חלק 25- שבוע ויומיים בארץ ישראל
>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<
שבוע ויומיים שלא הייתי בבית. שבוע ויומיים שהשיחות בינינו לא היו מסונכרנות, אך למרות האתגר מצאנו זמן לדבר. מייק ואני, בצדדים שונים של המפה, רחוקים וקרובים בו זמנית, מתנהלים ביקומים מקבילים. המפגש המשפחתי היה לי די מרענן; חזרתי לרגע למדים הישנים, לחולצה הלבנה והמכנסיים השחורות. יש משהו בחולצות הלבנות של המותגים החרדיים – סטייל ואיכות שלא קיימים בשום מותג אחר, אולי חוץ מהעובדה שהן שוחטות את הכיס. אני זוכר שבכל פעם שנסעתי למרכז, מייקל ביקש ממני לקנות לו חולצות SLIM FIT של מותג חרדי כלשהו.
וכמו במסע בזמן, חזרתי אחורה כמה שנים. המשפחה התייחסה אליי כאילו אני עדיין רווק. "נו, מתי אתה חוזר?" שאלו, "ומה יש לך לחפש שם?" לא דיברו ב"אתם", אלא רק ב"אתה". זה היה מוזר, אבל החלטתי להתעלם. לא באתי לריב. אני פה לכמה ימים בלבד, ואחר כך ממשיך בחיי.
את הימים הראשונים ניצלתי למפגשים עם חברים, לדילוג ממסעדה למסעדה. באחד הימים מצאתי את עצמי בכותל המערבי, לא זוכר ולא חושב על כך שיש בתקופה הזו זמן "סליחות", ונתקל במעמד מרשים של אלפי אנשים סביבי. הלב שלי היה שם ולא שם. הרגשתי מרוחק, לא ראוי, מלוכלך וזר. לא הצלחתי להתחבר לתפילה. רק קול השופר הצליח לנער אותי וחדר למיתרי הלב. רק אז אזרתי אומץ והתפללתי – על עצמי, על האיש שלי, ועל המסע שאני עתיד לעבור כאן, ובחיים בכלל.
יצאתי משם מבולבל נורא. מסביבי חילונים מתפללים בדבקות וקדושה, ואני, שנראה חילוני כלפי חוץ, עם נשמה של דוס, מרגיש מנותק. זה תיסכל אותי. אז קניתי לי, לבעלי ולאיש שיחה שהכרתי לאחרונה, אות בספר תורה. אולי לומר לעצמי, ולאלוהים שגם כשאני לא שם – אני שם. אני מאמין במציאות הזו, גם אם מרחוק.
שבוע בארץ. כאילו כלום לא השתנה. לשמוע עברית ברחוב, להריח ריחות מוכרים, להבין את הסלנגים, לשמוע מאנשים זרים ברחוב שאומרים לי "שנה טובה אחי", לאכול אוכל של בית עם ח"י סלטים שאחותי דאגה לפנק אותי בהם. לשמוע את גיסי מזהיר: "אל תדבר על זה ליד הילדה", להתווכח עם האחים בעד ונגד גיוס חרדים לצבא, לשמוע ולהשמיע חידושי תורה. לראות את ההורה שלי מחייך כשאני נכנס לחדר, להיכנס מחדש בחלק מהמקומות לארון – הם קוראים לזה שקר לבן, "אתה לא משקר, אתה רק לא אומר את האמת כולה". לדבר בלשון יחיד על עצמי ובלשון רבים כאות כבוד לאחרים. להרגיש איך אני לאט לאט מתגעגע בטירוף לאיש שלי, למיטה שלי, ולכלבה הנוחרת שלנו.
שבוע בארץ. לראות את האחיין המתוק שלי גדל מילד שאהב לשיר, להציג הצגות ולרקוד בסלון, לגבר חתיך ועצמאי, ואז לשמוע את כולם מכנים אותו "ערס" כאילו זה שם שני שלו. ולחשוב עד כמה הם לא מבינים שזה רק עניין של זמן. זה לא "אם" אלא "מתי". יגיע הרגע שהוא ייצא מהארון, וזה יהיה למורת רוחה של אמו, שמרוב אהבה אליי לא מפסיקה לחדור לחיי כל פעם מחדש. אבל היום הוא "ערס". הגיידר שלי לא טועה. אני לא רואה ערס. אני רואה בחור מתוק ושובב, אחד שלמד שגיוס לצבא זה רע, למרות שהוא אפילו לא לומד בישיבה. אחד שרוצה לבוא לבקר אותי ושואל אם אפשר להגיע עם חבר, למרות שהוא מכיר את הסטטוס שלי. ואמא שלו בתמימות מוזרה מדרבנת: "לך תבקר את הראל! הוא גר בעיר ממש תיירותית, בטח יהיה לך שם ממש כיף." אחד שראה את התחתונים שקניתי לבן זוג שלי "אני אוהב בנים יהודים" ונקרע מצחוק ואמר שהוא חייב לצלם כדי לשלוח לחבר שלו!
וכשיום אחד הוא יחזור מהנופש המובטח אצלנו ויאמר לאחותי: "אמא, אני הומו", אני כבר יודע שהיא תתקשר אליי מבוהלת בצרחות ותאשים: "איזה רעיונות הכנסת לילד שלי לראש?" אבל שנינו נדע שזה לא קשור אליי. זה אף פעם לא קשור אליי, פשוט ככה אלוהים בחר. אז אני סותם. לא מגיב. זה לא "שלי". החיים יפתיעו אותה לבד. כשיגיע הרגע – הוא יחליט איך ומה לומר לה.
זה תמיד היה מוזר בעיניי, היכולת הזו לראות דברים מראש, להרגיש בטוח בהם עוד לפני שהם קורים, כאילו אני חווה אותם עוד לפני שקרו באמת. אני לא חושב שאני טועה הפעם.
שבוע בארץ. המשפחה, שהייתי בטוח שתטריף אותי בשאלות ותחטט לי בחיים, הפתיעה לטובה. הם קיבלו אותי בחום, בלי לחצים, בלי שאלות חודרניות, ואפילו דיברו בנימוס כשעלה השם של מייקל שלי. אני יודע שהם לא היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אבל הם היו נחמדים. זה היה יותר ממה שיכולתי לקוות לו.
אבל דווקא מהכיוון הלא צפוי – מהכיוון שבו לא הייתי מוכן להיפגע – הגיעה המכה.
החברה הכי טובה שלי. זו שאני קורא לה "הפודקאסט שלי", ששולחת לי הקלטות של כמעט חצי שעה לווצאפ ושם היא מספרת על כל מה שקרה לה בבית, עם הילדים ובעבודה, זו שהייתה בשבילי עוגן של שפיות, כשהעולם סגר עליי מכל כיוון, ואני הייתי העוגן שלה. זו שהייתה המצפן שלי, שעזבתי מאחור לפני כשלוש שנים, זו שאני יודע את מהלך חייה יותר מכף ידי, לא הייתה אותה אישה שהכרתי. היא השתנתה. משהו עמוק בה נסגר. כלפי חוץ דיברנו רגיל, אבל אני הרגשתי איך מפגשים שהיו פעם מלאים בצחוק ובחום הפכו למפגש קריר ומלא שתיקה. היא הייתה קצת יותר מרוחקת, יותר דתייה, וקצת יותר כנועה לבעלה. הרגשתי שהיא כבר לא רואה אותי באמת. כאילו אני פוגש מישהי חדשה, מישהי שאני כבר לא בטוח אם אני מכיר בכלל. שביקשתי ממנה עזרת תייר בתחומים שונים היא סירבה בטענה ש"בעלי לא מסכים לי". ביקשתי להשאיל מטען לפלאפון ליום אחד, עד שאקנה והיא לא הסכימה להשאיל לי בטענה שבעלה לא מסכים כי הוא ממש אוהב את המטענים שלו! היא גם לא הסכימה ששליח יבוא לבית שלה למסור אשראי שלי, כי זה לא מתאים שבעלה יגיד שהוא אני והיא גם חושבת שהשליחים ערבים אז היא לא רוצה שיבואו לבניין שלה. היא גם לא רצתה שאני אקח את הילדים שלה למסגרות לימוד, כאילו יראו אותי ויסלקו אותם מהבית ספר.
זה כאב יותר ממה שציפיתי. הכאב הזה, של לראות מישהו שהיה פעם קרוב הופך לזר, היה קשה ממה שיכולתי לשאת. הרגשתי שהיא כבר לא מאמינה בי, שהיא אולי אפילו מתביישת בי ובחזות שלי. כל המפגש רק חיזק את התחושה שהיא התרחקה ממני יותר ויותר.
מצאתי את עצמי שמח יותר לראות את הילדים שלה המתוקים מאשר אותה. וזו לא הייתה תחושה שהייתי מוכן לה. לא יכולתי לדמיין שכך ירגיש המפגש המחודש שלנו, אחרי כל מה שעברנו יחד.
הכאב הזה עוצר אותי. אני לא מצליח לכתוב את הפרק הזה. הוא נשאר תקוע. ואולי זה בסדר. אולי יש דברים שצריך לתת להם זמן להתבשל, לפני שהם מוצאים את דרכם אל המילים.
נכתב וקרה ב 13 לספטמבר 2024
>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<
שבוע ויומיים שלא הייתי בבית. שבוע ויומיים שהשיחות בינינו לא היו מסונכרנות, אך למרות האתגר מצאנו זמן לדבר. מייק ואני, בצדדים שונים של המפה, רחוקים וקרובים בו זמנית, מתנהלים ביקומים מקבילים. המפגש המשפחתי היה לי די מרענן; חזרתי לרגע למדים הישנים, לחולצה הלבנה והמכנסיים השחורות. יש משהו בחולצות הלבנות של המותגים החרדיים – סטייל ואיכות שלא קיימים בשום מותג אחר, אולי חוץ מהעובדה שהן שוחטות את הכיס. אני זוכר שבכל פעם שנסעתי למרכז, מייקל ביקש ממני לקנות לו חולצות SLIM FIT של מותג חרדי כלשהו.
וכמו במסע בזמן, חזרתי אחורה כמה שנים. המשפחה התייחסה אליי כאילו אני עדיין רווק. "נו, מתי אתה חוזר?" שאלו, "ומה יש לך לחפש שם?" לא דיברו ב"אתם", אלא רק ב"אתה". זה היה מוזר, אבל החלטתי להתעלם. לא באתי לריב. אני פה לכמה ימים בלבד, ואחר כך ממשיך בחיי.
את הימים הראשונים ניצלתי למפגשים עם חברים, לדילוג ממסעדה למסעדה. באחד הימים מצאתי את עצמי בכותל המערבי, לא זוכר ולא חושב על כך שיש בתקופה הזו זמן "סליחות", ונתקל במעמד מרשים של אלפי אנשים סביבי. הלב שלי היה שם ולא שם. הרגשתי מרוחק, לא ראוי, מלוכלך וזר. לא הצלחתי להתחבר לתפילה. רק קול השופר הצליח לנער אותי וחדר למיתרי הלב. רק אז אזרתי אומץ והתפללתי – על עצמי, על האיש שלי, ועל המסע שאני עתיד לעבור כאן, ובחיים בכלל.
יצאתי משם מבולבל נורא. מסביבי חילונים מתפללים בדבקות וקדושה, ואני, שנראה חילוני כלפי חוץ, עם נשמה של דוס, מרגיש מנותק. זה תיסכל אותי. אז קניתי לי, לבעלי ולאיש שיחה שהכרתי לאחרונה, אות בספר תורה. אולי לומר לעצמי, ולאלוהים שגם כשאני לא שם – אני שם. אני מאמין במציאות הזו, גם אם מרחוק.
שבוע בארץ. כאילו כלום לא השתנה. לשמוע עברית ברחוב, להריח ריחות מוכרים, להבין את הסלנגים, לשמוע מאנשים זרים ברחוב שאומרים לי "שנה טובה אחי", לאכול אוכל של בית עם ח"י סלטים שאחותי דאגה לפנק אותי בהם. לשמוע את גיסי מזהיר: "אל תדבר על זה ליד הילדה", להתווכח עם האחים בעד ונגד גיוס חרדים לצבא, לשמוע ולהשמיע חידושי תורה. לראות את ההורה שלי מחייך כשאני נכנס לחדר, להיכנס מחדש בחלק מהמקומות לארון – הם קוראים לזה שקר לבן, "אתה לא משקר, אתה רק לא אומר את האמת כולה". לדבר בלשון יחיד על עצמי ובלשון רבים כאות כבוד לאחרים. להרגיש איך אני לאט לאט מתגעגע בטירוף לאיש שלי, למיטה שלי, ולכלבה הנוחרת שלנו.
שבוע בארץ. לראות את האחיין המתוק שלי גדל מילד שאהב לשיר, להציג הצגות ולרקוד בסלון, לגבר חתיך ועצמאי, ואז לשמוע את כולם מכנים אותו "ערס" כאילו זה שם שני שלו. ולחשוב עד כמה הם לא מבינים שזה רק עניין של זמן. זה לא "אם" אלא "מתי". יגיע הרגע שהוא ייצא מהארון, וזה יהיה למורת רוחה של אמו, שמרוב אהבה אליי לא מפסיקה לחדור לחיי כל פעם מחדש. אבל היום הוא "ערס". הגיידר שלי לא טועה. אני לא רואה ערס. אני רואה בחור מתוק ושובב, אחד שלמד שגיוס לצבא זה רע, למרות שהוא אפילו לא לומד בישיבה. אחד שרוצה לבוא לבקר אותי ושואל אם אפשר להגיע עם חבר, למרות שהוא מכיר את הסטטוס שלי. ואמא שלו בתמימות מוזרה מדרבנת: "לך תבקר את הראל! הוא גר בעיר ממש תיירותית, בטח יהיה לך שם ממש כיף." אחד שראה את התחתונים שקניתי לבן זוג שלי "אני אוהב בנים יהודים" ונקרע מצחוק ואמר שהוא חייב לצלם כדי לשלוח לחבר שלו!
וכשיום אחד הוא יחזור מהנופש המובטח אצלנו ויאמר לאחותי: "אמא, אני הומו", אני כבר יודע שהיא תתקשר אליי מבוהלת בצרחות ותאשים: "איזה רעיונות הכנסת לילד שלי לראש?" אבל שנינו נדע שזה לא קשור אליי. זה אף פעם לא קשור אליי, פשוט ככה אלוהים בחר. אז אני סותם. לא מגיב. זה לא "שלי". החיים יפתיעו אותה לבד. כשיגיע הרגע – הוא יחליט איך ומה לומר לה.
זה תמיד היה מוזר בעיניי, היכולת הזו לראות דברים מראש, להרגיש בטוח בהם עוד לפני שהם קורים, כאילו אני חווה אותם עוד לפני שקרו באמת. אני לא חושב שאני טועה הפעם.
שבוע בארץ. המשפחה, שהייתי בטוח שתטריף אותי בשאלות ותחטט לי בחיים, הפתיעה לטובה. הם קיבלו אותי בחום, בלי לחצים, בלי שאלות חודרניות, ואפילו דיברו בנימוס כשעלה השם של מייקל שלי. אני יודע שהם לא היו מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אבל הם היו נחמדים. זה היה יותר ממה שיכולתי לקוות לו.
אבל דווקא מהכיוון הלא צפוי – מהכיוון שבו לא הייתי מוכן להיפגע – הגיעה המכה.
החברה הכי טובה שלי. זו שאני קורא לה "הפודקאסט שלי", ששולחת לי הקלטות של כמעט חצי שעה לווצאפ ושם היא מספרת על כל מה שקרה לה בבית, עם הילדים ובעבודה, זו שהייתה בשבילי עוגן של שפיות, כשהעולם סגר עליי מכל כיוון, ואני הייתי העוגן שלה. זו שהייתה המצפן שלי, שעזבתי מאחור לפני כשלוש שנים, זו שאני יודע את מהלך חייה יותר מכף ידי, לא הייתה אותה אישה שהכרתי. היא השתנתה. משהו עמוק בה נסגר. כלפי חוץ דיברנו רגיל, אבל אני הרגשתי איך מפגשים שהיו פעם מלאים בצחוק ובחום הפכו למפגש קריר ומלא שתיקה. היא הייתה קצת יותר מרוחקת, יותר דתייה, וקצת יותר כנועה לבעלה. הרגשתי שהיא כבר לא רואה אותי באמת. כאילו אני פוגש מישהי חדשה, מישהי שאני כבר לא בטוח אם אני מכיר בכלל. שביקשתי ממנה עזרת תייר בתחומים שונים היא סירבה בטענה ש"בעלי לא מסכים לי". ביקשתי להשאיל מטען לפלאפון ליום אחד, עד שאקנה והיא לא הסכימה להשאיל לי בטענה שבעלה לא מסכים כי הוא ממש אוהב את המטענים שלו! היא גם לא הסכימה ששליח יבוא לבית שלה למסור אשראי שלי, כי זה לא מתאים שבעלה יגיד שהוא אני והיא גם חושבת שהשליחים ערבים אז היא לא רוצה שיבואו לבניין שלה. היא גם לא רצתה שאני אקח את הילדים שלה למסגרות לימוד, כאילו יראו אותי ויסלקו אותם מהבית ספר.
זה כאב יותר ממה שציפיתי. הכאב הזה, של לראות מישהו שהיה פעם קרוב הופך לזר, היה קשה ממה שיכולתי לשאת. הרגשתי שהיא כבר לא מאמינה בי, שהיא אולי אפילו מתביישת בי ובחזות שלי. כל המפגש רק חיזק את התחושה שהיא התרחקה ממני יותר ויותר.
מצאתי את עצמי שמח יותר לראות את הילדים שלה המתוקים מאשר אותה. וזו לא הייתה תחושה שהייתי מוכן לה. לא יכולתי לדמיין שכך ירגיש המפגש המחודש שלנו, אחרי כל מה שעברנו יחד.
הכאב הזה עוצר אותי. אני לא מצליח לכתוב את הפרק הזה. הוא נשאר תקוע. ואולי זה בסדר. אולי יש דברים שצריך לתת להם זמן להתבשל, לפני שהם מוצאים את דרכם אל המילים.
נכתב וקרה ב 13 לספטמבר 2024
>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<
הבסטי שלך עברה את השינוי שלה וזה אך ורק שלה .שום דבר לא לא בסדר אצלך (אוי יצא לי משפט מקיוטי פאי).לעולם לא תצליח לרצות את כולם ואתה גם לא צריך. זהו להיום סורי אני אחרי סיור בנובה הלב עמוס
השבמחקאני מחכה לשיתוף בפרטי איך היה.
מחקוהבסטי שלי עברה שינוי אבל אני איבדתי חברה. וזה עד היום עצוב לי. מידי פעם אנחנו מתכתבים אבל זה אחרת לגמרי... הסיפור שלנו נגמר.
🥺🥹
מחקנשמע שהדת הייתה אצלך ממקום של ברור מאליו כי זה מה שגדלת עליו והרגשת שזה חלק מהזהות שלך מבלי באמת לעצור רגע ולחשוב אם זה באמת האמת ולמה אתה עושה את כל זה. עד שהגיע מייקל וערער אותך לשאול שאלות גם מבלי שהתכוון. היום כשאתה בוגר אני מקווה שאתה מבין מה הסיבה לכל "הטקסים" ההלכתיים האלה ושזה לא באמת עניין של בחירה בתכלס למרות שמציגים את זה ככן
השבמחקאיך שאתה מצליח להעביר את התחושות והרגשות בכתיבה שלך. תענוג. לגבי המשפחה ,כתבתי לך לא פעם שזה מרגש בעיני שהמשפחה שלך חמה ואוהבת וגם כשיצאת מהארון וגם שאתה חיי עם בן זוג הם מקבלים אותך באהבה. ("אתכם" גם יגיע ). לגבי מייקל זכית בו והוא זכה בך. לגבי החברה הטובה, יש אנשים בחיים שיש להם תפקיד חשוב בחיים שלנו וכשתפקידם נגמר אז הם עוברים הלאה וצריך לדעת לשחרר. היא עברה את השינוי שלה והיא במקום אחר. ואתה המשכת בדרך שלך. יש לך עוד אחד כזה שכבר כתבת עליו... ועוד אחד שדווקא אולי חוזר לחייך ... 🦋 🦋 🦋 החיים דינמיים.....
השבמחקלגבי החברה - זה אכן כואב, אבל אומרים שלכל אחד יש תפקיד בחיים, ונראה שאת תפקידה בחיים שלך היא סיימה. אבל זה לא אומר שהיא לא עלולה לחזור יום אחד, מנסיון. 🫰
השבמחק