ערן - חלק י"ב 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 ימים עברו, ואני מוצא את עצמי מאתגר אותו בכל הזדמנות, דוחף בעדינות את גבולות הקרבה בינינו, רואה איך, לאט-לאט, חומות ההגנה שלו נסדקות. בלילות היינו משחקים כמו חתול ועכבר: אני נכנס למיטה שלו, והוא דוחף אותי בעדינות החוצה; אני מבקש חיבוק, והוא מתחשבן על הכמות. נעים בין דלת נעולה או פתוחה, פעם כך ופעם כך. הוא מזמן לימד את כולם שהוא אוהב פרטיות והדלת תמיד נעולה; קנה מפתח אפס ונעל. אבל כשאנחנו שניים בחדר זה יכול להתפרש קצת מוזר, כי כשמישהו דופק בדלת כי הוא רוצה לדוגמא להשאיל נייר טואלט, הדפיקות לא פוסקות עד שאחד מאיתנו פותח. זה נראה מוזר אם מי מאיתנו מתעכב לפתוח.

רק בשעות הקטנות של הלילה, כשהחדר חשוך, שקט וצלילים עמומים מהרחוב משתלבים בנשימות הקצובות שלנו, מצאנו את המקום שלנו. שכבנו על "המיטת כלא" הצרה, זה לצד זה, במרחק של כמעט כלום. רציתי לחבר את שתי המיטות למיטה זוגית אחת גדולה, אבל זה היה עלול להשמיע רעש נוראי. עיניו של ערן הביטו בי, מבריקות באור החיוור שנכנס מחלון החדר, כאילו אומרות לי כל מה שהוא לא מצליח לבטא במילים. נשמתי עמוק, מרגיש את הלב שלי פועם בקצב אחיד עם שלו. בלי להוציא מילה, הרמתי יד בעדינות והנחתי אותה על כתפו, קרוב מספיק כדי לחוש את פעימות ליבו.

הוא לא זז, רק עצם עיניים ונשם באיטיות. נגעתי בעדינות באוזניו, בפניו, בשפתיים הבשרניות שלו, ולאט ידי מטיילת תחת בד חולצת הפיג'מה שלו, מלטפת את החזה שלו ברכות, נוגעת בפלומת שערות, מרגישה כל תזוזה של נשימתו, כל רעד קל שעובר בו. הוא נאנח קלות, אבל ככל שהתקדמתי, לפת את ידי, הודף אותי בעדינות לאחור, עוצר את התנועה שלי. חייכתי אליו, מבין שהוא נבוך אבל גם כמה הוא רוצה. שחררתי לרגע, נותן לו את המרחב שלו, אבל אז ראיתי את עיניו מתרככות והוא נכנע, מושך אותי בחזרה אליו. "תמשיך," הוא אמר בקול שבקושי הצלחתי לשמוע.

רכנתי אליו, נושק לצווארו, חש את גופו מתחמם תחת מגעי. ידי טיילה על בטנו, מחליקה בעדינות ומרגישה את השרירים הרכים שמתכווצים בתגובה לכל ליטוף. הוא רעד, ובכל פעם ניסה להרחיק אותי מעט, רק כדי לחזור שוב אל תוך החיבוק שלנו, כאילו נכנע לתשוקה ולביטחון שהקשר בינינו מביא איתו. מאז שהכרנו, לא ראיתי אותו ערום, גם לא עכשיו. למרות שהוא לא משתף פעולה, הוא מרשה לי להוביל, הוא נוכח, חי ונושם בכל רגע. השפתיים שלנו נצמדות, והוא נושך בעדינות את שפתיי, הזיפים הרכים שלו שורטים את פניי, מספרים לי על החיבור המיוחד הזה בין הפראי לבין העדין שבינינו. בין החיים למרשמלו.

היינו יחד, קרובים מתמיד, חבוקים תחת השמיכה. ידיי טיילו לאורך גבו של ערן, מרגישות כל תנועה קלה שלו, כל נשימה מהירה שלו. התלבטתי עד כמה אני יכול לאתגר אותו, וברגע של חוצפה כשהגעתי עם ידי לקו התחתונים, נגעתי בו קלות, כמעט כמבקש רשות, מרגיש איך הגוף שלו מגיב, נמתח לרגע. ברגע של אומץ הכנסתי את היד וחפנתי בעדינות את הישבן הרך והעסיסי שלו, חש את קימוריו תחת שכבת הבד. הוא עצר לרגע את נשימתו, ואז, מבלי להפסיק להתנשק, הניח את ידו על שלי והוציא אותה החוצה. מסמן לי את הגבול.

נסוגתי מעט, נותן לו להכתיב את הקצב. וכמו ריקוד, כשאני מתקרב הוא נסוג, וכשאני מתרחק, הוא מתקרב. הבנתי שהבוקסר, שאפילו לא ידעתי מה צבעו, הוא גבול שלא אעבור ולא אסיר. אז התחלתי להרגיש אותו בעדינות, מטייל מעל קו התחתונים, בוחן את כל תגובותיו לנגיעות שלי, את האופן שבו הוא נמס עוד ועוד לתוך המגע שלי. כשידי עברה לחלק הקדמי של התחתון, עברתי עליו באיטיות, מרגיש את החום שמתגבר בינינו, איך האיבר שלו נלחץ כנגד הבד ההדוק כמו מבקש יותר מקום לנשום. ואני, שידעתי יחסים, כל כך רציתי לטעום אותו, ללקק, למצוץ, לנשק, אבל התאפקתי, מוותר על האגרסיביות כדי לשמור על המתח שנבנה בינינו עם כל נשימה.

ידעתי שהבוקסר הזה לא יירד ממנו הלילה, והידיעה הזו הפכה את המגע שלנו ליותר מחייב, כמו סוד שרק בינינו.

ערן נצמד אליי, ראשו נשען על כתפי, מוטה מעט כלפי מעלה, ונשימתו החמה על צווארי מרטיטה אותי. חשתי את גופו רועד קלות, כמו גל קטן של התמסרות שמציף אותו ולא נעלם. הוא שחרר אנחה קצרה ועמוקה, כמו מישהו שמתקשה להכיל את עוצמת הרגש שגועש בו. המשכתי ללטף אותו בעדינות, מרגיש איך כל שריר בגופו נמתח לשבריר שנייה ואז מרפה, נרגע ונמס אליי לחלוטין.

ואז זה קרה—רגע של נשימה עצורה, של התמסרות מוחלטת, ופתאום הרגשתי בין רגלינו המשוכלות זה בזה, נגיעה של רטיבות שהופיעה בינינו, כמו חותמת של קרבה שאי אפשר לתאר במילים. השקט שעטף אותנו היה מלא, כאילו העולם כולו עצר, משלים איתנו את הרגע. ערן התרכך ונשען עליי, נשימותיו הלכו ושקטו בהדרגה, ואיתם מילאה אותנו תחושת השלמה שלווה ששררה בחלל.

בדיוק אז, כשהשקט עטף אותנו, הבחנתי בדמעה נוצצת בזווית עינו. ואז דמעה נוספת התגלגלה על לחיו. לרגע הרגשתי מבוכה, ניסיתי להבין מה קורה, אבל אז קלטתי את גופו מתכנס, כאילו גל עצום של רגש הציף אותו, מעבר למה שיכול להכיל. הוא הפנה את מבטו ממני, ונראה שהוא נאבק במשהו פנימי. ניסיתי להישאר נינוח, לתת לו את המרחב להוביל את הרגע, גם כשאלפי שאלות הדהדו במוחי—הראשונה בהן הייתה "למה? למה הוא בוכה?"

הושטתי יד ונגעתי בלחיו בעדינות, מנגב את הדמעות באצבעותיי, כאילו מבקש לא לעורר סערה נוספת. "ערן," לחשתי ברוך, קולי רגוע ומכיל, "זה בסדר. אני כאן איתך, הכול בסדר." הבנתי שאלו לא דמעות עצב, זה משהו אחר. הוא הביט בי, וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה, התפשט על שפתיו, אך ראיתי את הדמעות זולגות שוב, כבדות ומלאות במשהו עמוק ונסתר, כאילו הרגש הזה הוא חלק ממנו שהוא לא לגמרי מוכן לחשוף.

"זה אף פעם לא קרה לי, אני מצטער... מממ... אולי לפעמים... זה פשוט ככה," הוא אמר בקול שקט, ועיניו חדרו עמוק לשלי, חושפות לי פיסות מהלב שלו, פגיעות ואמיתיות. "אני יודע שזה לא הגיוני, זה כאילו אחרי רגע כזה... כל הרגש צף לי פתאום, ואני..." הוא עצר, מחפש את המילים הנכונות, "אני אפילו לא יודע איך להסביר."

הרגשתי את הלב שלי נפתח אליו עוד יותר, נמשך לעוצמה השקטה והחשופה הזו שלו. "אתה לא צריך להסביר," אמרתי, לוחש ברוך ומלטף את גבו בעדינות. "אני כאן בשבילך, ערן. אני רואה אותך בדיוק כמו שאתה, וכל מה שאתה מרגיש – זה בסדר. אתה לא צריך להיאבק בזה לבד."

הוא הנהן, עוצם את עיניו ונשען לעברי, נכנע לרגע הזה, בלי להסתיר ובלי להחזיק בפנים. באותו הרגע, הרגשתי את האמון שהוא נותן בי, את המשקל הכבד שעל לבו מתחיל להשתחרר, ורק רציתי להישאר לצידו, ללוות אותו גם במקומות הרכים והפגיעים האלה, בהם נדרשים אומץ ואמון.

שכבנו כך, קרובים, עטופים בשקט המנחם, ובליבי הבטחתי לו, גם בלי מילים, שאם אי פעם ירגיש מוצף אחרי רגעים כאלה, אהיה כאן כדי לחבק אותו בחום, להעניק לו את הביטחון שהוא לא לבד.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<