולים לצאת לאן שבא לנו, בלי הסחות, בלי הפרויקטים שלך על הראש, בלי שיחות טלפון. לצאת לטיול בטבע, לים, למועדון או פאב, גם את זה אתה רוצה לקחת לי? אני באמת לא מבין אותך, מה הקטע שלך עכשיו? דווקא שבת? אין עוד דברים שאתה יכול לקבל על עצמך שלא קשורים אליי? מה זה 'אני לא כופה עליך כלום?' אנחנו זוג או שאנחנו שותפים לדירה? איך אני יכול 'לעשות מה שבא לי' בזמן שאתה בכלל לא תוכל לצאת איתי לשום מקום! אתה יודע בכלל מה זה 'עירוב'? אתה יודע שפה אין עירוב? אתה יודע שאסור לך לטלטל שום דבר החוצה? אסור לך לקחת אפילו מים החוצה, ושלא נדבר על מפתחות. אתה יודע מה זה 'חגורת שבת'? כן כן, זו חגורה מיוחדת שהופכת את המפתחות מחפץ לאביזר. שנסביר לך על פלטה של שבת?" אתה יודע שבישראל מעבר לשבת לרובם יש עוד יום חופש בשבוע?.

אני חושב שחצי ממה שאמרתי הוא לא הבין.
הוא הסתכל עליי וקטע אותי: "היי, לאן הלכת?"
"אני לא הולך לשום מקום! תגיד, בכלל למה התחתנת איתי?"
הוא חייך וענה, "כדי לקבל אזרחות."
בחייאת, אל תעצבן אותי יותר ממה שאני מעוצבן! אולי בשבילך זה בדיחה, אבל אני באמת כועס. מספיק שאני במקום זר, שאין לי חברים כמו בארץ, ומספיק שנשבעת לי שבחו"ל תהיה חבר אמיתי. ואני יודע שזה לא ריאלי, ואתה יודע שאני מת עליך, ואלוהים עדי שאין לי בעיה לשמור שבת, אפילו להחמיר יותר ממך! אני מכיר את כל הדיטלס של שבת! אבל אתה צריך להבין שהחיים שלי השתנו. מגבר-גבר אני הופך לעקרת בית, ועכשיו גם את הפאקינג יום היחיד שלנו אתה רוצה לקחת לי!"
"דיי נו, הראל, יש לנו גם את יום ראשון."
"על איזה יום ראשון אתה מדבר? כל פעם צץ לך משהו אחר. למה זה צריך להישמע כל כך דבילי שאני רוצה להיות איתך?"

הוא התחיל לבכות, אבל במקום לרחם עליו הרגשתי שהפגיעות שלי יצאה מכלל שליטה. "והנה, עכשיו אתה בוכה! זה לא פייר, אתה יודע! זה הזמן שלי עכשיו, ואל תהפוך את עצמך לקורבן! אתה עושה מה שבא לך, הולך מתי שבא לך, חוזר מתי שבא לך, ואני פה מתמודד בלי שום תלונות! ועכשיו אתה בוכה..." הידיים שלי רעדו קלות כשדיברתי, והלב שלי פעם במהירות.
לא הרגשתי טיפת רחמים, עיני התקשחו, והסתכלתי עליו במבט חודר, עד שהוא פתח את הפה.
"הראל, אולי תפסיק להיות כזה רשע? אתה כל כך מרוכז בעצמך," הוא אמר והסיט את מבטו ממני, ניגב דמעה שזלגה במורד לחיו, ונאנח בכבדות. "אתה חושב שטוב לי לא להיות נוכח? אתה חושב שאני לא מתגעגע לימים שאתה ניהלת את כל הבירוקרטיה? אני יודע שפעם אתה הכל עשית! ואני יודע שהיום אני מסדר דברים, עורכת דין, תורים, בנק והכל בלית ברירה ולא כמוך מאהבה. אני יודע שלקחתי אותך ממקום בטוח ושיניתי לך את החיים. אמרת שזה חוויה שנחליף כובעים? אתה רוצה לחזור לארץ?" הוא הביט בי במבט עצוב, עיניו מלאות תחנונים ותסכול.

"אני לא רוצה לחזור, ואין לי בעיה שאתה מגשים את עצמך," הרגשתי שאני מתרכך, הקול שלי התמתן. "אני רק רוצה שתפנה לי זמן נורמלי ליציאות בלי שאני צריך להתחנן, שתהיה קצת יותר נוכח, ואל תטיל עליי פצצות כמה שעות לפני שבת. אתה יודע ששבת אמורה להיות פינוק, מה זה חומוס וסלמון מעושן? נו באמת…"
הוא עמד לידי וחיבק אותי, התחושה של החיבוק הייתה חמימה ומרגיעה. "אני מבטיח לך לצאת בימי ראשון."
"כן, נו, שכמעט הכל סגור…" אמרתי בביטול.
הוא ענה: "נמצא זמנים, ותחשוב על זה, שבת נוכל כמו שאמרת, להיות בבית ביחד בלי הסחות. אני יודע שזה לא הנקודה," אמר, שדמעות בעיניו. "אני יודע ששבת זה לא מה שמפריע לך." הוא רכן לעברי, ממתין לתשובתי, משקף את תחושת החיפוש אחר פתרון שלא יפתור את הבעיה.

שתקתי, כשזה מגיע לאיזשהו רף תסכול, אני נעלם. הוא צודק, באמת משהו גדול מזה מפריע לי. אני מרגיש בודד לפעמים, שהסטטוס שלי השתנה. הפכתי לפסיבי, ואני לא אוהב את זה. זה לא אני ולא מה שאני רוצה להיות. אני אוהב להעניק, לתמוך, לטפל. אני מרגיש קטן להיות חסר אונים ולהתחנן ליחס.
"הראל, מה אני יכול לעשות שיהיה לך יותר טוב?" הקול שלו היה שקט ומרגיע.
"אני באמת לא יודע, קשה לי להשלים עם האדם שהפכתי להיות, אז מה אתה אומר? נשמור שבת? אני בכיף אצטרף אלייך, מצטער שגרמתי לך לבכות," הייתי חצי מודע לכך שאני מנסה להקל על המצב, והתנועה שלי הייתה פחות נחרצת.

הוא בכה שוב. הדמעות זלגו ממנו ללא שליטה, וכל טיפה שהשתחררה נראתה כמו קריאת עזרה שגרמה לי להרגיש שכל כולי נפתח אליו. הלב שלי כאב יחד איתו, ובכל רגע שראיתי את הכאב בעיניו, הרגשתי כאילו החלקים שלי נמסים בתגובה לצער שלו. לא יכולתי לראות אותו סובל כך.
"אין, אתה תמיד מנצח אותי," ניסיתי להרגיע, "איך אפשר לעמוד בפניך? זה פשוט לא פייר."

אור השמש החל לדעוך, והשקיעה החלה להטיל את גווניה החמימים על האופק. השמיים התהדרו בגווני כתום, אדום וזהב, משיקים למזרח בשחור, כמו לוח ציור רחב שנצבע באור אמנותי. קרני השמש האחרונות חדרו דרך החלון, נשברות על הקירות ומעניקות להם ניחוח של ערב רגוע.
באותו הרגע, העצב שבין שנינו התערבב עם יופיה של השקיעה, והאור המהבהב הפך את האווירה ליותר רכה, כמו מחבק אותנו בעדינות. השתקפות השמש על פניו של בן זוגי עוררה תחושת שלווה, כמו שהשקיעה מעידה על סוף של יום והתחלה חדשה שממתינה לנו.
חיבקתי אותו חזק, נותן לו את התמיכה שלא ניתנה במילים. "אני מבטיח שנמצא דרך שתתאים לשנינו," אמרתי בשקט, "ננסה להבין ולהתפשר, אבל כל מה שחשוב לי עכשיו זה להיות כאן בשבילך. מה אתה אומר? רוצה להדליק נרות?"

נכתב וקרה ב 25  לאוגוסט 2024
>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<