ערן - חלק ו' 🔞

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

  טרם יצאתי ממתחם הטיפול וכבר החזרתי לו שיחה.
הוא ענה מיד בקול נמוך ועצוב: "היי."

"אתה בסדר? ראיתי שחיפשת אותי. מצטער שלא עניתי, בימי חמישי אני הולך לטיפול פסיכולוגי בבוקר, אז אני לא זמין," הסברתי, מנסה להרגיע.

קולו שידר הקלה מהצד השני של הקו. "חשבתי שאתה מתבאס על אתמול. אל תהרוס את החברות שלנו," הוא אמר, ואני מיד הרגשתי צורך להבהיר. "אתמול היה קסום. אני כבר מחכה לפעם הבאה. למה נראה לך שהייתי נעלם ככה? וממתי אתה מבקש אישור בהודעה להתקשר אליי? תתקשר מתי שבא לך, זה לא מפריע לי. מקסימום אני לא עונה או חוזר מאוחר יותר – הכל טוב. אתה לא צריך לשאול אם זה בסדר להתקשר. תקשיב, ערן, אני לא יודע איזה אנשים כבדים הכרת בחיים שלך, אבל אני לא הם. איתי אתה אמור להרגיש בבית – מקום שאתה יכול לשבת בו בשקט, בלי לחץ. מקום כזה שבו אתה יכול להיות מי שאתה באמת, בלי לחשוב פעמיים על כל מילה או מעשה. מקום שהוא שלך."

הוא נשמע מעודד יותר. "תודה. לא נעים לי לדבר איתך על זה, ואני גם לא יודע מה אתה חושב," הוא אמר, כמו בורר את המילים. עניתי מיד: "אם אתה רוצה לדעת מה אני חושב, פשוט תשאל ואני אענה. זה לא כזה מסובך."

שמעתי אותו לוקח נשימה ארוכה. "אני לא יודע אפילו מה לשאול," הוא מלמל.

"אני יכול לנחש שאתה רוצה לדבר על הנשיקה שלנו," ניסיתי להקל עליו.

"כן, על זה," הוא ענה בלחש.

"אני אמרתי לך – אני כבר מחכה לפעם הבאה," אמרתי ברכות, "יש לך שפתיים שלמות, חמות כאלו ובשרניות, כמו מרשמלו."

הוא צחק, קצת נבוך. "איך הגעת למרשמלו?"

"לא יודע, אני טבעוני, ועדיין לא מצאתי מרשמלו טבעוני... אבל מצאתי אותך. אתה באמת כמו מרשמלו – מזכיר לי משהו מתוק ונעים, כמו של ילדות."

"אז למה אתה בטיפול?" הוא שאל, בלי שמץ היסוס בסקרנות שלו.

התחלתי לשים לב שערן טיפוס סקרן, מהסוג שלא יכול לעזוב דברים באוויר. זה דווקא לא הפריע לי. אני, לעומתו, לא רואה את עצמי כסקרן במיוחד. אני מאלו שמבקשים גג פעמיים—אם אין שיתוף פעולה, אני די מהר עובר הלאה. אבל הוא? הוא ימשיך לחפור וימצא דרך לדעת כל פרט, גם אם זה ייקח לו חצי שעה, יום, שבוע. בסוף הוא תמיד יקבל את מה שהוא מחפש.

עניתי לו בחוסר חשק, "אתה יודע שאחד ההורים שלי נפטר. שנה וחצי אחרי זה נפלתי לדיכאון. אני אולי נשמע לך עכשיו קליל וזורם, אבל רק לפני כמה חודשים לא הייתי מתפקד בכלל. לא רציתי אפילו לחיות... הייתי תקוע במיטה רוב הזמן."

"ואו! ממה הוא נפטר?" הוא שאל, נשמע מופתע, ואני קלטתי שכרגע, פשוט אין לי כוחות להיכנס לזה. ממש עכשיו יצאתי מטיפול, לא בא לי לחזור שוב לסיפור הזה.

"אולי תשאל את אחי?" הצעתי בתקווה שיבין את הרמז.

הוא הרים את קולו, "נראה לך?? אני לא מדבר עם אחיך על דברים כאלה! אנחנו... לא עד כדי כך קרובים, ומאז שהכרנו אני בכלל, אה... פחות מדבר איתו. כאילו... חוץ מזה שאנחנו לומדים באותו מקום, זה לא שיש לנו קשר כזה."

הופתעתי, הרי אחי הוא זה שנתן לי את המספר שלו. "אז למה אתה לא מדבר איתו?" שאלתי.

הוא נשמע מהסס, לוקח שנייה לפני שענה, "לא יודע... אה... פשוט... לא נעים לי ממנו, וגם... אה... אין לי מושג מה פתאום להגיד לו ומה לענות, כאילו, נניח, אם הוא ישאל אם אנחנו עוד בקשר... וכאלה. ועכשיו בכלל... אני... לא יכול להסתכל עליו, קצת מתבייש ממנו." הוא עצר לרגע, ואז מיהר להוסיף, "עוד מעט האירוסים שלו. אתה מאורגן לזה?"

שמתי לב שהוא מנסה להחליף נושא, ושמחתי לשתף פעולה. "אני הולך מחר עם חבר לקנות חליפה," עניתי. "מקווה למצוא משהו מהר ולסגור עניין, כי אני שונא קניות, במיוחד של בגדים."

"מי זה?" הוא שאל ישירות, בלי טיפת בושה.

"קוראים לו אביעד. אתה לא מכיר אותו, למדנו יחד בישיבה הקודמת. אני סומך על הטעם שלו יותר משאני סומך על שלי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מסתדר יופי עם מה שיש לי בארון."

ערן היסה אותי לרגע, מתעלם משאר התשובה שלי, "גם איתו אתה ככה?"

זייפתי כעס, "תפסיק לנסות להוציא אותי כזה," עניתי בטון כמעט מבודח, כמעט כועס. "אני לא ככה עם אף אחד אחר. רק איתך. למה? ככה. אין לי הסבר, נעול עליך."

השיחה גוועה לרגע ואז הוא מלמל, כמעט בלחישה, "אני בכלל לא יודע עליך כלום." קולו השקט והנמוך שעטף אותי, הטריף אותי.

כשהוא מדבר ככה בשקט ולאט, זרמים עדינים של חשמל עברו בי. התיישבתי על ספסל ברחוב, מרגיש כמו שבוי בקסמיו.

"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי, הקול שלי חנוק קצת, ניחר מהמתח שנבנה. "אני חם עליך, אתה משגע אותי לגמרי, והקול שלך עכשיו... אין לך מושג מה הוא עושה לי, או שאולי דווקא כן. אני מת לעשות איתך דברים שעוד לא העזתי לדמיין, ואתה זה שגורם לי לרצות את זה. השפתיים שלך על שלי, הלשון שלך חודרת אליי... כשאתה מדבר ככה, כל מה שאני מצליח לחשוב עליו זה איך יהיה כשניפגש שוב, כל הדברים שאני רוצה לעשות לך." אמרתי בלי בושה, משוחרר סוף סוף.

"תפסיק," הוא ענה, הקול שלו נשאר אותו קול רך ועמוק, אבל גם נשמע מלא ספקות. "זה לא בסדר. אנחנו חרדים למען ה'. זה מה זה לא בסדר. אתה לא מבין איזה חטא זה, גיהנום בטוח, לכף הקלע. זה ממש איסור דאוריתא. אני לא מבין בכלל איך אתה יכול לדבר ככה למישהו אחר שיש לך כיפה על הראש, שאתה שומר שבת, מתפלל עם הפה הזה ואז מה? מנשק מישהו? זה נראה לך הגיוני? אני לא חושב ככה. לא סתם התורה אומרת שזה אסור. אתה יודע כמה צרות באות על העולם בגלל דברים כאלו? זו בעיה רוחנית חמורה. כל חטא כזה יוצר תהומות בעולם, מביא עלינו עונשים קשים, ואם זה לא מספיק, אתה צריך לשמור על עצמך, להתרחק מהפיתויים הללו, כי ברגע שאתה עובר את הקו הזה, זה לא נגמר טוב. אני לא יכול להבין איך אתה מצליח ל"זרום" ככה. זה פשוט לא נכון."

הוא נואם, כאילו הוא מעביר לי הרצאה של הרב אמנון יצחק בשידור חי, אבל אני לא שומע את המילים. המילים שלו מתערבבות עם המחשבות שלי, והקול הסקסי והעמוק שלו לוחש לי באוזן מילים של אהבה שאני רק מדמיין.

"אתה מבלבל אותי," הוא אומר, ואני מדמיין את המבט שלו, את התשוקה שזוהרת בעיניו. "אני לא יודע מה אני עושה איתך. אני נמשך אלייך. אני רוצה שתזיין אותי כאן ועכשיו!" המילים שלו מתנפצות במוחי כמו רעמים, ואני מרגיש את הדופק שלי מואץ. "ואם אתה לא עושה את זה," הוא ממשיך, "אני בא אלייך במונית עכשיו לספסל שאתה יושב עליו. אתה בטח לא תצליח לקום כי תצטרך לתרגל נשימות, שכל העוברים ושבים לא יבהלו מהבחור עם הזרנוק שהולך באמצע הרחוב." אני מדמיין את הסיטואציה, את הלחץ שמצטבר בגוף שלי. זה לא נוח ככה כשהמכנסיים שלי צמודים, לוחצים על אריק שלי. ואריק? יש לו חיים משל עצמו, והוא לא מתכוון להפסיק להטריד אותי עד שזה יקרה.

"הראל? אתה שם?" ערן מעיר אותי מהחלום.

אני כל כך מגורה ממנו. "כן, מאמי, אני פה."

אני שומע אותו מחייך לעצמו, אבל בכל זאת שואל בהיסוס, "קראת לי 'מאמי'?" זה היה כמעט בלחישה, כאילו הוא חושש שהקירות מאזינים.

"כן, זה מפריע לך?" אני שואל בכנות.

הוא עוצר לרגע, "אני לא יודע, אני לא רגיל לזה. אף פעם לא קראו לי ככה... גם לא במשפחה."

חיוך קטן עולה לי. איזה חמוד הוא, אני חושב לעצמי ומוסיף, "תמיד יש פעם ראשונה."

"הראל," הוא מתחיל בקול מהוסס, "רציתי להגיד לך שאחיך כבר לא ישן איתי. מישהו אצלנו עזב – כל יום פה יש איזה חתונה, אתה לא מבין, זה בא בגלים – אז הוא עבר לחדר של הבחור שעזב. אולי תבוא לישיבה שלנו? אחיך גם הוא עוזב בעוד חודש, ובינתיים יש פה לידי מיטה ריקה כבר שבוע. לא בא לי שיכניסו מישהו זר לחדר."

"אתה מזמין אותי עכשיו לישון איתך?" אני שואל, לא לגמרי מבין את הכוונה שלו. האם הוא תמים או טיפש?.

"מה פתאום, השתגעת?" הוא נבהל. "אני רק יודע שאתה עכשיו בבית, לא לומד ומשועמם. תבוא, נחמד פה, זה לא מקום לוחץ. אתה יכול די לעשות מה שבא לך. ואם יהיה לך קשה, תמיד אפשר לברוח לחדר – ככה אני עושה לפעמים. אבל באמת שיש פה תנאים טובים, והראש ישיבה בקושי רואים אותו."

"וזה באמת בסדר מבחינתך שנהיה באותו חדר?" אני שואל, קצת מופתע.

"ברור, למה לא?" הוא עונה מיד, כאילו זה מובן מאליו.

"למה אתה חושב שאני שואל?" אני מחזיר לו באותו סגנון.

"לא יודע. מבחינתי אין בעיה. אם תרצה, אני אדבר עם ראש הישיבה, או שתדבר עם אחיך, מה שנוח לך. זה באמת לא משנה לי."

אני יודע שזו לא החלטה פשוטה לי. מאז הפטירה של ההורה שלי לא יצאתי מהבית, ואני לא מתכוון להחליט על יציאה מהבית דווקא עכשיו בשיחת טלפון, כשהזין שלי עומד. לא טוב לי בבית – יש לי רודן שמאמלל אותי – אבל אני באמת לא יודע אם מתאים לעבור מכאן אליו. במיוחד לאור מה שהפסיכולוגית חושבת. היא בטח מבינה קצת יותר ממני.

אז השבתי בקצרה, "לא יודע אם זה מתאים לעבור מכאן לגור איתך."

כנראה ש'לגור איתך' הלחיץ אותו, כי הוא מיד תיקן: "זה לא הבית שלי, אתה יודע?" הוא מנסה לרכך את הדימוי.

"אני יודע. אני אחשוב על זה. אתייעץ שבוע הבא עם הפסיכולוגית שלי ונראה." ובלב אני חושב, יש לי הרגשה שאני יודע מה היא תענה לי.

חצי דקה של שקט ואז אני שואל, "ערן? מתי נפגשים פעם הבאה?"

"אני לא יודע," הוא משיב. "אני יוצא היום לחתונה של חבר מכאן. זה שעזב לפני שבוע. הוא מתחתן בארמונות חן בבני ברק – אולם פח, אבל לפחות התחבורה הציבורית לשם זמינה. אני שונא חתונות, אני מתבייש לרקוד ולא יודע מה לעשות עם עצמי. משעמם לי, וזה לא שבאמת הולכים לאכול שם. מה שאני הכי שונא זה שגוררים אותי בכוח למעגל. אומרים שהדבר היחידי שטוב בזה זה שיש תמיד את המבוגרת שצופה בך דרך המחיצה ואז אחר כך שואלת את החתן והכלה: 'מי זה ש...? ומה עם שידוך?' כי בדיוק יש לה אחת להציע"

"אז למה אתה הולך? בשביל המבוגרת התורנית?"

"לא, איזה?! אני לא כזה נואש. פשוט לא נעים לי מהחתן. אמרתי לך, זה חבר מהישיבה. הוא הזמין אותי אישית."

אני מודה לאל על הטיפול שעברתי ואני עובר, על איך לאט לאט אני מפסיק לרצות אחרים. אני עוד לא מאה אחוז שם, אבל הרבה פחות. למשל, אם הייתי ערן, את החתונה הזאת הייתי מפספס, במיוחד שהיא מחוץ לעיר ואין שם קרבה גדולה. אני עוד לא ברמה של "אני לא רוצה לבוא", אבל בהחלט יכול למצוא תירוץ סביר כדי להתחמק מהעול.

"אתה יודע שאני לא יכול ללכת בגללך," אני אומר.

"מה? מה קרה? נפלת?" הוא נשמע מבוהל.

"לא, אני מפחד שכולם יראו את אריק שלי עומד ברחוב." אני צוחק.

"מי זה אריק?" הוא שואל בסקרנות. זה קטע, אני חושב שהוא מקנא לי אפילו בלי לשים לב.

התחלתי לשיר בזיופים מוחלטים, "אל תדברי על אריק, אני והזה שלי לא אוהבים את אריק. אריק גורם לנו להתכווץ. רוצה לדבר על אריק? לכי תהיי עם אריק, אל תדברי על אריק."

"תגיד, מה עובר עליך?" הוא צוחק.

"זה שיר של שלומי שבן. שנה לא בישיבה ואני כבר שומע שירי עגבים! אני חושב שזה שיר על אריק שלו, אם אתה מבין למה אני מתכוון." אני אומר, והוא מופתע: "אתה לא רציני שאנשים אשכרה כותבים שירים על זה? ומפרסמים את זה?" אני צוחק, והוא ממשיך לשאול, "ומה קרה לאריק שלך?"

אני נאנח בחיוך, "אריק שלי, רק מלשמוע אותך, מקבל חיים משל עצמו."

הוא צוחק. "אתה חתיכת סוטה, אמרו לך את זה?"

"לא, אבל אתה אמרת." זה כל כך כיף להקניט אותו.

"די, בבקשה, אפשר לדבר על משהו אחר?" הוא כמעט מתחנן.

"על מה תרצה?" אני שואל ספק בעיניין.

"לא יודע. עזוב, אני חוזר לבית מדרש. תחשוב על מה שהצעתי לך. בעצם, תעשה מה שאתה רוצה."

הוא ניתק, ואני נשארתי לשבת על הספסל עוד רבע שעה, מנסה לשחרר את הלחץ שבלט בגופי. לקחתי נשימה עמוקה, וניסיתי להתרכז במחשבות אחרות כדי להרגיע את עצמי.

ועכשיו אני קאובוי
in the wild wild west
and I'm gonna shoot Arik
yes, I'm gonna shoot Arik
now, bleed for me

אל תדברי על אריק, אל תדברי.

>>המשך כאן<<