דחיינות
מכירות את זה שיש לכן כל כך הרבה מה לעשות אבל לא בא לכן לעשות כלום..
ואז אתן דוחות ודוחות ודוחות הכל לשניה האחרונה...
אני כל כך שונא את זה.
אני לא יודע מה עובר עליי שאני בחוץ נראה שמח אבל כמה ימים שבפנים קצת מנלכולי, מאז שחזרנו מהחופשה, שהייתה באמת מושלמת, במקום שחופשה תעשה טוב, אני מרגיש מוזר...
אני חושב שאני מתגעגע לארץ, ואני אפילו לא יודע למה.
וכיאה לדוס יש לי הרבה אחים ואחיות, כמה מהם סבבה, אבל הרוב לא להיט.
בגיזרה של הדודים החילונים אפילו קיבלתי יותר בוז כמו "אתה לא מכבד את ההורים שלך והמשפחה שלך, למה אתה עושה להם דווקא?" הכי לא ציפתי מהם.
ודווקא יש כמה דוסים שמדברים איתי באופן רגיל (חוץ מהפיל שבחדר)
בא לי לעשות מה שבא לי. בא לי להציג את הבן זוג שלי כמו שהצגתי את ערן (שם בדוי, דומה למקור, מי שיודעת בבקשה לא לכתוב את השם הזה יותר).
פשוט ערן היה גם דוסי והשתלב בנוף, ותוייג כ"חבר" אז אפילו שבתות הוא בא להורים שלי. אחים שלי אהבו אותו, הוא היה כמו פרינססה, אחיות שלי עשו לו עיניים מולי, לא הוזיז לי, לא הייתי בקטע שלו בכלל. ואז אחות אחת ממש רצתה אותו. ודיברו ממש על שידוך, ערן הדפוק חשב על זה עאלק, אז דיברתי עם הרב שלו באופן הכי זהיר שיש, אמרתי לו שאני וערן בקשר קרוב והוא קצת אובססיבי אליי, רמזתי לו, ושאלתי אם זה בסדר שיצא עם אחותי? הרב אמר שלא. הם לא יצאו. זה קצת נראה לי דפוק שהבחור שאני עושה איתו סטוצים וגר איתו יחד יצא עם אחותי רק כי בא לו להיות משפחה שלי. זה אפילו קריפי.
ברחתי מהנושא, אני אחזור.
אז הנוכחי שלי עם העיניים הסיניות שלו והמראה האחר גורם להרבה שאלות. פעם הלכתי איתו ברחוב בבני ברק, בלי ידיים או משהו, סתם הלכנו.. לא משנה מה עשינו שם... ואשכרה מישהו הסתכל לראות אותו ובטעות התנגש בעמוד תאורה, בחיי. זה היה ממש מצחיק, יש משהו שאני אוהב בחוויות האלו, אז אני מבין שהוא שונה, הוא חתיך ואחר בעיניי, והוא יודע להתלבש ממש אבל ממש טוב, ואני לא מצליח לחפש אותו לחרדי רגיל כדי שיכנס למעגל המשפחתי הנורמלי. ואני לא יכול לומר "חבר" כמו עם ערן.
אחיות שלי רואות אותו הן חושבות שהוא התגלמות הכפירה בתורה למרות שבתכלס יש לו נשמה צדיקה מהן. בא נגיד שבלעדיו הייתי כופר, ואיתו אני עושה דברים שאולי לא תאמינו, קידוש, הבדלה, נרות שבת, תפילין מידי פעם ועוד..
וזהו אני רגיש כי אחותי כתבה לי היום הודעה פוגענית. ואני לא מבין למה אני סופר את הנבלה הזו. אני במרחק מליוני קילומטרים ממנה ועדיין זה כל כך מפעיל אותי. ואני לא רוצה לספר לבן זוג שלי כי באמת אין לו כבר סבלנות אליהם. הוא לא כל כך מבין מה המשמעות של משפחה גדולה, מבחינתו שיש לנו כלב זה אומר שאנחנו משפחה מרובת ילדים.
ואני גם לא רוצה להכאיב לו.
אני לא יודע מה אני רוצה, אולי רק לבכות קצת ופאקינג לחזור לעבודה שמחכה לי כי אף אחד לא יעשה אותה במקומי ומחר יש לי דד ליין כלשהו.
ההודעה הכי ארוכה שלי פה, ואין לי משהו מצחיק לעלות. אני אחפש ואערוך אותה אם אמצא. ביי בנתיים
תגובות
הוסף רשומת תגובה