ערן - חלק ז'

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

 

  היציאה מהדיכאון הייתה תהליך ארוך. זה לא שאדם קם בבוקר, מתיישב על ספת הפסיכולוג ויוצא חדש לגמרי. מדובר בתקופה ממושכת, מלווה בהתמודדויות רבות. ביום אחד לא הופכים למושלמים. אני זוכר שכשעוד הייתי במצב טוב, מצד אחד אחרי שההורה שלי  נפטר ומצד שני לפני שנפלתי לעצבות התהומית הזאת, עקבתי אחרי בלוג של בחור מסוים. אפילו את שמו איני זוכר, רק שכל פעם שקראתי את מה שכתב, חשבתי שהוא חמוד נורא. הוא פרסם דברים מעניינים, לא קשורים ללהט"ב, וניכר שיש לו נפש עמוקה ועדינה. הוא נראה אדם מאוד ערכי, כמו פסיכולוג קטן, דתי-לאומי, אפשר לומר אפילו חרד"לי. ציוני בנשמתו, אוהב את הארץ, ימני קיצוני, אולי כמו נוער הגבעות. עד אז לא הכרתי אנשים כאלו, וזה גרם לי להסתקרן. קראתי את כל מה שהוא כתב, הגבתי ועקבתי אחריו תקופה ארוכה.

יום אחד הצעתי לו להיפגש; הסקרנות להכיר את הפנים שמאחורי המסך בערה בי. להפתעתי, הוא הסכים בלי היסוס. התרגשתי והתכוננתי למפגש כאילו אני שושבין בחתונה. קבענו להיפגש בתחנה המרכזית במרכז הארץ, כדי שיהיה לשנינו נוח להיפגש באמצע הדרך, ומשם נלך לבית קפה או מסעדה – פשוט נזרום לפי מצב הרוח. באותם ימים זה לא היה חריג להיפגש עם אנשים זרים בלי לבקש תמונה. אני, שלא השתמשתי באפליקציות היכרויות, אפילו לא חשבתי לבקש. הייתי בטוח שלא משנה איך הוא נראה – אראה את הנשמה המדהימה שלו, את זו שאני רואה מעבר למסך, ובטוח שאוהַב אותה.

יש דברים שקשה לשכוח בחיים, והוא בהחלט אחד מהם. אני זוכר את הרגע שירד בתחנת האוטובוס; עדיין לא הייתי בטוח אם זה הוא, אבל מיד פניי נפלו.  התפללתי בליבי שאני טועה וזה לא הוא, הוא היה ארוך כמו שרוך ורזה בצורה קיצונית, עם זקן תיש בצבע ג'ינג'י – כתום כמו קלמנטינה שנראה כאילו לא גולח מעולם. פניו היו מכוסים חצ'קונים קטנים, כמו פיצה שהשף פיזר עליה גבינה צהובה בנדיבות, בקושי ראו פיסת עור גלויה. הוא לבש מדים ירוקים של צה"ל. אך ברגע שנחת על המדרכה, כאילו במטה קסם, הוא הסיר את המדים תוך עשר שניות ונותר עם בגדים רגילים שלבש מתחת. זה היה מוזר בעיניי.

"שלום", אמרתי,  זה היה הוא."למה הורדת את המדים?". הוא ענה בנונשלנטיות, "הנסיעות יקרות, ולחיילים יש נסיעות חינם, אתה יודע.." הייתי בהלם. נסיעה של עשרה שקלים בערך? עד כדי כך? אין לך לשלם על זה? ואם כבר, למה להחליף ולא להישאר עם המדים באופן קבוע? מקסימום נחשוב שבאת מאמצע מבצע צבאי לדייט. 

אבל החלקתי את זה. חשבתי שאולי בגלל שהוא חייל אז באמת אין לו כסף ולכן לא הוספתי מילה.

הרגשתי מבוכה להסתובב איתו ברחוב, שמא מישהו שאני מכיר יעבור ויראה אותנו יחד. בכל זאת הצעתי שנלך לקנות משהו לנשנש בחנות בתחנה. תוך כדי הצעידה, חשבתי לעצמי: "הראל, אין מצב שאתה יושב איתו בבית קפה או מסעדה! אימאלה, איזו בושה אם מישהו שאתה מכיר יעבור עכשיו! זה לא עניין של כיעור, זה עניין של אסתטיקה. איך אתה הולך להיפרד ממנו בנימוס?" וגם "לעזאזל, למה לא סידרת לעצמך שמישהו יתקשר להציל אותך באמצע הדייט למקרה חירום? אופטימי מדי! לא דמיינת שהוא ייראה ככה?".

מצד שני, קול אחר בי לחש, "רחמים, מסכן. הוא בא חצי דרך, לא מתאים לנפנף אותו ככה. תספוג את זה, אתה גבר, לא? קנה כמה קרואסונים, לכו לפארק פה מאחורי התחנה, שבו. ערב עכשיו, אין הרבה אנשים. חצי שעה-שעה, דברו קצת, הוא כנראה לא יהיה בקטע, תסיים וכולם יהיו מרוצים."

זו הייתה אכזבה. אכזבה גדולה לראות את הגאון שחשבתי עליו, את המלאך המדהים, שהוא בעצם בשר ודם עם חצ'קונים לא מטופלים. "אתה אדם לא מוסרי, הראל..."

תוך כדי חיטוט במחשבות הגענו לחנות משקאות שבתחנה המרכזית. "אפשר מים, קולה, וגם קצת רוגלכים. "אולי אתה רוצה פיצה?" לא המתנתי לתשובה וקניתי שישה משולשים, והסתלקנו מהחנות.

אני זוכר אותנו הולכים מחוץ לתחנה. הוא צועד על המדרכה, ואני כמו לוליין מהלך על השפה שלה, פוסע, מסתכל על ההשתלבות של האבנים, ובועט בחצץ שמונח על המדרכה. מעסיק את עצמי ומסיח את דעתי רק לא להסתכל עליו.

אני לא אשקר, הוא היה נחמד גם במציאות, לפחות כשלא הסתכלתי עליו. הייתי בטוח שהוא הבין מיד שאני לא בקטע שלו. אני גם לא סגור כמה הוא היה בקטע שלי. היינו שונים באופן קיצוני. יומיים אחר כך הוא התקשר ושאל אם אני רוצה לצאת שוב. אז אספתי את עצמי ואמרתי לו שהוא מדהים, שבאמת אני אוהב ומעריך את האיש שהוא על המסך, אבל במציאות אני לא הרגשתי חיבור, אין 'כימיה' ולא נראה לי שזה משהו שאפשר לעבוד עליו. הוא קיבל בהכנעה את מה שאמרתי. הרגשתי גאה כל כך בעצמי, על כך שהיה לי אומץ לומר את האמת בדרך לא פוגענית, ולא לרָצות אותו כמו שהאוטומט שלי אומר לי לעשות בדרך כלל.

הימים עברו, ואני אפילו לא חשבתי להעלות לדיון בפני הפסיכולוגית את ההצעה של ערן ללמוד ולגור איתו בישיבה, אני כבר ידעתי מה היא תענה.

בתקופה הראשונית של האבל על ההורה שלי, הייתי די בטוב. אומנם עשיתי הכל למען הבית: מבישול ואפייה, מסיבות יום הולדת, מסיבת סידור, אסיפות הורים ועוד. אהבתי להיות אבא-אימא, זה התאים לי והיה רגוע ונעים בבית. לא יכולתי ללמוד בישיבה באופן מסודר, ובזמני הפנוי הייתי מוצא מדי פעם בחור בצ'אט כלשהו. למדתי, בזכות אותו בלוגר, לבקש תמונה ולדבר בטלפון מראש. הייתי צעיר ובטוח בעצמי, והרגשתי שאני יכול לסנן ולחסום חופשי את מי שבא לי, ולצאת עם מי שאני רוצה. להגיע לאיזה מקום נטרלי, ל-11 דקות של 'משכב זכר', ולחזור הביתה. אבל כשנפלתי לדיכאון והייתי שרוי בכאוס של החיים, לא היה לי חשק לכלום, גם לא לזה. הייתי מכור לפורנו ונרדם רק אחרי שאני מאונן, סחוט מעייפות, שהעיניים נעצמות לפני שהמוח מכבה את עצמו. אולי בגלל זה גם היום אני מקשר בין סקס לשינה, תמיד אחרי שאני גומר בא לי לישון מכורבל כמו תינוק ולגלוש לחלומות טובים. 

במהלך הטיפול מצבי הגופני והנפשי הלך והשתפר. השעון הביולוגי שלי התחיל להסתדר, והצלחתי להתמודד עם השינה. דיברתי עם עצמי במקום לברוח, אבל עדיין עברתי אלימות מילולית שאפילו קשה לי לפרט עליה.

בימים האלו, ערן היה הדבר היחידי שנהניתי להעניק לו אהבה; הוא היה כמו אור בחושך. כאילו לקחתי אותו כפרויקט על עצמי, להתמיד ולחכות מתי הוא ייפול לידיים שלי. באותה תקופה הייתי כל כך בטוח בעצמי עד שחשבתי שאני יכול להשיג כל גבר או אישה שאני רק ארצה. רוב הזמן הייתי בבית, היה לי חסר הריגוש הזה שנקרא "אהבה," והייתי בדיוק בגיל שבו כל ההורמונים משתוללים. אני תוהה לעצמי, מה היה קורה אם במפגש יום ההולדת של אחי הייתי מוצא שערן מכוער בעיניי כמו אותו בלוגר? איך הייתי מעיף אותו ממני בלי לגרום נזק לו או לי? אם הייתי עוזב אותו, האם הוא היה בכעס מספר לאחי? אולי בגלל שהוא לא היה מכוער בעיניי, התחושה של 'נועדנו' הייתה כל כך חזקה?.

אני וערן המשכנו לדבר יום-יום, בשיחות בלתי נגמרות. הוא דיבר יותר ממני, הוא שיתף יותר ממני, ואני חושב שהוא חשב שהחיים שלי מושלמים, לא בגלל ששיקרתי, אלא כי הוא לא שאל. בעיקר הקשבתי, ריחמתי עליו. הוא עבר חיים ומציאות יומיומית מאוד קשים; תמיד אנשים איכזבו אותו, פגעו בו, ניצלו אותו. אפילו הדודים שלו היו רעים כלפיו, ואני באמת לא מבין למה להתנהג כך לבחור שכולו לב?! רק בגלל שהוא לא פאנטי כמוכם? הוא עדיין צדיק בכל קני מידה. לאיזו רמה אתם רוצים לקחת אותו?

החלטתי שאני אעשה ככל שיש ביכולתי לפנק אותו, לתמוך בו, להרים אותו, לתת לו חיים חדשים מלאים בשמחה וצחוק, שירגיש מה זה להיות חי. 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שהייתי רוצה שיעשו בשבילי.

זה היה סוף הסתיו, תחילת החורף. הרגשתי באותו היום איום ממשי על החיים שלי; הגיעו מים עד נפש. זה לא היה "הראל אתה אפס", אלא "הראל, אני לא רוצה אותך פה". התקשרתי לראשונה לפסיכולוגית שלי, וזו ענתה מהר. "טלי," אמרתי בקול נסער ובלחש, "מדבר הראל". ידעתי שהיא לא מזהה את המספר כי מעולם לא התקשרתי אליה. "זה ממש דחוף! אני לא יודע מה לעשות, אני נמצא עכשיו נעול בחדר, יש לי דרך לצאת החוצה, אבל יכול להיות שאם אני אשאר כאן בחדר אז לא יהיה אותי, אני לא יכול לסבול כבר." הגוף שלי רעד בחוסר שליטה. על דלת החדר הלמו דפיקות חזקות. "טלי, מה אני עושה?" חיכיתי לתשובה. טלי הייתה בפוקוס. "הראל, יש לך שם תיק או שקית?" עניתי שכן, והיא המשיכה, "קח מה שאתה צריך לימים הקרובים וצא מהבית. דבר איתי בחוץ ונראה מה אפשר לעשות." עשיתי מה שהיא אמרה והשתחלתי מהחלון של החדר. תודה לאל שאני רזה ואתלטי; תוך דקות הייתי למטה בשביל הגישה. "לאן אתה הולך?" היא שאלה בדאגה. "אני לא יודע, לא מכיר אף אחד, ואין לי משפחה אחרת באזור. אני יכול ללכת לערן." היא שתקה לרגע ואמרה, "בסדר, תלך לערן, זה לא הזמן להתחשבן. אנחנו עוד נדבר ביום חמישי."

יצאתי משביל הגישה של הבית והתחלתי לפסוע לעבר האוטובוס הקרוב. הישיבה של ערן נמצאת בצד השני של העיר. אפילו לא דיברתי עם הראש ישיבה שלו, והרבה זמן לא למדתי בישיבה. אחי עוד שם, חי בעולם אידילי; הוא אמור לעזוב השבוע, אוטוטו הוא מתחתן.

בדרך שלחתי הודעה לערן: "מאמי, אני בדרך לגור איתך." לבשתי על עצמי חיוך רחב וחשבתי שההודעה בטח נשמעת לו אופטימית וקלילה, אבל הלב שלי מרוסק לאלפי חלקים קטנים.

>>המשך כאן<<