חלק 27- שנתיים שלא חגגתי ראש השנה 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

שנתיים שלא חגגתי ראש השנה, אולי אפילו לא שמתי לב לתאריך. אבל ראש השנה הזה החלטנו לחגוג קצת אחרת. אני יודע שהבן זוג שלי ממש רוצה לשמור, אז הצעתי לנסוע לאחת הערים הסמוכות, לחפש שם קהילה יהודית, לישון בקרבתה, לקנות מהם ארוחות מוכנות ולהשתתף בסעודות חג – וכך יהיה חג מהודר.

זה מה שעשינו. התקשרתי לרב של הקהילה: "שלום, מדבר הראל. אני גר באחת הערים הקרובות. אפשר להגיע לראש השנה ולקנות ארוחות לכל משך החג?"
הרב שמח: "בוודאי, אתה מגיע לבד? או.. עם מי אתה מגיע?"
לקחתי נשימה ואמרתי: "עם הבן זוג שלי, זה בסדר?"
שתיקה קלה נשמעה מעבר לקו השני. דמיינתי אותו חושב: "נו, ישראלי בחו"ל, למה ציפיתי?" הוא קטע את מחשבותיי ואמר: "אין בעיה, הוא יהודי?" שמעתי אותו מהסס.
"כן, הוא יהודי." עניתי והוספתי  "אמא שלו יהודיה, אבא לא."
"אני מבין," הרב ענה, "אתם מוזמנים אלינו בשמחה רבה, רק בבקשה תכבדו את בית הכנסת, והכול בסדר."
הבנתי את הרמז שלו, הסכמתי איתו ונפרדנו לשלום.

***

היום הגיע. שתי מזוודות מוכנות כבר מאמש, אחת שלי ואחת שלו. אנחנו משתדלים לא לערבב, בעיקר בגלל שהמזוודה שלי נראית כמו "חרבו דארבו", והבן זוג שלי מכחיש כל קשר אליה.

אני מצחצח שיניים. יום קצר הולך להיות היום – מחכה לנו נסיעה של לפחות ארבע שעות רק בשביל לקיים את החג הזה כהלכתו. אני מדדה למטבח, לוקח כוס מים וסוחט אליה קצת לימון. איך אני צמא על הבוקר. בסלון אני רואה אותו יושב ברגליים משוכלות, קורא חדשות כרגיל, ומתעדכן בכל מה שהתרחש ביממה האחרונה בעולם.

"שמעת מה קרה לחברים שלך מתאילנד?" זה מצחיק אותי שכל מה שקשור בתאילנד הופך להיות "החברים שלי". הוא לא מחכה לתשובה: "אוטובוס עם ילדים נשרף..."

"שמעתי, שמעתי, אבל מה הקטע עם הבשורות האלו על הבוקר... תשתף אותי בדברים טובים, הא?"

הוא קם ומתקרב אליי. "מה אתה אומר, אני ואתה עכשיו?" הוא סורק את הגוף שלי מלמעלה עד למטה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

"אני אי פעם סירבתי לך, מותק?" צחקתי ומיד נישקתי אותו ארוכות. שנינו דבוקים אחד לשני כמו חתיכה אחת, מתגלגלים לעבר המיטה בשנית, כאילו לא נפרדנו ממנה לפני כמה דקות.

***

האשמה התגנבה פנימה מיד אחרי שהכול נגמר. לרגע אחד הכול היה פשוט – הגוף והנשמה התמזגו, היינו שנינו שקועים בתוך החוויה, בלי מחשבה על שום דבר אחר. כל מה שקרה הרגיש נכון, טבעי. ואז, כשהשקט חזר לחדר, זה הכה בי – היום זה ראש השנה. "משכב זכר"? איך זה שלא עצרתי לחשוב? איך אפשרתי לעצמי לשכוח לרגע את הרעיון שאני תכף נוסע ל... למה? בשביל מה?

לא דיברתי על זה עם הבן זוג שלי. יש דברים שלפעמים למי שבא מרקע לא דתי אולי יותר קל להתמודד איתם. אני, למשל, רואה לרוב בשחור או בלבן. קשה לי לחיות "חיי אמצע". לדוגמה, כשבאמצע החג הבן זוג שלי אמר לי: "הראל, אני רעב, בוא ניכנס למסעדה פה למטה," באמת שלא יכולתי לעצור את עצמי. מיד אמרתי לו: "אין לי בעיה שנאכל עכשיו במסעדה, אבל תבין שנסענו לפה ארבע שעות כדי לשמור חג כמו שאתה רוצה ולשמח אותך. אני מוכן עכשיו ללכת לקנות מה שבא לך, אבל ברגע שאני עושה את זה, אני גם מדליק פלאפון ורואה סרטים של תאילנד אהובתי."

הוא היה מופתע: "בסדר בסדר, אני כבר ממש לא רעב." אבל באמת שלא ברור לי איך אפשר לנסוע מרחק רב כדי לשמור ואז לא לשמור.

כשנכנסנו לבית הכנסת, הרב קידם אותי בחיוך רחב: "שלום, אתה בטח הראל, נכון? ברוכים הבאים, בוא תיכנס. אני מבין שאתם יחד..." הוא לחץ יד למייקל בחמימות והחל לדבר איתו בשפה המקומית, כנראה כדי לגרום לו להרגיש בנוח. "אני מבין עברית," מייקל אמר, אז הרב חזר לדבר איתו בעברית והסביר לנו על המקום.

התחלנו להתפלל. אני יודע את כל הטקסטים בעל פה, ולא הייתי זקוק לסידור. מייקל הסתכל עליי, והבנתי שאין לו מושג מה קורה. הסידורים בבית הכנסת היו דו-צדדיים: בצד אחד כתוב בעברית, ובצד השני תעתיק פונטי, שמייצג את הצלילים באותיות לטיניות כמו "BARUCH ATA." למרות שזה ברור למי שנחשף לתפילות, עבור אדם זר המילים שברו את הלשון. כמובן, הוא לא הצליח לעמוד בקצב התפילה, ואני הרגשתי כמו סימנייה מהלכת – שנינו צמודים אחד לשני, ואני מסמן לו באצבע ומעביר עמוד אחרי עמוד, תוך כדי מחשבה, "עוד מעט הרב זורק את שנינו לרחוב."

אבל הוא לא זרק.

הגיעה הסעודה. בחורה ישראלית נגשה אליי ואמרה, "היי, נעים להכיר! אתה גר פה? איפה אישתך?" הבנתי שהיא שמה לב לטבעת הנישואים שאני עונד, ועניתי בשובבות, "אישתי? היא במטבח." היא הביטה בי בהשתאות, ואני לא הפסקתי לצחוק. "סתם, הנה היא," הצבעתי על בן זוגי, שעמד ודיבר עם הרב בזמן שאני עשיתי לו "שינוי מין" לרגע. הבחורה נראתה כאילו תכף תתעלף. "וואו, ובאתם לבית כנסת? כל הכבוד לכם, וואו! איזה יופי."

אני בהחלט הבנתי את ההתרגשות שלה, אבל זה הצחיק אותי – אנחנו באמת אנשים רגילים, ואין עלינו שום "כבוד מיוחד" רק בגלל שאנחנו פה. התאפקתי לא לעקוץ אותה בעניין.

היום השני היה בשבילי מאתגר. אני יודע שאני טיפוס פסיכי שכשאומרים לי "לא", אני יותר בעניין. כל הזמן הדהד לי המשפט של הרב: "אתם מוזמנים כל עוד תכבדו את בית הכנסת". רק בגלל המשפט הזה היה בא לי לזרוק את הכבוד שלי לפח. זה היה מאבק פנימי בין להישאר נאמן לערכים ולמקום או להיות דיביל כמו שאני.

כשהגענו לדירת אירוח, מיד בכניסה, על המשקוף של הדלת עץ החומה תפסתי לו בחולצה הלבנה ובלי לבקש רשות התחלתי לפתוח את הכפתורים מלמעלה למטה, וברגל אני מנסה לסגור את הדלת, תוך כדי שאני מנשק לו את הצוואר ותנוך האוזן. הוא השמיע קול מגורה, "הראל, מה אתה עושה? אנחנו בחג היום!"
לא הבנתי את ההיגיון שלו. לפני יומיים בבית, שעתיים לפני היציאה, זה היה סבבה ועכשיו זה מוזר? כיסיתי לו את השפתיים עם כף ידי. "שששש," לחשתי, "תן לי להיות מי שאני."
המשכתי לשחרר את הכפתורים, עד שהחולצה שלו נפתחה לחלוטין, והגוף שלו התגלה בפניי. כמה הוא יפה – עורו הלבן, קווי המתאר של השרירים, והצוואר הנחשק. נגעתי בו בעדינות, בעזרת האצבעות שלי, וראיתי איך הוא מתכווץ כשנגעתי בנקודה הרגישה של צווארו.
"אתה לא יכול להיות רציני," הוא אמר, אבל הקול שלו היה גבוה יותר, כאילו הוא לא לגמרי בטוח מה לעשות עם ההתרגשות הזו.
"היה לי כל כך קשה לא לחשוב עליך בזמן התפילה," אמרתי, והרגשתי איך התשוקה בוערת בינינו. "אפשר בלי חדירה." הוספתי, כי ידעתי שהוא לא ירגיש טוב עם זה.
הוא הביט בי בעיניים שבויות, כמו מי שמתקשה להחליט אם להיסחף אחרי התחושות.
"אני רוצה שתשכב על המיטה," לחשתי, "זרום איתי."
מצאתי ממי לבקש לזרום – מהאדם הכי לא ספונטני עלי אדמות.
הוא היסס לרגע, אבל בסופו של דבר נכנע. הוא עבר למיטה, שכב על הגב, ונראה כאילו הוא מתמודד עם סערה של רגשות. לקחתי את הזמן שלי, התקרבתי אליו, הרגשתי את חום גופו מקרוב, את הלב שלי פועם במקצב מהיר.
התמקדתי בתשומת הלב לפרטים הקטנים – ליטפתי את בית החזה שלו, נגעתי בעדינות בבטן שלו, כל נגיעה שלי הייתה בהתחשבות מלאה. התרכזתי ברגשות – לא רק במגע, אלא גם במחשבות שירדו לי לראש. הוא היה כל כך קרוב, ועדיין רחוק כל כך.
עצרתי, והחנתי את ידי על גופו, נושק לו ברכות, ואז ירדתי לאט לאורך גופו, מפזר נשיקות קלות על חזהו, מרגיש את כל תנועה וכל דגדוג, תזוזה ורחש שהוא עשה.
"אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה," הוא אמר, אבל לא הפסקתי. תפסתי את ידיו, והכנסתי אותן בין שפתיי. הייתי יכול להרגיש את הניצוצות והחום בינינו, התשוקה שדחפה אותנו קדימה בלי להחיל את הגבולות המוכרים.
כשהגעתי לירך שלו, הבנתי שזה לא רק עניין של הנאה פיזית; זו הייתה חוויה רוחנית, התעוררות של מה שהרגשנו בחג.

לתפילה הבאה לא הלכתי, הוא הלך לבד. אני נשבעתי לו שזה בגלל שאני עייף ואני אצטרף לתפילה הבאה. אבל האמת היא, אני חושב שאצלי גוף ונפש מחוברים בצורה יוצאת דופן, כשרע לי אני חולה, וכשאני עושה סקס אני לא יכול ללכת לתפילה כרגיל.
בסופו של דבר, למרות כל המבטים, השאלות והמעמד המוזר שבו אנחנו נמצאים – היה משהו מרגיע בזה. אולי זו העובדה שבן זוגי ואני הצלחנו לשלב את חיינו המשותפים עם חג מסורתי, או שאולי זה פשוט היה השקט שהגיע אחרי כל התהיות והציפיות.

אבל אז, כשיצאנו מבית הכנסת אחרי הסעודה, הסתכלתי עליו – על מייקל האיש שאני אוהב, ואמרתי לעצמי: "הנה, אנחנו כאן. חגגנו את ראש השנה ושבת, יחד, בדרך שלנו." ופתאום הבנתי שזה לא רק על המסורת, אלא על העובדה שהמסורת יכולה להיות גמישה מספיק כדי להכיל אותנו – גם אם לפעמים נדמה שזה מאבק.
הרגשתי שהשנה הזו יכולה להתחיל אחרת. לא עם תחושה של אשמה או זרות, אלא עם תחושה של מקום. מקום שבו אנחנו פשוט... אנחנו.

נכתב וקרה ב 6 לאוקטובר 2024

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<