חלק 15 כ"ז- מאמי, אתה חי בסרט!

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

כבר שבוע שאני גר עם מייקל, עדיין לא התרגלתי לשינוי.

אתמול הוא הפעיל מכונת כביסה של חולצות לבנות והוסיף אקונומיקה לתא של האבקה.
"מייק, מה זה הריח הזה?" שאלתי, מרגיש שנכנסתי לתוך קופסת אקונומיקה.
"שמתי אקונומיקה בכביסה, שהחולצות שלנו יהיו לבנות כמו שלג," הוא ענה בחיוך.
זה הצחיק אותי כל כך. "אני מבין שאתה חושב שאנחנו פועלי בניין, הא?" הקנטתי אותו בעדינות.
האמת, לא רציתי להקשות עליו עם הטיעון של אמא שלי, המומחית לעינייני כביסות, שטוענת שאקונומיקה הורסת את הבד. היא תמיד אומרת שעדיף לערבב חומץ עם אבקת סודה לשתייה או אבקת אפייה – "בקיצור, עושים עוגה במכונה, והכול יוצא נקי נקי," כמו שהיא אומרת.

קרה גם, שביום השני למעבר, נכנסתי לחדר השינה כשמייקל כבר ישן. גיליתי אז עד כמה השינה שלו קלה. הוא כנראה שמע את הדלת נפתחת, ובתוך שנייה אחת קפץ מהמיטה, רץ לכיוון המטבח וקרא בבהלה: "אני קם לשטוף כלים!". לא יכולתי שלא להתפקע מצחוק. אחזתי בידו והרגעתי אותו, מחזיר אותו אחר כבוד למיטה. "תישן, מתוק! מה כלים עכשיו באמצע הלילה?". הוא נרדם באותה מהירות שבה התרומם מהמיטה. למחרת בבוקר סיפרתי לו על מה שקרה. "אני שמח שאתה מחונך כל כך מההתחלה," אמרתי בחיוך.

הימים חלפו עלינו בנעימים. שכבנו מחובקים במיטה כל לילה, ושנייה לפני שעינינו נעצמות, כל אחד היה מתגלגל לצד השני של המיטה. גב אל גב, היינו נרדמים כך – בשקט ובשלווה.

סוף השבוע מתקרב, וערן מתחתן. כמו שצפוי מערן, האולם שבחר הוא בתקציב שהוא ממש לא יכול להרשות לעצמו – לא בירושלים, לא בבני ברק, אלא באזור של המשפחה של נועה.
יש לו סטנדרטים משלו. גם כשהוא בלי שקל, הוא תמיד מצליח לשדר לכולם שיש לו יותר ממה שיש באמת.

היום הגדול של ערן הגיע, התעוררתי מוקדם, עוד לפני שהשמש הצליחה לצבוע את השמיים. התייצבתי בדלת שלו בדיוק בזמן, מחכה לראות איך הוא יתמודד עם הבוקר הזה. הוא פתח לי את הדלת כשהוא עדיין בפיג'מה - חולצת טריקו אפורה ומכנסיים קצרים, עיניים חצי סגורות, שיער פרוע כמו תמיד כשהוא קם.

"ערן, קדימה, בוקר טוב, יש לנו יום גדול לפנינו," חייכתי ונכנסתי פנימה, דוחף אותו בעדינות לכיוון חדר האמבטיה.
"אני ער, אני ער..." הוא מלמל בקול צרוד, נגרר בעקבותיי.

בערך חצי שעה אחר כך, הוא כבר היה מוכן כמעט לגמרי, אני נשארתי בפינה, בוחן אותו מתארגן. הוא לבש חליפת שלושה חלקים קלאסית, עם קריצה מודרנית. בצבע שחור עמוק עם פס דק סטן מקדימה. הז'קט היה בגזרה מושלמת, מותאם בתפירה אישית. מתחת חולצה מכופתרת, לבנה כשלג , חלקה לחלוטין ללא כל קישוט מיותר. העניבה - לבנה גם היא, בד דק ועדין שנראה כמו משי יוקרתי. כשהוא קשר אותה מול המראה, שמתי לב שהוא נאנח, כאילו הוא מתמודד עם משימה מסובכת. התקדמתי ועזרתי לו ליישר אותה, מוודא שהיא יושבת בדיוק במקום הנכון.

הוא השלים את המראה עם מכנסיים שחורים בגזרה צמודה אך לא מוגזמת, כאלה שמחמיאים לגוף הרזה שלו. התספורת שלו? יצירת אומנות בפני עצמה. שיער קצר מצדדים, עם פוני מסודר בקפידה לאחור בעזרת שכבה עדינה של ג'ל. כל שערה עמדה במקום, כאילו עשתה תרגולים של משמעת. וכמובן כיפת קטיפה חדשה בצבע שחור על ראשו.

ערן הביט בעצמו במראה, סוקר את המראה הסופי. הריסים השחורים והעבים שלו הטילו צל על העיניים הבהירות, שבלטו עוד יותר באור הרך של הבוקר. הוא היה מרוצה, אני חושב, ידעתי שהוא מצפה שאגיד משהו.

"אתה נראה מדהים, כאילו אתה דוגמן מתוך מגזין" אמרתי, נעמד מאחוריו מול המראה.
"באמת?" הוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות, אולי בגלל האור, אולי בגלל ההתרגשות.
"אתה חתן מושלם. והולכת להיות לך חתונה מושלמת"

לקחתי אותו ברכב שהשכרנו במיוחד לאירוע. הוא התיישב במושב שלצדי, נשען לאחור ושיחק עם הטלפון. ראיתי שהוא מנסה להסתיר את הלחץ. "תשאיר לי לדאוג לכל השאר," אמרתי לו, וערן חייך חצי חיוך, כאילו כבר שכח לרגע למה הוא כאן.

התחנה הראשונה הייתה הצילומים בטבע. הגענו למקום שקט, עם פריחה ירוקה מסביב ושביל עץ צר שהוביל לאגם קטן. הצלם, גבר נמוך עם מבטא כבד, מיד התחיל להסתובב סביב ערן ולחפש זוויות. ואני נשארתי שם, מאחור, מביט בכל פריים דרך העדשה כאילו זה התפקיד שלי.

"ערן, תעמוד קצת יותר ישר," אמרתי, מתקרב אליו בזמן שהצלם העמיד אותו ליד עץ גדול.
"יותר טוב?" הוא שאל, מתקן את יציבתו.
"מצוין," אישרתי, נוגע בכתפו כדי לסדר מעט את הז'קט. "שום שערה לא זזה, אתה מושלם."

עמדתי מאחור ובדקתי כל תמונה שיצאה. כשמשהו לא נראה לי, מיד הפניתי את תשומת ליבו של הצלם, בלי להסס. ערן רק צחק, אבל הוא ידע שאני רציני. לא הסכמתי שהוא ייראה פחות ממושלם היום.

כשחזרנו לרכב הוא פתאום דיבר.
"אתה יודע... לא חשבתי שאגיע ליום הזה," הוא אמר, קולו רך.
"לא הבנתי אותך," עניתי, מרוכז בכביש.
"אני מתכוון... זה מרגיש כל כך אמיתי, וזה גם כל כך מפחיד."
הבטתי בו לשנייה, ואז החזרתי את המבט קדימה. "ערן, זה היום שלך. אתה יכול לפחד, זה טבעי. תהיה לך חתונה אש! אתה נראה מיליון דולר, אחי. אני אומר לך, נועה עומדת לבכות מהתרגשות. אל תשכח לחייך, טוב?."
"נו, אבל איך אני?" הוא שאל, מחכה לתשובה.
"חתיך אש," עניתי עם חיוך רחב, כי מה עוד אפשר להגיד?
ערן השפיל מבט, משחק בעניבה כאילו מחפש מה לתקן. "אתה בטוח? אני נראה... מתאים לדבר הזה?".

"ערן," הנחתי יד על כתפו, "אתה לא נראה מתאים, אתה נראה כאילו המצאת את כל הרעיון של חתונה."
"אגב, אתה יודע מה עושה מדען שרוצה להתחתן?" שאלתי בתמימות, "הוא מציע ניסויים…". הוא צחק, אבל ראיתי את הלחץ מאחורי החיוך. הוא ניסה להיות אופטימי, אבל אני מכיר אותו יותר מדי טוב. ידעתי שהוא מחפש ממני איזו מילה של עידוד, משהו שיחזק אותו. "תשמע," אמרתי, מתכופף קצת כדי להסתכל לו בעיניים, "אתה הולך לטרוף את הערב הזה. תאמין לי, כולם יעמדו בתור רק כדי להגיד לך כמה אתה מושלם." הוא הנהן, ואפילו חיוך קטן התגנב לפניו.

נכנסתי לאולם, כשברקע מוזיקה של קבלת הפנים. קולות שקטים של כינור ופסנתר התערבבו עם רשרוש השמלות ונקישות העקבים על רצפת השיש. הכול היה מואר באור חם, רך כזה, כאילו מישהו ביקש להכניס את השקיעה לתוך האולם.

ואז ראיתי אותו. מייקל.

עמד שם, מרחוק, ליד הבר, עם חליפה כחולה כהה שגורמת לו להיראות כמו איש עסקים שרק במקרה נקלע לסיטואציה. הוא הניח כוס וויסקי על הבר, וכשהעיניים המלוכסנות שלו פגשו את המבט שלי, עיניו הבהיקו באותו חיוך שקט שאני כל כך מכיר.
הוא קלט אותי קורץ לו, ובתגובה הוא הניד בראש קלות ונופף ביד אחת, תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, אבל לי זה הספיק.

מייקל הגיע לחתונה בנפרד ממני.  עם הסעה מאורגנת שיצאה מירושלים. הוא אמר לי שהוא לא אוהב אירועים והתקהלות של הרבה אנשים, אבל הוא מעצמו רצה לבוא, סיקרן אותו להיות בחתונה חרדית. הוא גם אמר לי שהוא קורא לזה "one for the team" , הוא הוסיף "אני לוקח עליי אחריות לעשות משהו שלא נח לי לטובת ה'קבוצה', ז"א לטובתך", ופה רמז בצורה בוטה שהוא מצפה שגם אני אעשה בעתיד דברים שלא נוחים לי לטובתו. מה שקצת מוזר בהתחשב שאני דיי גמיש וקשה לי לחשוב שיהיה יציאה שאני אסרב לה.

הלב שלי התחיל לרוץ. לא משנה כמה אני מנסה להתרכז במשהו אחר, מייקל תמיד גורם לי להרגיש כאילו העולם כולו מתכווץ לכמה מטרים בינו לביני.

אבל לא היה לי זמן לעמוד ולהביט בו. כי לפני שהבנתי מה קורה, שני האחים שלי, מאיר ודוד, התנפלו עליי כמו סופה.
"הראל!" מאיר קרא, קולו נשמע בכל האולם. הוא חיבק אותי חזק, ואז דוד הצטרף, טופח לי על הגב כאילו לא נפגשנו כבר חודשים ארוכים. "איזה חתונה, הא? ערן הזה יודע איך לעשות רושם," מאיר אמר, צוחק, ואז הביט סביב. "נכון," השבתי, מנסה לשמור על קול יציב.

לא יכולתי שלא להרגיש את המבט של מייקל. אפילו ממרחק, ידעתי שהוא בוחן אותנו. זו הפעם הראשונה שהוא רואה את חלק מהאחים שלי. ידעתי שהוא שומר מרחק, נותן לי את הזמן שלי, אבל גם ידעתי שהוא שם לב לכל פרט.

ראיתי את רחלי מרחוק ורצתי למחיצה "אז מה נשמה? בעלך מתחתן עם מישהי אחרת?" אמרתי בעוקצנות. היא חייכה ואמרה "אויש הראל, אתה כזה סתום! מי רוצה אותו בכלל... חסר לי בעל דבק אלייך..." צחקתי "אוי, הקנאה שלך זה משהו! מקווה שהכלה לא תיפול ותנקע את הרגל בגללך" אמרתי והסתלקתי.

מאיר, כמובן, לא פספס את ההזדמנות להרים גבה ולשאול, "תגיד, ההוא ליד הבר... נראה שהוא מכיר אותך."
"הוא מכיר, הוא חבר, השותף החדש שלי," אמרתי באגביות, מנסה לשמור על פני פוקר.
"אה, חבר," הוא אמר, הטון שלו נוטף סקרנות, "איך הכרת אותו? תעשה ביננו הכרות, הוא יודע עברית? הוא לא נראה מפה."

"הכרתי אותו במדור דרושים של עיתון 'משפחה', מה השאלות האלו? בחייאת שחרר" עניתי בציניות.

ידעתי שהשיחה הזאת עוד תחזור אליי. אבל באותו רגע, יכולתי להרגיש רק את מייקל. איך הוא מביט, איך הוא מחכה.

רק כשהוא נעמד לידי ליד הבר, לקחתי נשימה אמיתית לראשונה באותו ערב.
"אתה שורד," הוא אמר, עם הקול הרגוע הזה שלו.
"אני מקצוען," השבתי, אבל מייד שיניתי נושא. "מה שלומך? איך עברה הנסיעה? התגעגעתי אליך". אמרתי למרות שידעתי שאני נמצא היום בקו האש עם כל החברים המשותפים שלי ושל ערן, עם המשפחה שלי ושלו, וכל מי שאני מכיר. אולי להישאר עוד יום בארון? לפחות לכבד את ערן. המבטים ביני למייקל היו כמו אש, מוזיקה חסידית רועשת "קול ששון וקל שמחה, קול חתן וקול כלה" התנגנה אבל כאילו שנינו היינו בפלנטה אחרת.

מאיר פנה אליי ברגע של שקט ליד הבר, והחליט להרגיז אותי קלות.

"תגיד, הראל, מייקל הזה... מאיפה הוא בא בדיוק? הוא עולה חדש? נראה שהוא מתכוון להישאר פה הרבה זמן."

גיחכתי קלות ועניתי בקול משועשע, "מאיפה אתה חושב? מדוכן הלימונדה של הרחוב. ראיתי שהוא עושה אחלה מחיר והבאתי אותו הביתה."

"נו, אבל באמת," מאיר התעקש, מצמצם עיניים, "מה העניין איתו? אתם חולקים דירה, זה ברור. אבל נראה שהוא יותר מ'שותף לדירה'. הוא כל הזמן סביבך. אל תגיד לי שאתה פייגל'ה!"

הסבתי את מבטי לעבר מייקל, שעמד לא רחוק, מביט בנו באותו מבט קר ורגוע שמאפיין אותו, ידיים בכיסי חליפתו הכהה. הוא הניד בראשו קלות, ואני חזרתי למאיר.

"מה לעשות שהוא לא מכיר פה אף אחד?" אמרתי, בחיוך שממשיך להחמיר את החשדות של מאיר. "אם אני לא הייתי איתו, הוא היה בורח עוד לפני החופה."

מאיר חייך חצי חיוך, כאילו הבין שמשהו מתרקם פה מתחת לפני השטח.

"אתה יודע, אחי," הוא אמר בטון שקט יותר, "אני לא טיפש."

קימטתי את מצחי. "לא אמרתי שאתה טיפש," עניתי, עדיין משועשע.

"אבל אתה גם לא מספר לי הכול," הוא הוסיף, וטפח לי על הגב בטפיחה שהייתה אולי קצת חזקה מדי. "אבל בסדר, אתה תדע מתי לספר. אני רק מקווה שאתה יודע עם מי ומה אתה מתעסק. אל תעשה שטויות, לא מתאים לך."

הרגשתי את המילים שלו מתיישבות עליי כמו משקל כבד. הוא חייך שוב ופנה חזרה לרחבת הריקודים, משאיר אותי עם המילים שלו ועם המבט של מייקל, שפגש את עיניי במבט שקט ולא חוקר, כאילו הוא היה חלק מהשיחה הזאת גם אם לא אמר מילה.

"מה הוא אמר?" מייקל שאל, בקולו הרגוע כמו תמיד, כשהגיע לעמוד לצידי. "סתם," עניתי, בולע את אי-הנוחות שהייתה עכשיו בגופי. "אתה יודע איך הוא... תמיד צריך להכניס את האף שלו לכל דבר." מייקל הנהן קלות, לא מופתע. "אז מה התשובה שלך? מה לך ולי?" הוא שאל, מסתכל עליי בעיניים שהיו כל כך ברורות וקרות. "התשובה שלי," אמרתי, מחייך חיוך רחב, "אין לי מושג מי אתה ומה אתה רוצה ממני." אמרתי בקריצה.

החתונה הסתיימה בשעות הקטנות של הלילה. האורחים הלכו, האורות כבו, והאירוע היה מאחורינו. רק אני ומייקל נשארנו. ערן נסע לבית החדש שלו עם הרכב של הכלה, ואני ומייקל חזרנו ברכב החתונה, כל הדרך לירושלים.

סובבתי את המפתח בסוויץ' והתחלתי לנסוע. לא היו הרבה אנשים בכביש, אז כל מה שנשמע היה רק הרדיו ברקע. הייתי צריך את השקט הזה. אני לא יודע איך זה נראה כלפי חוץ. המילים של מאיר עדיין הדהדו לי בראש. הוא לא טיפש, וידע משהו שלא הייתי מוכן לספר אבל גם לא הסתרתי. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי שמייקל ואני בקרוב הולכים להיות נושא השיחה המשפחתי. 

"אתה בסדר?" שאלתי, לא יודע למה זה יצא ממני. אולי פשוט רציתי לדעת איך הוא באמת מרגיש אחרי כל מה שקרה היום.

הוא הרים את המבט מהחלון, נתן לי חיוך קטן. "כן, פשוט עייף," הוא ענה בקול שקט, כמעט כאילו לא היה אכפת לו כלום. אבל אני ידעתי שזו לא הייתה סתם עייפות. היו לו מחשבות, ואני יכולתי להרגיש את זה.

החזקתי את ההגה חזק יותר, מתלבט אם לשאול עוד משהו, אבל לא רציתי להלחיץ אותו. אז פשוט שמרתי על שקט.

"אתה יודע," אמרתי אחרי שתיקה קצרה, לא בטוח אם אני מדבר אליו או לעצמי, "כל הסיטואציה הזאת... היא קצת מוזרה. אנחנו כל הזמן יחד, באותו מקום, וזה מרגיש... כאילו אין הסבר ברור לזה."

הוא הביט בי, הפעם מבט שקט ואמיתי, בלי מסיכות. "אני לא רואה בזה משהו מוזר," הוא אמר בפשטות. "אני לא צריך שום דבר מעבר לזה. זה פשוט מה שזה."

לא יכולתי להסביר את זה, אבל איכשהו, המילים שלו הרגיעו אותי. אולי כי הן לא היו דרמטיות או כבדות. הן לא דרשו שום דבר, אבל בכל זאת הכילו משהו שהרגיש לגמרי שלנו.

המשכתי לנסוע. הרדיו שידר ג'אז רגוע, ואני שתקתי, "פייגלה" אני לא יודע אם אני מבין את כל מה שזה אומר, ואם כל העולם היה מבין אותנו, אבל בזמן הזה, ברכב הזה, עם מייקל, זה פשוט היה טוב. אנחנו היינו פשוט... שם. נוסעים לירושלים ברכב חתונה מקושט של כלה וחתן.

"אתה יודע," הוא אמר בקול רגוע, "החיים של ערן מתחילים עכשיו, אחרי החתונה... כל מה שהיה קודם זה רק הקדימון."

גיחכתי. "נשמע פסימי," אמרתי, מחייך. "תן לו לחיות בסרט."

מייקל צחק, צחוק משוחרר. "חי בסרט? כמו Living in a movie? יש לישראלים סלנגים מצחיקים. אני מת על זה!"

הרגשתי את היד שלו נוגעת בברך שלי. איך האצבעות שלו לוחצות בעדינות, רכות ומדויקות. המתח הזה בינינו, שכבר זמן רב רחש מתחת לפני השטח, פתאום התפשט באוויר, כאילו זה הדבר הכי טבעי וברור בעולם.

עצרתי את הרכב בתחנת דלק קטנה, כזו שלא נראית כאילו היא רואה הרבה אנשים. שדה פתוח הקיף אותנו, והכביש הראשי נצץ מרחוק, כמעט ריק. "אני זז לתדלק," אמרתי ויצאתי מהרכב. "רוצה משהו לנשנש מהחנות?"

אור קלוש בקע מחנות קטנה סמוך לתחנה. מאחורי הדלפק ישב בחור צעיר עם כובע, עסוק בפלאפון. זה היה רגע שבקלות יכול לפתוח סרט אימה.
"מזל טוב," הוא נפנף לעברנו.

מייק יצא מהרכב והבחור הביט בנו, המבט שלו השתנה מיד. כאילו הוא היה בהלם מהזוג שנגלה לעיניו, אני בטוח שהוא צילם אותנו סטייל 'פאפארצי' וכבר העלה תמונה שלנו לקבוצת הוואטסאפ שלו, רק כדי להראות לחב'רה את החתן והחתן שהוא פגש היום.

התקדמתי לדלפק, בוחר צ'יפס, מסטיקים ובקבוק מים.
"מזל טוב," הוא חייך, מתלהב. "אפשר להתחתן פה בארץ? זו פעם ראשונה שאני רואה שני חתנים!"
הבטתי במייק וצחקתי. הוא לא הבין את הסיטואציה, אבל אני זרמתי. "תודה, אחי. מה אתה אומר על אשתי?"

הבחור פרץ בצחוק. "איזה חמודים אתם! אבל רגע... יש לך כיפה! אתה דתי?"

"תקשיב," עניתי לו בקול מלא חשיבות, כאילו אני איזה פילוסוף זקן. "אף פעם אל תיתן לאף אחד להכניס אותך למשבצת. אתה יכול להיות גם וגם וגם. טבעוני שלא שמאלני, מתנגד להפלות שלא שונא חיות, הומו שלא תל אביבי... הבנת את הרעיון?"

הוא צחק בקול. "הבנתי. אבל נדמה לי שאשתך לא מבינה מה אנחנו מדברים. היא נראית קצת משועממת. איפה התחתנתם? מעניין"

היה נראה שהשאלות שלו לא יסתיימו. שילמתי, אחזתי ביד של מייקל, ויצאנו מהחנות בחזרה לרכב.
"על מה דיברתם?" הוא שאל כשהתיישבתי מאחורי ההגה. "דיברת כל כך מהר, ולא הבנתי כלום."

"סתם," עניתי, מחויך. "הוא אמר מזל טוב על החתונה שלנו, ושאשתי פשוט מהממת."

מייקל צחק. "מאמי, אתה חי בסרט! Honey, you're living in a movie.!"

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<