ערן - פרק י"ג 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  אני ישן מכורבל בשמיכה, ללא קשר לתחזית מזג האוויר. אני פשוט חייב להרגיש את מגע השמיכה על הלחי. בחורף זו שמיכת פוך, ובקיץ אפילו סדין דק מספיק. 

בבוקר, בעודי במיטתי, אני פוקח את עיניי אט-לאט ובזווית העין מבחין בערן שהתעורר ראשון, צועד על קצות אצבעותיו לעבר המקלחת. הוא מתקלח ארוכות, יוצא מסודר ומסורק עם סל כביסה בידיו, ועוזב את החדר בדממה.

אני מניח שהוא הלך ישר למכבסה של הישיבה. טוב, זה לא באמת מכבסה, מדובר בחדר עם שתי מכונות כביסה ושני מייבשי כביסה, ולצדם קופה שבה צריך לשלשל חמישה שקלים לכל שימוש. כל אחד צריך לדאוג לעצמו לאבקת כביסה ולמרכך.

רק כשהוא יצא סוף-סוף מהחדר הרשיתי לעצמי להתמתח ולהתעורר. ידעתי שייקח לו עוד הרבה זמן לחזור, אז ירדתי לחדר אוכל להכין לעצמי משהו חם לשתות בבוקר הסגרירי הזה.

הימים היו קרים, והקור הירושלמי ידוע כחורף חודר עצמות, ואני ממילא טיפוס רגיש לקור. כולם צוחקים עליי: "איך אתה ירושלמי בלי סיבולת לקור?" ואני תמיד עונה שאבות אבותיי באו מתימן—הם היו רגילים לאקלים חם יותר.

בשבוע שעבר העברתי את כל הארון שלי מהבית לכאן. זה היה מסע; ערן הצטרף אליי לראשונה הביתה, והאמת, הוא דיי עזר. כולם שם הכירו אותו מהחתונה של אחי, וקרקרו סביבו כמו סביב מלכת הכיתה במסיבת סיום – זורקים לעברו מבטים מעריצים, מנסים לגנוב תשומת לב, כאילו כל אינטראקציה איתו היא הזדמנות של פעם בחיים. האחים והאחיות שלי התקבצו סביבנו כשארזנו את החפצים לתוך שתי מזוודות. אז עכשיו יש לי כבר מספיק ציציות, תפילין, טלית, תחתונים, גרביים, חולצות לבנות מכופתרות, שתי חליפות, מכנסיים שחורים, סוודרים, קרדיגן אפור ושחור, ומעיל. לרגע התלבטתי אם לקחת קפוצ'ונים, אבל לבסוף השארתי אותם בבית—זה נראה קצת חריג בנוף של הישיבה, ואני לא מחפש להילחם במוסכמות או למרוד באף אחד. הביקור הסתיים די מהר.

עכשיו, כשאני מצויד בחפצים שלי, אני מרגיש קצת יותר בבית, ירדתי הישר לבית המדרש, מוכן ליום חדש. הבוקר היה שקט. אמרתי את "ברכות השחר", פתחתי את הגמרא והתחלתי ללמוד לבד. לאט-לאט התחילו הבחורים להגיע לבית המדרש אחד-אחד נכנסו ל'תיבה', עד שהאולם התמלא לגמרי ותפילת שחרית החלה.

ערן סיים את סידוריו ונכנס גם הוא, יושב מולי ומתבונן בי מרחוק. קרצתי לו לשלום, הוא חייך והרים קלות את ידו כסימן תשובה.

"תודה לאל שהוא לא ברוגז איתי," חשבתי ונשמתי לרווחה.

בשלב מסוים עליתי לחדר כדי להביא את התפילין שלי. כשאני מגיע למדרגות, אני רואה את ערן צועד אחריי. אני מפנה לו מקום לעבור אותי, וזה ממשיך אל החדר בלי לומר מילה. אני נכנס אחריו, והוא נועל את הדלת מאחוריי ומיד אומר: "זה לא בסדר מה שקרה אתמול," קולו שקט.

יאוש פקד אותי. "מה לא בסדר? מה?" אני עונה, מתוסכל. נשבר לי מהמשחק שלו. "תקשיב, אדון. נהנית, נכון? אתה לא יכול לשקר לי, כי גם א-ת-ה וגם ה-ג-ו-ף שלך הגבתם אליי. לא עשיתי שום דבר שאתה לא רוצה." הוא מסמן לי לשתוק. "תדבר חלש, לא כל הבניין צריך לשמוע אותך." אבל אני לא מצליח להבליג. "באמת שאתה מתסכל אותי. אין לי בעיה שתגיד שאני לא בסדר, אבל אל תגיד שהיה לך רע כשאני יודע שנהנית."

הוא עוצר אותי, אומר בלחש: "אבל זה אסור! הראל! א-ס-ו-ר! זה זרע לבטלה, זה משכב זכר, זה לא מקובל. מי תרצה להתחתן איתי עכשיו? איך אני יכול להתפלל?" הוא עוצר לרגע ואז מוסיף בשקט, "היה לי כיף, בסדר? זה היה כיף! לא מצליח להוציא את זה מהראש שלי, אבל... זו הפעם הראשונה שלי, ש…. אתה יודע… ובכיתי... ו... ככה ליד אנשים…. וגם… הפעם הראשונה שנישקתי מישהו.. פעם ראשונה ואחרונה!"

"ערן," אני עונה, מנסה לשמור על קור רוח. "לא היה שם אף אחד חוץ ממני, ובכלל—תמיד יש פעם ראשונה. אם אתה לא רוצה, אין בעיה, אני לא אציק לך."

הוא מביט בי בשתיקה. אני חוטף את התפילין ויוצא מהחדר.

ידעתי שאני לא יוכל לברוח ממנו הרבה זמן, בערב, אני מוצא אותו יושב על המיטה שלי. "מה, כבר לא אוהב מרשמלו?" הוא שואל בפנים רציניות. אני עונה לו: "אני אוהב, אבל לא בכוח." הוא קם, עובר למיטה שלו, ושואל: "אז לא תחבק אותי הלילה?"

"לא. אני לא מחבק בכוח," עניתי קצרות.

התארגנתי לשינה, מקלחת זריזה ונכנסתי תחת השמיכה, לא עברו עשר דקות והוא נכנס מתחת לשמיכה שלי, מתכרבל עליי כמו ילד קטן שמחפש נחמה. "באת לתת לי הרצאה על גן עדן וגלגולים?" שאלתי, מרוכך יותר.. הוא שתק לרגע, ואז אמר, "אני באמת לא מבין אותך. איך אתה שלם עם זה שאתה חוטא? זה לא מפריע לך?"

נאנחתי לעצמי, "הנה שוב התחלנו... לא, זה לא מפריע לי. אני ואלוקים יודעים טוב מאוד מי אנחנו. אם הוא הביא לי ניסיון כזה, אז הוא יצטרך להסתדר עם זה. זה לא ניסיון של 'האם לקנות כשר או לא'. אין לי באמת בחירה בחיים האלה, והוא יקבל את זה."

הוא נשמע מבוהל. "בטח שיש לך בחירה! פשוט לנשוך את השפתיים, להתאפק. לא לגעת, לשמור על הברית, לקיים מצוות כמו שצריך. תדע לך שגם אני עד עכשיו לא התנשקתי עם אף אחת, וזה לא היה חסר לי בכלל. מה שלא יודעים לא חסר," הוא ענה בטון נחרץ.

"אבל אני כבר יודע," אמרתי לו. "אני סקרן, תמיד הייתי. מאז שההורה שלי נפטר, שכבתי עם כמה וכמה. ראיתי מלא פורנו, כל יום, כמה פעמים ביום, נרדמתי עם אנשים זרים מול העינים שגונחים בקטע מוגזם ומוזר, מי יכול לעשות סקס יותר מרבע שעה? רק שם בפורנו הם 'יכולים'"

הוא נראה בהלם. "אני אף פעם לא ראיתי פורנו ולא עשיתי שום דבר ממה שאתה מספר," הוא אמר במהירות.

"אתה לא צריך לראות, באמת," ניסיתי להרגיע אותו. "אתה לא מפסיד הרבה. הכל שם צבוע ומוגזם. תעשייה אכזרית ומנצלת, יש סחר בבני אדם וכאלה. כעסתי על עצמי שאני מפרנס את הדבר הזה. באמת, באמת שאתה לא מפסיד."

הוא שכב לצדי בשקט.

פתאום, בקול רך ולוחש, "הָרִי", הוא אומר: "אני כל כך מבולבל. החיים שלי בפח, כלום לא הולך לי. המשפחה שלי גרועה, בלימודים אני לא גאון, כסף לבזבוזים אני עושה רק בעבודות בחגים או בחופשים כשכולם הולכים הבייתה, יש לי בוס מעצבן לגמרי. אני לא משלם לישיבה כי אין לי מאיפה. ומקודם, יוסי צדוק עיצבן אותי, בא ואמר שאני מסתובב איתך יותר מדי, ופתאם רואים אותי ואני לא קבור בחדר.

הוא השתתק לרגע, ואז המשיך בקול חנוק: " ו.. אני לא יודע איך להיות מאושר בחיים האלו, אני פשוט עצוב, ואני חושב שאני מחכה ללילה, רק לחיבוק שלך, ואז אתה אומר לי שאתה לא רוצה אותי יותר, ואין לי אף אחד, אני כועס עלייך, כי יום אחד אתה תעזוב אותי, תמצא מישהי יפה ותלך. והכל יהיה ברור לך, ואני אשאר בישיבה המסריחה הזאת עם תחליף ל'יוסי צדוק', שיגיד לי "כמה שנים אתה פה?" ואני אתבייש להגיד לו שאני כמו עציץ פה, עציץ שאף אחד לא רוצה.כי איזה בחורה תרצה אותי?. אני לא יפה ולא חכם, אין לי משפחה טובה ואין לי כסף, ושאני ... ... אני.... אתה יודע… אני בוכה.. ולא שולט בעצמי... חתיכת אפס, ההורים שלי צדקו, לא הייתי צריך לבוא לעולם הזה""

המשפטים הקשים שלו נשפכו מפיו בשטף, וקולו הלך ונסדק, והלב שלי יצא אליו. אני יודע שהוא מדבר שטויות. קודם כל, אם נסתכל שטחית – הוא חתיך על. בכל מקום שאני מסתובב איתו, אני מרגיש כאילו אני נושא עלי תכשיט. אין מי שלא מסובב אחריו את הראש. אני לא מבין איך הוא עיוור למבטים של הבחורות עליו באירוע – אפילו אחותי שאלה אם הוא פנוי ופלטה, כמו ילדה מתבגרת: "איזה חתיך הוא! אימאא!!"

דבר שני, לא אמרתי בשום שלב שאני *לא* רוצה. אמרתי שאם *הוא* לא רוצה, אז אין בעיה ואני מקבל את ההחלטה שלו. למרות שאני יודע שזה די לא פייר מצדי לציית להחלטה שלו היום, אחרי שכבר חודשיים אני עושה מה שבא לי, בלי מעצורים.

אני מצמיד אותו לחיבוק ארוך ומתחפר מתחת לשמיכה. אם הוא נותן לי אור ירוק – אז אני הולך עם זה. "תעמוד בבקשה," אני אומר לו. הוא מתלבט אם להקשיב, אבל אני מאיץ בו: "אתה עומד או לא?" הוא נעמד. "תפשוט את החולצה," אני ממשיך, והוא, בצייתנות, פושט את החולצה, מקפל אותה ומניח אותה על הכרית, כמו שממתין להוראות הבאות.

"תפשיל את המכנסיים," אני מבקש. הוא לובש מכנסי טריקו שחורים וארוכים עם פסים טורקיז בצדדים. "אין מצב," הוא משיב בבהלה. "רק אותם, תישאר עם התחתונים," אני עונה לו. הוא מסיר את המכנסיים באיטיות, לוקח את הזמן, ומניח אותם מעל החולצה המקופלת, תוך שהוא שוקל כל תנועה. "תדליק את האור ותעמוד ליד הדלת." הוא קצת נבהל: "אם מישהו יבוא? איך נספיק לפתוח את הדלת ככה?" אבל לא באמת היה לי אכפת. "אתה מקשיב או לא?" פקדתי. הוא קם לכיוון הדלת, מדליק את המתג ונעמד, הראש תקוע ברצפה.

אני מביט בו, בוחן אותו מכף רגל ועד ראש, מתעכב על הפרטים שעד עכשיו היו לי רק בגדר דמיון. הגוף שלו עדין ודק, כמעט נערי, עם כתפיים צרות וזרועות רכות, חסרות שרירים בולטים. יש בו משהו חף מהקשיחות שהייתי מצפה למצוא, מין רוך שמקרין גם דרך העמידה הנבוכה שלו, כשהוא זז בחוסר ביטחון קל.

העור שלו בהיר, כמעט שקוף באור הרך, ועל החזה יש רמז לשיער דקיק וכהה שמתפזר במעין פלומה עדינה. היא מדגישה את הקווים הרכים של גופו ולא מפריעה לשום פשטות – רק מין עדות שקטה לנער שמתבגר, לתהליך שעוד מתרחש בו. הרגליים שלו דקות וארוכות, עם שיער דק שמדגיש את החיוורון של העור, ונראה כאילו הן נבנו לתנועה קלה וזריזה ולא למאמץ.

אני עוקב אחר תנועותיו במבט, והדרך שבה הוא מחזיק את עצמו – קצת נבוך, קצת חשוף – רק מוסיפה לרושם העדין שהוא מקרין. אני אומר בחיוך, "תעשה סיבוב בשבילי." הוא מהסס, מחייך את החיוך הביישני הזה שאני כל כך אוהב, ואז מסתובב באיטיות, נותן לי להסתכל עליו מכל זווית.

כשעינינו נפגשות שוב, אני מוסיף בקריצה, "אתה נראה מעולה, עם בגדים או בלעדיהם." בזווית הפה שלו רואים שהוא רוצה לצחוק, אז אני ממשיך בשובבות, "אם תרצה, אתה יכול גם להוריד את התחתונים, ואני אתן לך הערכה מלאה."

הוא מכסה מיד את אזור החלציים שלו בחיוך נבוך, "לא יקרה," הוא לוחש, צוחק בשקט.

אני מתקרב אליו, פושט את החולצה במהירות ונותן לה ליפול לרצפה. המכנסיים מחליקים למטה כמאליהם, דוממים על הרצפה הקרה, כשאני עומד מולו, רק בבוקסר. הוא לוחש, "אל תוריד את הבוקסר," עיניו אומרות הכול – חשש, סקרנות, ואולי אפילו טיפת הקלה. אני מחייך אליו, מסתובב לאט כמו בלרינה וקד קידה קטנה. "הנה אני, נעים להכיר," אני אומר, מנסה להפיג את המתח.

הוא מביט בי לרגע, כמו בוחן ולא בוחן, ואז מחייך, "אתה כזה תימני," הוא אומר, עיניו בורקות עם זיק של הומור. "אנחנו נראים כמו זברה. תביא רגע את היד שלך."

אני מושיט את זרועי, והוא מצמיד את שלו לשלי. ההבדלים בולטים – גוון העור שלי כהה, חמים, ושלו בהיר, כמעט שקוף לאור העמום בחדר. אנחנו מחייכים, נוגעים בקווי המתאר השונים, אנחנו נראים כמו מעבר חציה.

וכך עמדנו, פנים מול פנים, כמעט באותו גובה. "רוצה לגעת בי?" שאלתי בחיוך קטן. הוא התקרב והניח את כף ידו בעדינות על המותניים שלי. "זה מדגדג בטירוף, והידיים שלך קפואות!" רעדתי קלות וצחקתי. "רק אל תצבוט לי במותניים, אני לא אוהב את זה."

"מה אתה כן אוהב?" הוא שאל בהיסוס, כאילו מחפש להבין אותי יותר. זה היה לי קל. "אני אוהב נשיקות, במיוחד כשהן חמות כמו שלך. הייתי רוצה שתכסה אותי בנשיקות." עצרתי לרגע, מביט בו, ואז הוספתי: "אתה יודע איפה הכי נעים לי? כאן, בקיפול של הזרוע. קוראים לזה 'גֻּמָּץ המרפק'. וגם בפנים הירכיים – אלו מקומות עדינים מאוד. אה, וגם מאחורי האוזן זה תמיד נחמד."

הוא חייך לשנייה, אבל אז פניו התעצבו מעט. "אני לא יודע מה אני אוהב," אמר בשקט, ואני הרגשתי את הכנות שבקולו. הבנתי אותו, כי גם אני עוד לומד את עצמי. "אתה עוד תדע, ערן," הבטחתי ברוך.

פתאום הוא הצטמרר, "קר לי!" אמר ורץ לכרית, שלף את המכנסיים והחולצה וחזר למיטה, מתכסה בשמיכה.

לא ממש ידעתי מה לעשות. כל מהלך בינינו נבע מהאינטואיציה שלי; אין שום ספר הוראות שמסביר לגברים איך לחזר ולרצות בחור חרדי צעיר ובתול. התיישבתי על קצה המיטה שלו, והוא התכרבל ואמר, כמעט בכניעה: "הָרִי, תעשה מה שאתה רוצה." לרגע הרגשתי שזה לא הוגן שכל היוזמה נופלת עליי, כאילו אם משהו לא יצליח או יתפקשש, האחריות תהיה רק עליי. אבל הייתה בי תחושת אחריות עמוקה כלפיו, וכמה שפחדתי לאכזב אותו, המשכתי כפי שהוא ציפה ממני.

באופן מוזר, הפעם לא נהניתי כמו בפעמים הקודמות. הרגשתי שאני חוזר אחורה, כמה חודשים, עושה משהו שלא באמת רציתי, פשוט כדי שלא יתאכזב ממני. ובכל זאת, מצאתי נחמה בכך שהוא נראה שמח ורגוע – לפחות הצלחה אחת הייתה שם.

כשנשכבתי לצדו, מביט בו נרדם בשלווה, עלה בי לראשונה ספק – הרגשה מכאיבה, שניסיתי להדחיק מזה זמן. מצד אחד, הוא נראה כל כך שקט, רגוע, כאילו מצא את המקום הבטוח שלו לצדי. מצד שני, הרגשתי איך נוזל ממני עוד קצת מהכוח, מהסבלנות, מהיכולת להעניק. זה התחיל לדמות בעיניי לריקוד שבו רק אני מוביל, כשכל צעד מצידי נועד להחזיק אותנו יציבים. התגנבה בי תחושה שלא יכולתי להתכחש לה יותר: לא איכפת לו ממני. הוא שם ר-ק את עצמו במקום הראשון. אולי בסופו של דבר, אני אהיה זה שאצטרך גם לדעת איך ללכת משם.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<