חלק 5 י"ט - אני לא יכול להיות שם תמיד

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 

  לפעמים החברה נוטה לראות אנשים "חלשים" במערכות יחסים כקורבנות, כאלה שאין להם כוח ממשי. חושבים שמי ששקט, עדין או צנוע – הוא בהכרח חסר השפעה, מתוך תפיסה שמי שלא מפגין עוצמה כלפי חוץ גם לא מסוגל לשלוט בקשר או להשפיע על רגשותיהם של אחרים. אבל זו טעות. הכוח האמיתי לא תמיד שייך למי שמרים את הקול; לפעמים הוא דווקא אצל מי שיודע להקשיב מהצד, שמפעיל בעדינות את רגשותיו של האחר, מבלי שזה יבין עד כמה נשלט על ידי אותו "חלש".

ערן, למשל, נראה בעיני כל מי שמכיר אותו כבחור נאה, נעים הליכות, עדין ושברירי, אחד שלא יפגע בזבוב. ואני? תמיד הייתי נחשב ל"בעל הכוח" מבינינו – החבר השמח, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שנותן תחושה של ביטחון עצמי. 

אנשים מסביב לא ידעו על כמה אני כבול לערן, כמה אני מושפע ממנו, כמה הוא יודע לשחק על המיתרים הנכונים כדי להשאיר אותי צמוד אליו. מסובב אותי על האצבע הקטנה שלו. 

כשיצאתי מהפסיכולוגית שלי טלי וקראתי את 19 ההודעות ממנו, במקום לחזור להודעה היחידה והמתוקה של מייקל, שהייתה באמת ובתמים 'כשושנה בין החוחים', הרגשתי צורך אמיתי להרגיע במידית את ערן.

"מה קורה איתך, נשמה? מה זה ההודעות האלו?" שאלתי בחרדה.

מרגיש איך הכעס מתחיל לטפס לי בגרון. כל כך רציתי לצרוח עליו. "אתה פשוט חוצפן! הכול אני עושה בשבילך — שתהיה שמח, שתצליח, שתהיה עצמאי. אתה לא לוקח כלום ממה שאני זורק לך, אתה משליך עליי הכול. אתה משאיר אותי להילחם במלחמות שלך. ההורים שלך פאקינג מדברים איתך בזכותי! כן, בזכותי! אני הצלחתי לתווך להם כמה אתה טוב וחמוד וצדיק צדיק כמו שהם אוהבים! אני שם אותך תמיד במקום ראשון. אני נכנס לסופר ורואה שיש פתאום מבצע על פסיפלורה, אז אני קונה לך כמה, למרות שאתה יודע שאני לא סובל את הריח של הפרי הזה — רק כי אני יודע שאתה אוהב! אני סובל את הבכי שלך, את התלונות, את הסיפורים על הדייטים הכושלים, על הבוסים המעצבנים. כולם חארות מסביבך, רק אתה מושלם. אין אף אחד טוב באופק, רק אני?!. וגם עכשיו אני לא מספיק? לך להזדיין! ולא איתי. נמאס לי ממך! אני לא יכול לסבול את הכוח שיש לך עליי! אני לא סובל שהמצב רוח שלך חשוב לי יותר מהמצב רוח שלי."

אבל לא אמרתי כלום. חיכיתי לתגובת הוד מעלתו. "מה אתה שותק? תדבר!" אמרתי, מתאמץ לא להתפרץ בכעס.

"הָרִי.." הוא אמר בקול המלטף שלו, "אני לא יודע למה אתה שונא אותי כל כך? אני לא מבין איך זה שאתה לא רצית אותי היום בבוקר? בחיים לא התנהגת אליי ככה. זה נראה לך הגיוני? אני מהבוקר בוכה, העיניים שלי אדומות ושורפות, אני לא מרוכז בעבודה. נראה לי שאקח כמה ימי מחלה. אתה פגעת בי נורא. כואב לי בכל הגוף." הוא נשמע נואש.

"ערן," ניסיתי להרגיע אותו, "אני אוהב אותך בדיוק כמו מקודם. אמרנו שאנחנו אחים, לא? אמרת שאתה רוצה משפחה, לא? זה הזמן שלך להגשים את עצמך, לעבוד על זה שתוכל לממש את החלומות שלך."

ערן התחיל לבכות. "אתה באמת חושב שתהיה לי משפחה? אני כל כך דפוק, אני לא מצליח בכלום." הבנתי שהוא שוב הולך לתת לי הרצאה על כמה החיים שלו בזבל. באמת שכבר אין לי כוח לחנך אותו. "אני מצטער שאתה מרגיש ככה," אמרתי.

"אל תצטער," הוא אמר, מקנח את אפו. "אתה יכול לשנות את זה! אתה צריך להישאר איתי! אני באמת לא מבין מה מצאת בסיני המכוער הזה! יום אחד וכבר שכחת אותי? אחד? אחרי שתיפרד ממנו, אתה תתחרט על איך שהתנהגת אליי." הוא אמר בקול מתייפח.

נשמתי עמוק וניסיתי לאסוף את עצמי. הרגשתי איך הידיים שלי קפוצות, הלב שלי דופק מהר מדי, המילים מסתובבות לי בראש, אבל לא מוצאות דרך לצאת. רציתי להגיד לערן את כל מה שאני באמת חושב – שהוא חונק אותי, שאין לי אוויר לנשום, שהוא חייב להתחיל לסמוך על עצמו. אבל כמו תמיד, עצרתי. רק רציתי שזה ייגמר בשקט, בלי עוד פיצוצים.

"היה לך יום קשה," אמרתי בסוף בקול הכי רגוע שהצלחתי, "אני מבין את זה. באמת. אבל גם לי קשה לפעמים. גם אני צריך מרחב לנשום. אני עצמי לא יודע כלום, כמו שאמרת, עבר רק יום אחד."

ערן שתק לרגע, כאילו מחפש מה לענות. ואז שמעתי את הקול שלו שוב, רך כמו תמיד, אבל הפעם מלא אכזבה: "אם קשה לך איתי כל כך, אז למה אתה בכלל נשאר? אתה באמת חושב שאני מבקש ממך יותר מדי? אני רק רוצה שתהיה לצידי כשאני צריך אותך."

המילים האלה היכו בי. חשבתי פתאום על מייקל. איך איתו הרגשתי את החופש הזה, את הפשטות. כשהיינו ביחד, לא היו כל הדרמות האלה. הוא שאל אותי על תחביבים, על חלומות, רצה לדעת מי אני, בלי כל הכובד הזה שמרגיש כאילו אני אחראי לכל הפצעים שלו. לרגע ניסיתי לדמיין איך זה יהיה אם אוכל באמת לשחרר את ערן, איך היו נראים החיים שלי אם הייתי חופשי. ואולי גם מייקל יתנהג אליי בעתיד כמו ערן?

אבל ערן היה כאן, מול עיניי. קולו נשמע נואש, מתחנן לאהבה.

"אתה חשוב לי," אמרתי בסוף, כמעט מבלי לשלוט בעצמי, "אני אוהב אותך אהבת נפש, אבל אני גם צריך מרחב בשבילי. קשה לי להיות הכול בשבילך כל הזמן. אני מרגיש שאני... שאני מאבד את עצמי."

ערן התעלם לגמרי מהדברים שלי. "ככה אתה חושב עליי עכשיו? שאני עול? שאתה תקוע איתי?" הוא אמר, בקול שבור כזה שהצליח מיד להחזיר בי את רגשות האשמה. "חשבתי שאנחנו אחים, שאנחנו שותפים בנשמה. והיום אני רואה שאולי הכול היה הצגה."

הכאב שלו פילח אותי מבפנים, וכל מה שרציתי זה לסיים עם השיחה הזו בלי ליפול שוב לרשת של האשמה הזו, של החנק שאני מרגיש לצידו.

"העניין הוא," אמרתי שוב בקול רך, "שאני פשוט... אני לא יכול להיות שם תמיד. אני חייב לדאוג גם לעצמי. גם אם זה קשה."

ערן חזר לבכות, בכי חנוק כזה שרק חיזק בי את תחושת החנק. "חשבתי שאני יכול לסמוך עליך," הוא ייבב. "אתה לא מבין כמה זה קשה להרגיש כל כך לבד בעולם הזה. כולם באים והולכים, רק אתה נשארת איתי."

הרגשתי איך הכעס מתערבב ברגש אשמה, והלב שלי דופק אפילו יותר חזק. רציתי להגיד לו את כל האמת – שאני לא יכול להיות המרכז של החיים שלו, שאני רוצה לשחרר את עצמי מהמשקל הזה שהוא תולה בי, שאני רוצה לנשום, שאולי, רק אולי, הוא לעולם לא ימצא אושר בעצמו כל עוד הוא נאחז בי ככה.

פתחתי את הפה, הייתי כל כך קרוב לומר את זה, אבל בסוף מצאתי את עצמי רק לוחש: "אני כאן, ערן. אני כאן. תחזור הבייתה, אני אכין לך בערב מרק חם, תרגע. תראה שאני אותו אחד בדיוק."

בערב, מצאתי את עצמי משוטט ברחובות ירושלים, מתלבט עם עצמי אם לחזור הביתה. לא היה לי חשק לפתוח את הדלת של הבית, כבר ידעתי מה אני הולך לראות. אני עצמי רק פעם וחצי נפגשתי עם מייקל, ואמור לתת דין וחשבון לערן על משהו שאני עצמי לא סגור עליו. איך אפשר להחליט ככה? אני לא רוצה לבחור במייקל רק כי הוא עדיף מערן. אני רוצה לבחור בו כי הוא הוא.

עברתי מחנות לחנות, קניתי מצרכים לבית, דברים שלא צריך, סתם שיהיה לי סיבה לאיחור. בסוף התיישבתי על הספסל מתכת הקר של הרכבת קלה שסמוכה לשוק מחנה יהודה והתקשרתי למייקל.

"היי מייק," אמרתי.

"היי," הוא ענה.

דקה של שתיקה השתררה בנינו, נראתה לי כמו נצח.

"מה שלומך?" שאלתי.

"בסדר, מה איתך? אני שומע שאתה בעיר, שומעים את הכרוז של הרכבת... אני באזור... רוצה שאני אקפוץ?"

"אוקיי," עניתי.

כשאני מתוח ומבולבל אני ממעט במילים.

כעבור עשר דקות מייקל הגיע, הוא חייך ונופף לי לשלום מרחוק. "מה שלומך? מה אתה עושה פה?" הוא שאל. 

"סתם הסתובבתי בשוק," אמרתי, "קניתי כמה דברים לדירה ואני חוזר, מה איתך?"

"אני בסדר," הוא נראה מאושר, "אתה ממהר? בא לך לשתות משהו? לדבר? או פעם אחרת?" הוא שאל.

עדיין היה מוקדם אבל באמת שלא היה לי חשק לכלום.

"אני במצב רוח לא משהו, היה לי יום בינוני," אמרתי ובכל זאת חייכתי.

הוא התיישב על הספסל ואמר, "הא, אני מבין. אני מצטער לשמוע, אני לא אפריע לך, אם אתה רוצה אתה יכול לשתף, אתה לא חייב!". המבטא שלו כך כך מתוק, חשבתי. 

"תודה מייק," אמרתי, "נראה לי שאני צריך לישון ומחר אני אתעורר כמו חדש. סליחה שהטרחתי אותך לבוא לפה."

"זה בסדר," הוא מיהר להגיב, "אני הצעתי את זה, באמת הייתי ממש קרוב לכאן."

ישבנו שתינו שותקים על הספסל. אני לא הוספתי דבר והוא לא אמר מילה, רק הסתכל עלי בעיניים טובות.

ארבע דקות לרכבת הבאה.

ארבע דקות של שתיקה מוחלטת.

נזכרתי במה שטלי אמרה: אתה לא חייב למלא את החלל.

ופתאום, הרגשתי נוח עם הגושפנקא שהיא נתנה לי.

כשהשעון הורה דקה לרכבת, הבטתי לעברו ואמרתי: "מייקל, אני חוזר הביתה. תודה שבאת. אנחנו צריכים להיפגש מסודר בקרוב, מה דעתך על ראשון?"

הוא הסכים, ואני נבלעתי אל תוך הרכבת.

בבית ערן חיכה לי, שוכב במיטה, כשעיניו אדומות מבכי וחבילת טישו לידו.

"איך אתה מרגיש?" שאלתי. "בסדר, יכול להיות יותר טוב. כפרת עוונות, איפה היית?" הוא שאל.
"קניתי כמה דברים, אני אכין לך משהו לאכול. תנוח." אמרתי והוא השיב בקול מתמסכן, "כואב לי הראש, ויש לי סחרחורות," הוא אמר בקול חלש. "אני מקווה שאתה לא בהיריון," צחקתי.
"אתה לא מצחיק," הוא אמר בזלזול, והמשיך, "אני נשאר מחר בבית, אני רוצה קצת לנוח."

הלכתי למטבח, חשבתי לעצמי שטוב שאני אהיה קצת עסוק בבישול והוא לא יפריע לי.

אבל כעבור חמש דקות, ערן קם מהמיטה והשתרך אחריי.
"תודה שאתה דואג לי," הוא אמר, וחיבק אותי מאחורי הגב.

הסתובבתי ונשקתי לו במצח. "אתה תהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר. אתה תראה," אמרתי.
והאמנתי בכל מילה.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<