חלק 6 כ - אם אני לא ישן, אז גם אתה לא תישן! - אזהרת טריגר.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 "אוויר הרים צלול כיין", אני צועד ברחובות ירושלים; אנשים מתרוצצים סביבי: לפתע חולפת אישה עם עגלת תאומים שממהרת לאנשהו, גבר אוחז בשני שקיות לבנות מרשרשות, ילד מוצץ סוכריה ואוחז בידו השניה באבא, ילדות בחולצות בית ספר בצבע תכלת, האיש שקורא "אחרון למניין!", הפרסי שיושב בכניסה לחנות הנעליים ומשדל נשים להיכנס, אישה עם רעלה שעוברת מולי, וכמה בנות שירות לאומי מצחקקות יחד.

ואני הולך וחושב לעצמי: בא לי לצרוח! בא לי שכל הרחוב ישמע אותי צורח! בא לי להחריש את האוזניים ב"אאהההההההההההה". אני לא יכול לסבול!

עברה עליי שבת מהגיהנום, שבת שבה הייתי הכי קדוש בעולם: השתתפתי במיניין שלוש תפילות, בבוקר הגעתי הרבה לפני "הודו". קראתי את כל העלונים, מ"עולם קטן" ועד "שיחת השבוע". שבת שבה מצאתי אלף תירוצים למה לא לפגוש את העיניים של ערן. פעם אחת סירבתי לו, והוא פשוט לא מפסיק לדבר על זה. מה אני צריך לעשות, לשכב איתו כדי שיירגע? אני אמור לספק אותו? אני אגואיסט? יש לי זכות להחליט אם אני רוצה לקיים איתו יחסים או לא? למה הוא לא מחפש גבר אחר? למה אני הגבר היחידי בעולם שלו?.

עשרה ניסיונות ניסה אלוהים את אברהם אבינו. למה הוא צריך ניסיונות? האם אלוהים לא יודע מי זה אברהם? למה הוא צריך לנסות אותו?.

אולי הסיבה היא במילים "לך לך" – "לך לך אל עצמך, לפנימיותך". איך מגיעים לפנימיות?. בדיוק כמו בסיפור על הילד שגידל גולם של פרפר בקופסה. אביו של הילד הסכים, בתנאי אחד: "כשאתה רואה את הפרפר נאבק כדי לצאת, אל תיגע בו." הילד הבטיח. אבל ברגע שראה את הפרפר מתייסר במאבקו להשתחרר, רחמיו גברו עליו. הוא עזר לפרפר לצאת, אבל אז קרה הבלתי צפוי – הפרפר ניסה לעוף, נפל, ומת. הילד שב לאביו בדמעות, "אבא, אני מצטער... לא יודע מה קרה, הפרפר מת!" אביו ענה לו: "המאבק של הפרפר בקשיים – הוא שמחזק את כנפיו. בלי ההתמודדות הזו, הכנפיים נשארות חלשות, והפרפר לא יכול להתקיים." גם אברהם נדרש לעבור ניסיונות - לא כדי להוכיח משהו לאלוהים, אלא כדי לחזק את עצמו, את ליבו ואת דרכו, להגיע לפנימיות המזוקקת שלו. אני חושב שלניסיון הנוכחי שלי קוראים "ערן" ואני הניסיון שלו. הוא נלחם, נאבק, משתגע מהמחשבה שאעזוב אותו. אולי יום אחד הוא ישתחרר, יהיה פרפר יפה ועצמאי שיעוף במרחבים. וגם אני אוכל אז לגדול מחדש, להרגיש חופשי. אבל איך אני משתחרר ממנו? עד מתי אמשיך לסבול את כאבי הגדילה האלה?.

"ערן, אני פותח לך פייסבוק," אמרתי לו, והוא התחיל להתלונן: "תפתח, אבל אני לא טוב בזה, אני לא מבין בפלאפונים כמוך, זה משעמם אותי,". אבל איך לעזאזל תעזוב אותי אם אתה אפילו לא מנסה אלטרנטיבות אחרות?!

אני כבר לא יודע מה אני רוצה מעצמי. הכול בגללי – לקחתי בחור שאני לא מכיר, חיזרתי אחריו בלי להפסיק, נתתי לו את כל עולמי, פינקתי אותו והפכתי אותו למפלצת קטנה, ועכשיו זה לא אני. אני צריך לסבול אותו! אני לא יכול לזרוק אותו! אני חייב לדעת שאני מעביר אותו לידיים בטוחות.

"ערן, אולי תלך לטיפול? נו, יש את ההוא שאתה מכיר, שדאג לך כשהיית ילד, עם המשפחה שלך. שכחתי את שמו... האיש מ'יד לאחים' או 'לב לאחים'. דבר איתו!" אני כמעט מתחנן.

"כן, אני יודע," הוא עונה. "הוא מטפל ב-CBT."

"בבקשה ערן, דבר איתו! לא אכפת לי איך ובמה הוא מטפל, אבל אני יודע שהוא מכיר אותך טוב מילדות ולא יאכזב אותך."

ערן מיתמם: "אבל הוא מבני ברק, זה רחוק לי לנסוע עד לשם."

"אבל זה פאקינג בשבילך ולטובתך! אז תיסע קצת, אז מה? לבוא איתך?"

הוא מתרצה ומתקשר למטפל ההוא. מאז הם מדברים המון, וערן דואג להראות לי איך הוא מדבר איתו ובוכה, ואיך הוא בוכה כשהוא מסיים שיחה, ואיך הוא בוכה בגללי. כל זה כי מצאתי סיני מעצבן ומכוער ומאז לא רוצה לגעת בו.

ובלילה, כשאני מכורבל בשמיכה, הוא עומד מולי כמו חייל ואומר: "אתה לא תישן! אתה לא תיתן לי להישאר ער ואתה תישן! אם אני לא ישן, אז גם אתה לא תישן!" והוא מעיף ממני את השמיכה. אני אומר לו, "באימא, שחרר אותי, צא מהחיים שלי, אוקיי," ואני מרגיש איך הגוף שלי רועד כמו בהתקף חרדה. "ערן," אני מתחנן בקול ניחר, "תעזוב אותי! ואל תיגע לי בשמיכה." אבל הוא עומד וצורח: "אתה לא תישן! אתה שומע? אני לא אתן לך!"

אז אני לובש מעיל ויוצא אל הקור של הלילה. אני יושב בכניסה האחורית של הבניין וממרר בבכי כמו תינוק. מה אני הולך לעשות? אני מרגיש שבא לי לשבור לו את הצורה, לקחת את הראש שלו ולדחוף אותו לקיר, לזרוק אותו על המסילה של פסי הרכבת. יש לי כוח ויש לי אפשרות לסיים את החיים שלו פה ועכשיו. אבל אין מצב שאעשה את זה. אני לא אדם אלים. אז מה אני יכול לעשות? בא לי לקחת בלטה ולנפץ לעצמי את הגולגולת. אולי לא כדאי לי לחיות. ולמה לי לדבר על זה עם מייקל? ולמה לי בכלל להכיר אותו? אני חתיכת אפס, הרסתי לבנאדם את החיים. מי ידע שפינוק מוליד כזאת מפלצת?

אז אני נושך את היד שלי כל כך חזק, עד שהכאב מתפשט לי ביד. ואני מבין שאני חי ולא חולם. והסימן האדום-כחול הזה יהיה לי למזכרת, יזכיר לי שאני חי, ושאני אתגבר על זה. הוא לא ינצח אותי. אני חייב לעוף מהבית הזה. אבל לאן? אין לי שום מקום אחר ללכת אליו.

תוך כדי מחשבות אני מקבל הודעה: "לילה טוב נסיך, אני מחכה למחר," מייקל כתב.

אבל שני יצרים רבים בתוכי. אחד אומר: למה אתה צריך את מייקל? תישאר עם ערן. כשאתה סבבה עם ערן, כל העולם רגוע, הכול טוב, ואתם מסתדרים נהדר. והקול השני אומר: לוותר על עצמך זה לא נהדר. אל תוותר על עצמך. מגיע לך חיים יותר טובים!

אז אני עונה למייקל, "תודה, מתוק, גם אני מחכה." ומיד מוסיף: "יש לי רעיון, אולי נצא למקום שאתה אוהב?"

מייקל משיב: "תראה, אני אשמח ללכת לשחק באולינג איתך, או לעשות דברים פיזיים. יש המון דברים נחמדים שאנחנו יכולים לעשות, אבל עכשיו זה קשה בגלל מזג האוויר הקר. אבל זה יעבור! תראה, אל תדאג. באמת, יצאתי לדייטים בעבר ותכננתי דברים כדי לנסות להפוך את זה לכיף, אבל בכנות, אני פשוט אוהב להיות לידך. כשאני לידך, אני מרגיש את ההנאה של פעילויות נהדרות, ואני לא צריך הרבה.

אני יכול לתכנן דברים, אבל זה לא משנה לי. 🙂 אני פשוט רוצה להיות לידך.

יש לי רעיון למשהו נחמד שנוכל לעשות, אבל אתה חייב לבוא איתי ולא להגיד לא!"

"הפעם אתה תחליט," עניתי.

מהזמן הקצר שאני מכיר את מייקל, אני יודע שהוא לא באמת מתלהב מ"לעשות דברים פיזיים". הוא הציע את זה רק כי הקשיב לי כשדיברנו. הוא באמת הקשיב. אני חושב שבלי שהתכוון, הוא הפך להיות הנחמה שלי.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<