חלק 14 כ"ו- אני מתחיל פרק חדש בחיים שלי.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

"מאמי," הוא אמר בקול שמח, עיניו נוצצות, "התקבלתי לעבודה! לא משרת חלומות, אבל התנאים טובים. אתה תראה שאני לא מתכוון להיות עול עלייך לעולם! תודה שעזרת לי למצוא אותה."

חייכתי אליו, מלא גאווה. "מתוק שלי, אתה ממש לא עול," הסברתי ברוך. "אני אוהב להעניק, וכשאני נותן – זה בא מהלב, לא מחישובים כלכליים. אבל כן חשוב לי לדעת שיש לך שאיפות בחיים, שאתה לא נשאר במקום בינוני ושאיכפת לך מאיתנו."

הוא הרים גבה, חיוך מתגנב לשפתיו. "תקשיב, הראל, אני בחיים לא חשבתי שאעבוד במקצוע כזה, אבל אולי דווקא זה ייתן לי שקט. ואולי גם, סוף סוף, לא תוכל להגיד לי שיש לך עוד תירוץ לא לקבל ממני."

הקול שלו היה מלא התרגשות. ראיתי את הנחישות בעיניים שלו, וזה חימם את ליבי.

הימים עברו, והוא באמת הצליח בעבודה החדשה שלו. זו לא הייתה משרת חלומות – לא עבורו לפחות, כי יש לו השכלה גבוה. הזכיר לי את עולי ברית המועצות, אנשים בעלי תעודות רפואה שעבדו בתור שומרים בחניונים נידחים אפילו ללא נשק. העבודה נתנה לו משהו שהוא לא ידע שחיפש: שקט. האנשים סביבו דיברו באנגלית בסיסית והוא דיבר בעברית קלושה, וזה לא הפריע לאף אחד. אלא נתן לו מרחב להתרכז במשימות ולא בשיחות מיותרות. הוא היה עובד, מסיים יום בלי מחשבות מיותרות על העבודה, וחוזר הביתה עם חיוך שקט, מסופק.

ואני? המשכתי להרגיש את חיי מחולקים בין ערן לבין מייקל. במהלך היום היינו נפגשים, מייקל ואני, גונבים רגעים קטנים של אושר. לפעמים היינו קופצים לבית שלו, לפעמים מחפשים מקומות מסתור, מקומות שמזכירים את החופש של הצימר שבו היינו יחד. הרגעים האלה היו יקרים לי כל כך, אבל בלב עדיין התגנב החשש – החשש שלא נוכל להמשיך ככה לנצח.

באחד הימים, כשהיינו חבוקים על הספה הקטנה בביתו, הוא פתאום פנה אליי. "מאמי," הוא אמר, "בא נגור יחד."

נעצתי בו מבט, מנסה להבין אם אני שומע נכון.

"באמת שאני רוצה להיות איתך," הוא המשיך, קולו מלא בכנות שפשוט לא יכולתי להתנגד לה. "אני יודע שאתה דואג לחבר שלך, לערן, שלא יישאר לבד. אבל אני... אני פשוט רוצה אותך. שנוכל להתעורר באותה מיטה, לדבר לפני שאנחנו נרדמים, לראות סרטים יחד, לעשות אהבה בלי להרגיש שצריך להסתתר... אני מתגעגע אליך. אתה יודע... וברחוב זה בלתי אפשרי, לפחות מבחינתי." הוא עצר לרגע, ואז שאל בשקט, כמעט בלחישה: "מה אתה אומר, הראל? אתה מוכן לזה?"

הנושא הזה עלה לשיחה לא פעם. אני מצידי הייתי מוכן לקחת תיק ולעבור אליו כבר מחר. אבל משהו בפנים עצר אותי – המורכבות עם ערן לא נתנה לי מנוח. הדאגה שלי אליו הייתה אמיתית. אולי גדולה מדי.

בזמן האחרון הוא נראה קצת יותר רגוע. נועה הופיעה בחייו כמו פיסה של סדר. הם התחילו להיפגש פעם בשבוע, שיחת טלפון פה ושם. אפילו השדכנית, שהייתה צמודה אליהם כמו דבק, התרחקה. נועה לא הייתה רעה אליו. היא טיפוס חזק, היא נתנה לו גב, אבל היה בה משהו שהטריד אותי. כשהוא מציע X, היא מציעה Y, והכל, איכשהו, תמיד הולך לכיוון שלה. הוא יודע בדיוק מה דעתי בנושא– אפילו ניסתי לגרום לו להשתדך עם בחורות אחרות, כי כשאני רואה אותו מוותר על עצמו כמו אוטומט, אני מרגיש כאילו מישהו דוחף אותו למדרון, ואין לי שום דרך לתפוס אותו לפני הנפילה.

"מייק," אמרתי, "אני יודע שאמרנו שנעבור לגור יחד, ואני באמת רוצה את זה. אבל ערן... אני לא יכול פשוט להשאיר אותו לבד ככה. הוא יצטרך זמן להתארגן, למצוא דירה, לסדר את החיים שלו. אתה מבין אותי, נכון?"

מייקל הנהן. עיניו היו ממוקדות בי, כמו תמיד כשדיברתי, מראה שהוא מקשיב לכל מילה.

"אז למה שלא נקבע דדליין?" הוא הציע.

"דדליין?" הרמתי גבה וליטפתי את שערו.

"כן. בוא נודיע לו מראש, נגיד... חנוכה. זה ייתן לו מספיק זמן להתארגן, ואתה תוכל להרגיש שנתת לו את כל התמיכה שהוא צריך."

הבטתי בו, ותהיתי איך הוא תמיד יודע למצוא את הפתרון הנכון. "חנוכה, הא?"

"זה זמן טוב," הוא ענה בפשטות. "וחוץ מזה, זה גם זמן מספיק בשבילנו להתארגן בעצמנו. אנחנו נגור אצלי בהתחלה, עד שהחוזה שלך יסתיים, ואז נחליט איך ממשיכים."

חייכתי. הוא לא רק חשב על ערן, אלא גם עלינו. "אני אוהב אותך, אתה יודע?"

"ברור," הוא אמר, וחיוך קטן עלה על שפתיו. "גם אני."

באותו הערב בדרכי הבייתה הרצתי לי תסריטים וניסוחים בראש.

ערן ואני ישבנו בספות יחיד הקטנות שלנו, הוא בוחן את כוס הקפה שלו כאילו התשובות לחיים חבויות בקצף שעל פניו. תמיד היו לו את ההפסקות האלו, הרגעים שהוא צולל לתוך מחשבות ולא נותן לאף אחד להציץ פנימה. אבל אני ידעתי—כמעט תמיד—מה מסתובב לו בראש.

“ערן, אפשר לדבר איתך רגע?” שאלתי, מנסה להישמע קליל ככל האפשר.

“בטח, מה קרה?” הוא ענה, אבל אפילו לא הרים את העיניים מהכוס.

התיישבתי מולו, שמתי לב איך הכתפיים שלו מתקשחות, כאילו הוא כבר יודע שהולך לבוא משהו.

“תקשיב... אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון?” פתחתי בזהירות.

הוא הניד בראשו, לאט מדי. “כן, ברור.”

“אז... מייק ואני דיברנו, והחלטנו ש—” עצרתי לרגע, מחפש את המילים הנכונות, “שנעבור לגור יחד.”

ערן הקפיא את מבטו עליי, העיניים עמוסות ריסים שלו מלאות תמהיל של תדהמה ומשהו אחר, עמוק יותר, כמו כאב שמנסה להתחבא.

“וואו,” הוא אמר לבסוף, והשתתק שוב.

“ערן, זה לא יקרה מחר,” מיהרתי להבהיר. “חשבנו לקבוע דד-ליין—בחנוכה. אני רוצה לתת לך זמן להתארגן, לראות איך אני יכול לעזור לך למצוא פתרון נוח. יש לנו עוד זמן..”

הוא הניח את הכוס על השולחן המאולתר הקטן, והתכופף קדימה, מניח את ידיו על הברכיים. “אז זהו, הראל? אתה פשוט עוזב? ואני אמור להיות בסדר עם זה?”

“אני לא עוזב אותך,” אמרתי ברכות. “אני מתחיל פרק חדש בחיים שלי. אבל זה לא אומר שאני נעלם. אנחנו תמיד נהיה בקשר, אני לא הולך לשום מקום.”

הוא נשען אחורה, פרץ צחוק קצר ויבש שנשמע כמו סכין ננעצת. “ברור. אתה יודע שאני שמח בשבילך, נכון? שמח שאתם... מצליחים ככה. באמת. פשוט...” הוא גירד בראשו, מנסה לנסח. “זה שונה. אתה מבין? אני לא יודע אם אני מוכן.”

“אני יודע, ערן,” אמרתי בשקט. “אבל אני כאן לעזור לך. זה גם הזמן שלך למצוא יציבות, להרגיש טוב יותר עם הבחירות שלך. אני רואה אותך ואת נועה... אתה יודע מה אני חושב על זה, אנחנו נצליח למצוא מישהי אחרת טובה יותר אם אתה רוצה.”

“נועה,” הוא אמר בעוקצנות, ועיניו נדלקו לכמה רגעים. “כן, נועה ואני מתקדמים. אבל היא לא אתה.”

הלב שלי החסיר פעימה. ניסיתי לא להגיב. “היא לא צריכה להיות אני, היא גם לא צריכה להיות דווקא נועה” אמרתי לבסוף, “היא צריכה להיות מי שטוב או טובה לך.”

הייתה שתיקה כבדה בין שנינו, עד שהוא אמר בקול חרישי: “מגיע לך להיות מאושר, הראל.”

“וגם לך,” עניתי מיד, מנסה לשבור את המתח. “אני תמיד אהיה פה בשבילך, ערן. אבל תבטיח לי דבר אחד.”

הוא הביט בי. “מה?”

“אם אתה יוצא עם נועה, אז תיתן לה צ’אנס אמיתי. מגיע לך לחוות משהו טוב איתה. משהו שונה.”

ערן הנהן, אבל המבט בעיניו נשאר רחוק. לא יכולתי לדעת אם הוא באמת קיבל את זה, או אם הסערה בפנים רק התחילה.

הימים עברו, והחיים נכנסו למסלול חדש, אבל לא באמת חלק. ערן יצא יותר ויותר עם נועה. הוא אפילו חזר מאוחר מהרגיל בלילות. בהתחלה, שמחתי בשבילו. חשבתי שאולי הוא סוף סוף מוצא את המקום שלו, את השקט שהוא כל כך חיפש.

אבל זה לא היה ככה באמת.

ראיתי את זה בעיניים שלו בכל פעם שהייתי בסביבה. הוא חייך, דיבר על נועה כאילו היא נסיכה מהאגדות, אבל כשהיינו לבד, השקט הזה שהיה בינינו פעם התמלא ברעש. לא רעש אמיתי, אלא הרעש של הפער בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא מרגיש.

“נועה הייתה ממש חמודה היום,” הוא אמר פעם, תוך כדי שהוא נשען על הדלפק במטבח שלי. אבל הקול שלו היה שטוח, נטול התלהבות.

“חמודה?” שאלתי, מנסה לשמור על טון ניטרלי.

“כן, היא... נתנה לי תחושת יציבות. היא תמיד אומרת לי שמה שחשוב זה שיהיה לנו שלום בית, לא משנה מה,” הוא ענה, נשמע כאילו מנסה לשכנע את עצמו.

“ערן, אתה באמת מאושר איתה?” שאלתי לבסוף, לא יכולתי להתאפק יותר.

הוא שתק, בוהה בי כאילו שאלתי שאלה בשפה זרה. “מאושר? אני לא יודע. זה... טוב. אני לא לבד, וזה מה שחשוב, לא?”

התשובה הזאת דקרה אותי כמו סכין. “זה מה שחשוב? רק לא להיות לבד? ערן, מגיע לך יותר מזה.”

הוא גלגל עיניים, אבל היה ברור שהוא לא באמת כועס. “לא לכולם יש מזל כמו שלך ושל מייקל. אני צריך להיות מציאותי.”

רציתי להגיד לו שהוא טועה, שמגיע לו לחפש אהבה אמיתית, לא פשרה. אבל לא אמרתי כלום. ידעתי שהמילים שלי יפלו על אוזניים ערלות.

“למה אתה תמיד שופט אותי?” הוא התפרץ באחד הימים, אחרי שאמרתי משהו קטן מדי על נועה. “למה אתה לא יכול פשוט לתמוך בי, הראל?”

“אני לא שופט אותך, ערן,” עניתי ברוגע, למרות שהכעס כבר התחיל לבעבע בתוכי. “אני פשוט רואה שאתה לא מאושר. למה אתה לא יכול להודות בזה?”

“ואתה? אתה יודע הכל? אתה חושב שאני לא מנסה?” הוא צעק, ואז השתתק. “אני... אני פשוט לא יודע מה לעשות, בסדר? אני מנסה למצוא משהו שימלא את החור הזה.”

“אתה לא תמצא את זה במקום הלא נכון,” אמרתי בשקט, אבל המילים שלי רק הבעירו אותו יותר.

“ומה איתך?” הוא התקרב, עיניו בוערות. “מה, אתה עוזב, עובר לגור עם מייקל, וזהו? אתה חושב שזה פשוט לי? חשבת אולי שאני צריך אותך?”

הנשימה שלי נעתקה. המילים שלו פגעו במדויק, במקום שבו הפחדים שלי מתחבאים.

“אני תמיד אהיה פה בשבילך, ערן,” אמרתי, משתדל להישאר יציב. “אבל אתה לא יכול לחיות את החיים שלך דרכי. זה לא בריא לאף אחד מאיתנו.” הייתי גאה בעצמי שדיי למדתי לעמוד על שלי איתו, שאפילו שקשה לי שהוא במצב הזה אני עדיין לא מוותר על עצמי בשבילו כמו שעשיתי הרבה פעמים.

האובססיה שלו חזרה במלא הדרה, הוא התחיל לשלוח לי הודעות בשעות מוזרות במהלך היום. אם לא עניתי מיד, הוא התקשר שוב ושוב. לפעמים על שטויות—“ראיתי תמונה שלנו, ונזכרתי ביום ההוא בצפון,” ולפעמים על דברים עמוקים יותר—“אתה חושב שאני מספיק טוב לנועה? או בכלל, למישהו?”

הלב שלי כאב עליו, אבל גם ידעתי שמה שקורה בינינו כבר לא בריא.

התקווה היחידה שהייתה לי היא שהוא ימצא את הכוח לשחרר. שיבין שמערכת היחסים שלנו לא יכולה להחליף חיים עצמאיים, שהוא צריך למצוא את השקט שלו בתוכו. אבל ככל שהימים עברו, חששתי שזה יהיה קשה מדי בשבילו.

אני רציתי לעזור לו, אבל לא ידעתי איך.

כמו חרדי ממוצע הוא התארס דיי מהר, בערך חודש מאז החזרה הגנרלית שלהם. הטקס שאמור להיות מרגש ממש לא ריגש אותי.

רובו עסק בויכוחים בין המשפחות, כמה כל צד משלם, מי אחראי על מה, היה צריך להכניס באמצע רב שיפשר ויסדר בין הצדדים, אבל לבסוף ב'סימן טוב ומזל טוב' ערן התארס ואיך לא? החתונה שלו נקבעה בדיוק לחנוכה של אותה שנה.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<