חלק 28- תגיד את זה בשפה שלי.

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

ימים ארוכים עברו מאז שהבית התרוקן מנוכחותו. הוא נסע מחוץ לעיר, כבול בעיסוקי עבודה ולימודים, ואני נשארתי כאן, בין הקירות הדוממים והתחושה הכבדה.

מאז תום החגים, האולטימטום שלי תלוי באוויר כמו ענן כבד: או שנתחיל טיפול זוגי, או שניפרד.
לא עוד גחמות מתישות, לא עוד לחץ שמכביד על הנשמה, לא עוד ריחוק קר במיטה, ולא ההתמכרות לאלכוהול שמסתירה יותר משחושפת. אני מסרב להיות בובה על חוט.

צלצול הטלפון קטע את זרם מחשבותיי.
"מאמי, אני בבעיה," נשמע קולו של מייקל, מתוח ומתוסכל. "איבדתי את הארנק שלי. אני לא מוצא אותו. אני עכשיו בטרמינל רכבות, וכל כך הרבה אנשים עוברים ושבים סביבי – אין לי מושג איפה הוא. אולי נפל, אולי נגנב. היה שם הכול – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, מזומן, כרטיסים שונים... הכול!"
הוא השתהה, נאנח ואז הוסיף: "לבסוף, הצלחתי בקושי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס דרך הטלפון. שש שעות נסיעה הביתה, במקום שעתיים. אני אגיע רק מחר בבוקר... אני ממש מצטער. הבטחתי לך שתנוח מחר, שאני אטפל כל היום בקאלה, אבל עכשיו אני רואה שזה כבר לא יקרה. אני אחזור מאוחר, ואני רעב לאוכל נורמלי... איזה באסה שהארנק נעלם! מה אלוהים רוצה ממני? רק לפני חודש נעלם לי הפלאפון, ועכשיו הארנק!"

"אל תדאג, נסיך," אמרתי ברוך, מנסה להרגיע את סערת רוחו. "תחזור הביתה, הכול אפשר לתקן – לבטל, לשחזר. כבר חסמת את האשראי?"
"כן, כן, חסמתי," השיב בקול מתוח, כמעט מיואש. "אני פשוט לא מבין מה קורה לי... אני מנסה להיות טוב, להשתדל, לעשות טוב, וכל הזמן צרות נופלות עליי אחת אחרי השנייה. אתה מבין? היה לי כל כך טוב בשלושת הימים האחרונים – הסתדרתי עם כולם, הם אהבו אותי, באמת הרגשתי טוב. ואז, כשאני רק רוצה לחזור הביתה, זה מה שקורה! פספסתי גם את הרכבת המהירה. עכשיו אני תקוע לשש שעות באוטובוס, מוקף באנשים מוזרים. באמת שאין צדק בעולם. מה אלוהים רוצה ממני?"

"חיים שלי, דברים קורים, הכול טוב! תבוא, אני אכין לך משהו לאכול. מה אתה רוצה?" שאלתי, מנסה לשדר רוגע, למרות שהרגשתי את הכבדות בקולו.
"לא משנה לי מה... כל מה שאתה מכין זה טוב," הוא ענה באיטיות מתפנקת, כאילו המילים התגלגלו מפיו בעצלתיים. "תשאיר לי צלחת על השולחן ותלך לישון, אל תחכה לי. אני אחזור רק בבוקר."

"הכול בסדר," אמרתי שוב, כמעט לעצמי. "תעיר אותי כשאתה בא. ואל תדאג, דברים נעלמים. זה קורה."
השתררה שתיקה קצרה, כאילו הוא שוקל את מילותיו הבאות. ואז הוא דיבר שוב, קולו רך באופן מוזר, רווי באיזו מתיקות מעושה:
"הראל... תודה ששמרת על קאלה כל הימים האלה. אבל יותר מזה, תודה שלא האשמת אותי או שפטת אותי שאיבדתי את הארנק. אני ממש עצוב... ולא רציתי להדאיג אותך או להכעיס אותך. תודה שאתה כזה נעים איתי... כשאתה נעים איתי, אני נעים כפול!"

זה היה הרגע שבו הבנתי. הוא שתה. הטון הזה, המתפנק, המילים שנמרחות כמו דבש, לא היו הטבעיים שלו.
"מאמי," אמרתי בקול יציב, "אתה שיכור?"
"מה?! שיכור?!" קולו התרומם כמעט בצחוק. "מה פתאום, מאמי! שיכור!"
ידעתי שהוא מנסה להסתיר את זה, אבל הראיות היו שם: הצחוק המתגלגל, ההיגוי הלא אחיד, ההדגשות המשונות.

"סליחה," אמרתי בשקט, "התכוונתי... שתית משהו? אולי בירה?"
הוא צחק צחוק קצר, כמעט ילדותי. "נו, מה זה משנה? הכול טוב, לא?. מה? כל מה שאמרתי עכשיו – זה פסול פתאום?" קולו קיבל גוון בכייני, כאילו האשימו אותו במשהו נורא.
"לא פסול שום דבר," הרגעתי אותו. "פשוט רוצה לדעת."

"כן!" הוא התפרץ. "התבאסתי על הארנק, היה לי מלא זמן לחכות לאוטובוס הארור הזה... אז קניתי פה כוס בירה וזהו. אוקיי?!"
"אני מבין," אמרתי ברוגע, "רק קטע שאני מזהה אם שתית רק לפי הקול שלך. הוא ממש משתנה."

הוא התעלם מההערה שלי. "תגיד שאתה אוהב אותי," אמר בקול מתפנק, כמעט תובעני, כמו ילד קטן שמבקש חיבוק.
"אני אוהב אותך," אמרתי בפשטות.
"לא ככה!" הוא קטע אותי. "תגיד את זה בשפה שלי. אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה באמת. אל תהיה תימני קשה! תהיה איתי כמו שאתה עם קאלה, תביא לי מלא נשיקות וחיבוקים."

הבנתי שהאלכוהול עשה את שלו. האיש הקשוח שלי, שבדרך כלל שומר את רגשותיו נעולים הרחק ממני, הפך פתאום למפגן אהבה מוחצן. "אני אוהב אותך, חיים שלי," אמרתי, מגייס את כל החום שיכולתי. "אתה המלך שלי, כל עולמי. ואתה הולך להצטער על כל הנשיקות והחיבוקים שביקשת עכשיו, כי אני הולך לקיים את זה עד שיצא ממך עשן."

הוא צחק צחוק מתוק ומטופש. "כולם רוצים אהבה," הוא אמר, בקול שהיה חצי שר. "זוכר שדיברנו על זה? אז כן, כולם רוצים! גם אני רוצה אהבה! לא מאלכס, ברור שלא מאלכס... אבל ממך – ממך אני רוצה."
הזכרת שמו של אלכס גרמה לי לקפוא לרגע. הוא נקב בשמו של האיש השנוא על שנינו בתקופה האחרונה. אבל הקול שלו, המלא רוך ואולי טיפת ייאוש, נגע בי יותר מכל. "אני כאן," לחשתי, "תמיד."

זה מצחיק. בדרך כלל, כשהוא שיכור לידי, הכעס שלי מתפרץ כמו להבה שמציתה כל חלקה טובה. אבל עכשיו, מרחוק, הוא היה סתם דוב איכפתי שמבקש אהבה. בלי לראות את העיניים שלו, בלי להריח את הבירה שבטח נדפה ממנו, הצלחתי להתגבר על הסערה שבדרך כלל מאיימת לשבור אותי.
הקשבתי לו מדבר במשך שעה. המילים שלו זרמו, מתערבבות בין תלונות לבין רגעים של רוך. ובכל אותו זמן, המחשבות שלי הסתחררו. אני כזה בעל נורא שהוא פחד לספר לי על הארנק? אימאל'ה. מה הוא חשב שאני אגיד? שאני אכעס? שבאמת אכעס עליו על דבר כזה?

בבוקר התעוררתי מהאור שחדר דרך התריסים החצי פתוחים. עיניי מצמצו, וכשסובבתי את הראש, ראיתי אותו שוכב לצדי. זה היה מוזר. לא שמעתי אותו נכנס הביתה. לא את הדלת נטרקת, לא את צעדיו הכבדים במסדרון, כלום.
עמדתי מול השאלה הגדולה של הבוקר: להעיר אותו בנשיקות כמו שהבטחתי לו, או לתת לו לישון? הוא נראה כל כך עייף, הפנים שלו רגועות, נשימותיו סדורות.
נאנחתי בשקט, קמתי בזהירות מהמיטה והלכתי בעצלתיים לצחצח שיניים. השירותים, שטיפת פנים, ואז צנחתי על הספה בסלון.

המבט שלי נמשך אל השולחן. האוכל שהכנתי לו אתמול בערב עדיין היה שם, ממתין בסבלנות, שלם. הוא לא נגע בו.
משהו בי התהפך. חלק בי שמח שלא הערתי אותו. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהוא היה כל כך עייף שהוא פשוט נרדם מיד כשנכנס. בלי לאכול, בלי לחשוב.

____________________
היום יש לנו ייעוץ זוגי. אני ממתין לזה כמו לאור בקצה מנהרה ארוכה. כמה פעמים כבר התנאתי את הקשר שלנו בדרישה הזאת – שנלך לטיפול. אני יודע שאנחנו חברים טובים, אפילו מצוינים, אבל יש בינינו תהום של הבדלים: מתרבויות ועד סטטוס משפחתי.

והחלק המיני... שם, דווקא שם, הכל נתקע. זה משגע אותי. הוא לא מבין למה אני חופר, למה אני מתעקש. אבל אני פשוט רוצה לדעת. להבין את העבר הרומנטי שלו, להרגיש שהוא מחפיץ אותי, רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. בלי פילטרים, בלי מסכות, בלי צורך באלכוהול שישחרר אותו.
אני רוצה שישבור את החומה. שידבר איתי בגלוי על הפגיעה המינית ההיא, שהוא שומר עמוק בפנים, נעולה בקופסה שאף אחד לא יכול לפתוח. אני רוצה שהיא תהיה על השולחן, מולנו, כדי שנוכל להתמודד איתה יחד.
אני רוצה שהוא ידבר איתי על חוויות, על רצונות, על הפנטזיות שהוא מסתיר ממני. שיביט לי בעיניים ויגיד מה הוא באמת רוצה, מה הוא באמת מרגיש. כי כרגע זה קורה רק כשהוא חרמן – ואז זה שונה, מטושטש, לא מספיק ברור.
הטיפול הזה מרגיש לי כמו הזדמנות. אולי הפעם הוא ישחרר. אולי הפעם נצליח לשבור את הקירות בינינו. אני מוכן לעשות הכל כדי שזה יקרה.

אני בטוח שיהיה לו הרבה מה להגיד עליי בייעוץ הזוגי היום. הוא תמיד טוען, כמעט בהתרסה: "אתה רק נמשך אליי! אתה בכלל לא אוהב אותי!" כאילו להימשך אליו זה פשע. ואני מודה באשמה, נמשך אליו עד עמקי נשמתי. מבחינתי הוא יפה, סקסי, חמוד, ואטרקטיבי. אני אוהב את העיניים שלו, את החום של השפתיים שלו, את זה שהגוף שלו תמיד חמים, את העור החלק שלו, הטבעי, את השרירים שעוטפים אותו. בקיצור, אני נמשך. וזה כל כך ברור לי שזה חלק ממה שאני אוהב בו.

אבל הוא בטח יעלה גם את התלונה הקבועה: "תמיד כשאני מספר להראל משהו, הוא לא באמת מקשיב. הוא ישר זורק הערות או מחפש לי פתרונות. אני רק רוצה לפרוק את מה שעל הלב, והוא כבר רץ קדימה, מנסה לתקן." ואני יודע שהוא צודק. קשה לי לשמוע שהוא סובל. כשהאהוב שלי בבעיה, אני מרגיש צורך מיידי להתערב, לעזור, לתקן. אולי זה באמת מקומם אותו לפעמים, אבל איך אפשר לצפות ממני להיות אחרת?

ואז הוא בטח ישתמש שוב במשפט ההוא: "אתה גברי יותר מדי!" נשמה, מה חשבת? התחתנת עם גבר וקיבלת בדיוק את מה שהזמנת. מה ציפית שאהיה? פחות ממי שאני?
והוא בטח גם יגיד שאני עול עליו. שזה מעייף אותו שאני "מחפש צומי", או שאני "אוהב צרות". כי זו הדרך שלו להתמודד עם איך שאני לפעמים מגיב לעולם. ויש את הזיכרון הפנומנלי שלו, זה שמרוב שהוא חד, הוא לפעמים מפחיד. מצד אחד, זה רומנטי כשהוא זוכר בדיוק מה לבשתי בדייט הראשון שלנו. מצד שני, זה כמו פצצה מתקתקת כשהוא שולף ריב מלפני שנתיים, כאילו קרה אתמול.

אני לא יודע אם הוא באמת יגיד את כל זה, אבל אני יכול לשער. אני מכיר אותו, ומכיר את עצמי. אני מודע לחסרונות שלי. ובכל זאת, אנחנו כאן. מחזיקים, נאחזים, ומנסים להבין איך להתקרב עוד קצת, איך לגשר על מה שעדיין מפריד בינינו.

השעה התקרבה, והייעוץ הזוגי החל. בפגישת ZOOM המתין לנו המטפל, דמות מעוררת השראה. היה לו זקן ארוך, שרובו הלבין עם השנים, ועיניים אפורות, מחייכות ומאירות כאילו ראו הכל אך עדיין שמרו על שמחת החיים. משהו באנרגיה שלו גרם לי להרגיש נינוח. הוא היה טיפוס חייכן, קורן, כזה שברגע שפגשנו אותו אני ובעלי, התאהבנו בו מיד.

הוא ביקש מכל אחד מאיתנו להציג את עצמו. נתתי לבן זוגי את הכבוד להתחיל. הוא דיבר בקולו הרך על הרקע שלו, סיפר איפה נולד, איך עבר ממקום למקום, ואיך החיים התגלגלו עד שפגש אותי. הוא שיתף כמה זמן אנחנו ביחד ואפילו הזכיר בחיוך רחב את "הילדה שלו", הכלבה קאלה.

כשהגיע תורי, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי. "צריך להבין," אמרתי, "שיש בינינו פערים בכל תחום כמעט. הילדות שלי הייתה שונה לחלוטין משלו. אני בן למשפחה חרדית מרובת ילדים מירושלים. עד שהכרנו, אפילו לא עזבתי את הארץ..." התחלתי לספר, ולתאר את המסלול שחיי לקחו עד לנקודה הזו.

המטפל ישב מולנו, מקשיב בריכוז ובעניין, עיניו המאירות כמו מסמנות שהוא בולע כל מילה. הוא היה נראה מאד מרוצה, אולי אפילו מוקסם.
"באמת," חשבתי לעצמי, "אנחנו זוג טוב בסך הכל. יש בינינו אהבה, אנחנו חברים טובים. נכון, יש בעיות שצריך לפתור, אבל הבסיס שלנו חזק."

לאחר שסיימנו, הייתה דממה קלה בחדר. שנינו ישבנו במתח, מחכים לשמוע מה דעתו. ואז, הוא הביט בנו, החיוך לא מש מפניו, ואמר בקול נעים ושלו: "אתם זוג מקסים. אני רואה כאן קשר חזק, אבל גם הרבה מקום לעבודה. בואו נתחיל לפצח את זה יחד."

המילים הפשוטות האלו היו בדיוק מה שהיינו צריכים לשמוע.

המטפל הישיר את מבטו אל בן זוגי ודיבר בטון רך אך מלא נוכחות: "אני רואה שאתה אדם רגיש מאוד, בעל רגישות עמוקה. אני שומע שאתה גם מחובר בצורה מיוחדת ומורכבת לנוכחות של אמא שלך בחייך. זה נושא חשוב שניגע בו. במהלך הטיפולים, נלמד יחד איך ליצור חוסן מול ההשפעות שלה ואיך למצוא איזון רגשי שייתן לך מקום משלך."

הוא עצר לרגע, מחכה לוודא שהוא באמת מקבל את תשומת הלב שלנו, ואז המשיך: "בנוגע לאלכוהול שהראל הזכיר—אני מבין שזה קשור לתחושת בדידות עמוקה. נכון, לך ולהראל יש אחד את השני ואתם חברים טובים, אבל אני חושב שאתה מרגיש שזה לא תמיד מספיק. האלכוהול הוא משהו זמין, כלי שבאמצעותו אתה משחרר את עצמך. האתגר שלנו יהיה למצוא תחליפים משמעותיים בחייך. משהו שיוכל להחליף את התחושה שהאלכוהול מעניק לך."

המילים שלו נגעו בי. הוא היה כל כך מדויק, כאילו ראה לתוך בן זוגי בצורה שאני בעצמי לא תמיד הצלחתי.

הוא פנה ישירות אליי, אך עדיין דיבר אל בן זוגי: "הראל השתמש במילה 'רוך', ואני מרגיש שהיא מגדירה אותך טוב. אתה רגיש ורומנטי מאוד, אבל אני חושב שהרומנטיקה הזו עצורה בך. אולי זה קשור לאמא שלך, אולי לפגיעות המיניות שעברת, אולי לפחד שברוך הזה טמון גם חולשה. האלכוהול משחרר אותך, נותן לך אומץ להביע את עצמך. אבל האומץ הזה יכול להגיע ממקום אחר, אמיתי יותר, חזק יותר."

הוא לקח נשימה והביט בנו שנינו, חיוך קטן מלווה את המילים: "נצטרך ללמוד יחד איך לטפל בפצעים האלה, להתמודד עם הכאב, ולאפשר לך לבטא את הרוך בלי תלות באלכוהול. כי אני רואה בבירור שאתם חברים טובים, ואוהבים, אבל מיניות היא חלק חשוב בכל מערכת יחסים. בלי מיניות טובה ובריאה, קשה מאוד לשרוד קשר ארוך טווח."

החדר שקע בשקט קצר. הייתי מרותק מהיכולת שלו לקרוא אותנו בצורה כל כך מדויקת, ולראשונה מזה זמן הרגשתי שאנחנו בידיים טובות.

היועץ פנה אליי, ובאותו הרגע כל גופי נדרך, כמו לפני משפט שדה. משהו בטון הקול שלו, בשקט שהוא הקרין, גרם לי להרגיש שעוד רגע הוא יטיל עליי פצצה רגשית.

"יש בדרך כלל ארבעה סוגי גברים," הוא התחיל לומר, קולו מהורהר, "גבר ילדותי, גבר אבהי, זכר פלוס וזכר מינוס." הוא זרק את הקטגוריות האלה לחלל החדר, בלי להסביר מה כל אחת מהן אומרת, והמשיך לדבר ישירות אליי: "אני שומע שאתה גבר אבהי. אתה דואג, מגונן, מעניק. כמו אבא—או אימא—שדואגים לילד שלהם. זה יוצר בעיה, כי כשבן זוגך רואה בך את האימא הזו, זה מלחיץ אותו. זה מפחיד אותו, כי הוא לא אוהב את אימא שלו. הנוכחות הזו מעוררת בו פחד."

המילים פגעו בי כמו פטיש. כמובן שידעתי שזה משהו שבא לי באופן טבעי, כבר בטיפול הקודם והישן נאבקתי בו, הדפוס האבהי הזה שלי. שנים שאני עובד על זה, מטפל בזה, מנסה לשנות. אבל לשמוע את זה ככה, בפשטות ובדיוק... זה כאב. היועץ המשיך לדבר כאילו ידע בדיוק מה אני חושב: "אתה תצטרך ללמוד להבין את המקום הזה, לעבוד עליו. לזכור שבעלך הוא לא ילד שלך. הוא לא צריך את האימא שבו אתה הופך להיות לפעמים."

הרכנתי את ראשי, מהנהן בשתיקה. הוא צדק. ידעתי שהוא צדק. ועדיין, היה לי קשה לשמוע את זה.

"אני מבין שעשית עבודה על זה בטיפול הקודם," הוא המשיך, קולו חם אך לא מרפה. "ויכול להיות שאם היית מתחתן עם גבר אחר, הוא לא היה רואה בך אימא או אבא. אבל בן הזוג שלך, עם הרגישות המיוחדת שלו לנוכחות אימהית, רואה את זה בך בצורה חזקה במיוחד. תחשוב על זה. הוא אמר בייעוץ עכשיו משפט כל כך חזק: 'אני לא רוצה לפגוש את אימא שלי, רק כי אני לא רוצה לחבק אותה.' המשפט הזה אומר הכל. אם הוא רואה בך את אימא שלו, אפילו אם זו תפיסה מוטעית, הוא עדיין לא יכול ולא רוצה לגעת בך. אתה מבין את ההשלכה של זה?"

לא יכולתי שלא לחשוב על כל הפעמים שבהן הרגשתי דחוי, על כל הלילות שבהם תהיתי למה המגע שלי נענה בקור. פתאום, הדברים קיבלו הקשר ברור כל כך, שזה כאב כמעט כמו גזירת גורל.

בעלי שלח מבט חד וממוקד אל המטפל, עיניו רציניות, כמעט כמו מנסה לחפש תשובה מאדם שיכול לפתור את כל הסערות שהיו לנו בראש. "תגיד, יש לנו תקווה?" הוא שאל, וקולו היה נמוך, מלא תחושת דאגה.

היועץ, במסך מולנו, חייך חיוך רחב, חיוך כזה שמסביר שידע בדיוק מה אנחנו צריכים לשמוע. "אם הייתם רואים איזה זוגות מגיעים לכאן, ואיך הם מסיימים," הוא אמר, קולו קליל, "אתם כבר בפגישה הראשונה זרקתם הכל על השולחן. זה לא מובן מאליו. אתם הגעתם לעשות עבודה, ולפני הכל, אתם כאילו באותו דף. אני חושב שאתם תהיו בסדר."

החיוך שלו היה מלא שובבות, כמעט כמו סוד שהוא שומר לעצמו, והתחושה שעברה לי בגוף הייתה של הקלה משונה. משהו בגישה שלו, בתשובה הפשוטה והחיובית, הצית בי תקווה חדשה.

לאחר רגע של שתיקה, המטפל המשיך, קולו שקט וממוקד: "אנחנו צריכים לסיים, יש לי תרגיל לא סטנדרטי בשבילכם. אני רוצה שתפגשו פעם בשבוע לערב זוגי. שעתיים, אתם יחד בלי טלפון. רק שניכם, ולא תתעסקו בשום דבר חיצוני. אתם צריכים לנהל שיחה ממש מוזרה!"

הוא עצר לרגע, כדי לוודא שאנחנו מבינים את העומק של מה שהוא הולך לומר, ואז המשיך: "אחד מכם מתחיל לדבר על נושא שחשוב או בוער בו. כשהוא מסיים, השני חוזר על מה שהוא שמע מילה במילה. בלי פרשנויות , בלי הנהונים או עיקומי שפתיים, ובלי שום חוות דעת. הוא אומר כך: 'אני שומע ממך ש…' ואז חוזר אחרי הדובר כמו תקליט, כמה שיותר קרוב למקור. כשהוא מסיים, הוא שואל את הדובר: 'אני איתך?' – ותזכרו, לא לשאול 'הבנת?' אלא רק 'אני איתך?' – הוא מדייק. "אני איתך זה ביטוי שבא מהלב, ולא מהמח'," הוא הוסיף בקולו חמים, "וזהו, אם הדובר מאשר אז המקשיב ממשיך 'ספר לי עוד' עד שהדובר עונה 'אין לי מה להוסיף.' ואז הצד השני מתחיל לדבר." במידה והדובר מרגיש שלא חזרו אחריו כראוי הוא עונה 'תודה, תן לי לדייק אותך' וחוזר על מה שרצה לומר בצורה ברורה.

היועץ סיים את דבריו ושתק רגע. החדר התמלא בשקט כבד, ושנינו שקעו במחשבות. לא הייתי בטוח אם זה באמת יעזור, ואם השיחה הזו תוביל לשינוי. הציפייה הזו, הקו הדק בין תחושת תסכול לבין אפשרות לשיפור, השאירה אותי עם הרבה שאלות – וגם אם לא מצאנו את כל התשובות, לפחות ידענו שבסופו של דבר נמשיך לנסות.

הייתי מלא בבלבול, ובתקווה מעורבת. העבודה שלנו התחילה עכשיו. אז למה אני כל כך עייף?.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<