חלק 29- "מאיפה התמרים האלה?"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

"מאמי, ברביעי אני יוצא מאוחר מהבית. אפשר להיפגש בתשע בבוקר לקפה מתחת לבית ולעשות את התרגיל שהיועץ הזוגי נתן לנו? מה אתה אומר?" מייק שאל, אחרי ימים של דחיות והתחמקויות עד שהפצרתי בו לקבוע מועד.

תשע בבוקר. קצת מוקדם מדי לדון בנושאים רציניים, חשבתי לעצמי, אבל לפחות הוא מצא זמן.

"שיהיה, אין בעיה," עניתי באיפוק, מנסה לא להראות שזה פחות מתאים לי.

למרות שאני מתעורר כל יום ב-7:30, הבקרים שלי תמיד זוחלים לאט יותר. ובכל זאת, כשהגיע היום, התארגנו ויצאנו יחד מהבית, אני עדיין מנומנם, אבל מוכן לתת לזה צ'אנס.

הבית קפה שבחרנו היה קטן ושקט, מסוג המקומות שאפשר להרגיש בהם מנותק מהעולם. ישבנו בפינה, בלי טלפונים, רק שנינו והמחברת שהבאתי איתי מונחת בינינו כמו מגשר שאין לו צדדים.

"תתחיל בבקשה," ביקשתי.

מייקל החזיר שאלה, כמעט בהתמרמרות: "למה אני ראשון? תהיה אתה!"

אבל משהו בהבעה שלי כנראה שידר לו שאין טעם להתווכח. הוא נשם עמוק והתחיל.

"אני רוצה שתדע, הראל, שהייתי רוצה שניפגש באמצע. בדרך כלל מי שמנצח הוא אגואיסט," הוא פתח, קולו מדוד, מלא כוונות טובות. "הכי חשוב זה למצוא את הדרך האמצעית."

הנאום שלו היה ארוך, כל כך טיפוסי לו – מילים יפות, מסודרות, עם שובל של קלישאות. הן מילאו את האוויר בלי להותיר בו מקום לתוכן ממשי.

הוא המשיך, אבל הדיבורים שלו הרגישו לי ככיסוי למשהו שיותר קשה להוציא החוצה. מילים יפות, ללא שום משקל ממשי. שתקתי ורשמתי את מה שהוא אמר, תוך שאני ממתין שיגיע לסוף. כשהוא סיים, חזרתי אחריו מילה במילה, כמו תקליט שבור.

"אני שומע ממך שהכי חשוב בשבילך זה להיפגש באמצע," אמרתי,כשקולי לא משתנה. "ושהכי חשוב זה למצוא את הדרך האמצעית. אני איתך?" הוספתי בסוף, כאילו הייתי ילד שמקריא משהו מתוך ספר, לא באמת מבין את המשמעות.

הוא הנהן קלות, פנים חתומות. אז הוספתי: "ספר לי עוד."

מייקל הסביר את רעיון ה"פגישה באמצע" – לא לעשות רק את מה שטוב לאחד מאיתנו, אלא למצוא דרך שבה שנינו נהיה מרוצים. הוא נתן דוגמה בנושא ה"ניקיון" – הוא יודע שאני שונא לנקות, אז הוא הציע שלא לעשות זאת כל יום, אלא רק לפני שבת או פעם ביומיים. "הכי חשוב זה להחליט יחד," הוא אמר, "ושההחלטה תהיה משותפת ושנינו נשמח בה."

חזרתי אחריו, מילה במילה. אבל הוא סיים די מהר. "אין לי עוד מה להוסיף, תורך." קולו נשמע להוט לשמוע את מה שיש לי להגיד.

נשמתי עמוק, לא ידעתי מראש מה אני עומד לומר – ולא ידעתי איך הוא יקבל את דבריי. זרמתי עם משהו שקרה יומיים קודם. ביקשתי ממנו שיעזור למישהי שפנתה אליי, ואני לא מכיר אותה. התגובה הראשונה שלו הייתה "לא רוצה", השנייה "אוקיי, אם אתה מבקש", ויום למחרת הוא כעס ואמר: "למה אתה מכריח אותי לעזור למישהי שאני לא מכיר? במיוחד עכשיו בחופשת כריסמס, לדבר עם אנשים ולהפריע להם בגללה". זה תסכל אותי. אני, באופי הישראלי שלי, לא רגיל לקרירות כזו.

"אני רוצה שתדע שזה מפריע לי שאתה לא מסוגל לעזור בלי שזה הופך לדרמה," פתחתי. "כמה פעמים ביקשתי ממך עזרה, או שמישהו אחר ביקש, ואתה פשוט מתחרפן. זה לא רק שאתה לא עוזר, זה מרגיש לי שאתה 'לא בעל חסד'. וזה מוריד לי ממך." עצרתי לשנייה, חיפשתי את המילים הנכונות. "אני שונא את המחשבה שאתה לא אדם טוב, כי אני יודע שאתה לא באמת כזה. ואני לא מבין למה זה קורה. אם מישהו מבקש עזרה ולא נראה לך, תגיד 'לא' בפנים וזהו. אל תגיד 'כן', ואז תעזור ואחר כך תתבכיין כאילו לקחו לך חלק מהלבלב. כאילו הכריחו אותך. ואז אני נשאר מצטער שביקשתי ממך משהו בכלל, ומלקה את עצמי על הטעות שעשיתי שביקשתי ממך עזרה. אתה יודע שאם זה היה בישראל, הייתי עוזר לה לבד בלי לפנות אליך בכלל."

הסתכלתי עליו, וראיתי את המילים שלי פוגעות כמו אבנים. הוא שתק, אבל פניו שידרו הכל. הוא לא יודע להסתיר את מה שהוא מרגיש. פוליטיקאי הוא לא. אם יש מישהו שלא נולד לשתוק, זה מייקל. הוא היה פשוט חייב להגיב, כל שריר בפניו העיד על כך, אבל הוא לא אמר מילה. רק בתנועות חדות לקח את המחברת שלי מהשולחן, תלש דף ממנה וכתב כמה שורות כועסות, כאילו הוא מנסה להילחם בי דרך המילים שלו.

הוא חזר אחרי כל מילה שלי, בחוסר חשק גלוי, והוסיף, "ספר לי עוד", אבל לא באמת היה מוכן לשמוע.

"זהו, אין לי יותר מה להוסיף," עניתי.

"יופי," הוא אמר, שכעסו ניכר. הוא קיפל את הדף וגנז אותו בכיס בתנועה חדה, כמעט זועמת.

לפי הכללים, אסור היה לו להגיב לי, גם לא בגלגול עיניים. אך יכולתי לראות איך כל כולו רותח מבפנים, כאילו אני מראה שמחזירה לו תמונה שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. לא ידעתי אם אני אמור להרגיש טוב שסוף סוף הוא שומע אותי, או רע שהכעס הזה שוכן בינינו כמו אורח לא רצוי.

התרגיל הזה, חשבתי לעצמי, לא נוגע רק לשמוע אחד את השני. זה גם נוגע ליכולת לשרוד את השתיקות.

היועץ הציע לנו "דייט שעתיים," אבל מייק היה כעוס, ואני הבנתי שזה לא הרגע להכביד עליו יותר. "בוא נדבר על סתם משהו, נתרגל את השיקוף," הצעתי בניסיון להרגיע את האווירה.

מייקל הנהן באי-רצון ואמר, "טוב." הוא התחיל לדבר על הצלב האדום, מתפזר לפרטים על ההיסטוריה שלו – נושא מנותק לחלוטין מהשיחה ומהתרגיל. חזרתי אחריו, מילה במילה, כמו תוכי ממושמע. הוא המשיך לדבר, ובשלב מסוים ניכר שפשוט מיצה.

כשהגיע תורי, ניסיתי להכניס קצת סדר. הסברתי לו את עקרונות השיקוף, בדיוק כפי שלמדתי והבנתי מהשיטה של אימגו. זה היה רגע של תקווה מבחינתי – חשבתי שזה יבהיר דברים. אבל מייקל, כהרגלו, לא הצליח לשבת בשקט ולהקשיב.

"אתה לא עומד בכללים," אמרתי בניסיון לשמור על איפוק. "אתה לא אמור להגיב לי."
המילים בקושי יצאו מפי כשהוא כבר התפרץ לדבריי, משוכנע בצורך שלו להשיב לי.
הוא נעצר פתאום, הביט בי בעיניים בוערות, ואמר, "בוא נלך קצת. נצא לפארק ליד, או סתם נעשה סיבוב."

שלמתי על הקפה ויצאנו מהחנות. עוד לא התרחקנו, וכבר מייק התחיל להשתולל. זה לא היה כעס שקט, אלא התפרצות גועשת, כאילו כל המתח שאסף שם ליד השולחן בבית הקפה התפוצץ בבת אחת.
"מה נסגר איתך, מייק?" שאלתי, מנסה לשמור על קלילות. "הוצאת אותי מהקפה רק כדי שתוכל לצעוק עליי פה בכיף?"

כמובן שזה רק הצית את הלהבות. הוויכוח שלנו עבר למודלים ולכללים – כל אחד עם הגרסה שלו למה שהיועץ התכוון.
"הוא אמר במפורש שצריך לדבר על מה שמפריע," ניסיתי להסביר, "אז על מה ציפית שאני אדבר? תחזית מזג האוויר?"
אבל מייק לא הצליח לראות את זה כמוני, ואני הרגשתי את הסבלנות שלי נשחקת.

בסוף, כמו תמיד, נכנעתי. כשאני נכנע, זה לא מכובד ולא יפה: אני שותק, ממלמל "בסדר, בסדר, אתה צודק," רק כדי לסיים את זה. אבל בפנים, הכעס והאכזבה רוחשים.

מייק לקח נשימה עמוקה ונראה כאילו הוא עייף גם כן.
"אוקיי, שכח מזה," הוא אמר לבסוף. "בוא נלך לשוק פה ליד. נשמע יותר כיף מדייט טיפולי, לא? אני בטוח שתיהנה מזה הרבה יותר."

הקול שלו נשמע מרגיע, אבל יכולתי לשמוע שהוא מנחם את עצמו.

זרמתי איתו. הלכנו לשוק, ובאופן מפתיע, המתח שהעיב עלינו התפוגג. נדמה היה שההמולה הצבעונית של דוכני הירקות והפירות פעלה כמו קסם משלה. כשמצאתי מלפפונים קטנים, העיניים שלי נדלקו. "סוף סוף אוכל להכין חמוצים," אמרתי לעצמי, צוחק. "אני אעשה חמוצים ואשב לבד בחושך." זה היה מין רגע קטן ומטופש, אבל הבנתי שאיכשהו, דווקא השיטוט חסר המטרה הזה בשוק הצליח להקל על שנינו.

בתור טבעוני, אני חי בשביל מקומות כאלה. הירקות והפירות שזיהיתי – וגם אלה שלא – היו חגיגה לעיניים. מצאנו שומר, קולורבי, אפילו פאטיה סגולה שלא טעמתי מעולם. קנינו גם תבלינים מיוחדים מדוכן סמוך, והחיוך שלא הצליח לרדת מפניי לא נעלם ממייק.

"בוא נגיד את האמת," הוא אמר פתאום עם חצי חיוך שובב, "יותר כיף ככה מאשר לשבת איתך בבית קפה, שאתה מכה אותי במילים."

"נסחפת, מותק." השבתי בחיוך קטן, תוך כדי שאני ממלא שקית בבננות בגודל אצבע. "אנחנו נצטרך לדבר על דברים".

"אני יודע," הוא המשיך בנימה רצינית יותר, "אבל תהיה חמוד איתי. אני יודע שיש לך הרבה תלונות עליי. זה פשוט קשה לי לשמוע אותן."

מייק צדק. באמת היו לי לא מעט תלונות. מה שהוא כבר שמע? זה היה רק החימום.

"תראה," מייק הצביע לעבר הדוכן, קוטע את הרצף הקליל של המחשבות שלי. "מוכרים פה תמרים מדוגמים לפי יחידות."
"מתערב איתך שזה מג'הול מישראל," עניתי מיד, נלהב כמו אחד שמזהה חותמת כחול-לבן מקילומטרים.
"עד לפה הם הגיעו? אין מצב! מעניין," הוא צחק. "בוא נשאל."

מייק ניגש לירקנית ושאל, "מאיפה התמרים האלה?"
"ישראל," היא השיבה בטבעיות, הופכת את הקופסה ומראה את החותמת הרשמית.
"וואו," הוא פלט, עיניו נוצצות כאילו זה היה גילוי מדעי. ואז פנה אליי בעברית, "אני לא סובל תמרים. אתה רוצה?"

התגובה שלו גרמה לי להתפוצץ מצחוק. "חיים שלי, אתה עושה ממנה כוכבת על זה שזה מישראל, ואז מודיע שאתה לא קונה? היא עוד תחשוב שאתה מחרים את ישראל!"
מייק נראה המום לרגע, ואז חייך בהבנה ואמר לירקנית, "אני שמח שאת מוכרת פרי מישראל. תביאי לנו חמישה תמרים."

היא אספה חמישה תמרים, ארזה אותם בקפידה על מגש קטן ועיטרה אותם בניילון נצמד. "15 ש"ח בבקשה," היא אמרה.
שלמתי על התמרים, מצחקק. "תגיד לי, למה זה לא כמו המילקי בגרמניה? אני רציני. אני צריך ליידע את כל החברים בארץ שישראלים בחו"ל לא באמת חיים בזול יותר. מתי כבר נפסיק עם האשליות?"

חזרנו הביתה, עמוסים בסלים ומאושרים.

לא עבר זמן וראיתי פתק מקופל ומקומט מונח על המיטה, כאילו נזרק לשם בכוונה להיעלם, אך לא לגמרי. משהו בו, באופן שבו נח, בין שכחה למודעות, גרם לי לעצור. הוא היה גלוי, נוכח, כמעט כמו מישהו שמבקש בסתר שיקשיבו לו.

לא הצלחתי להתעלם.

התכופפתי והרמתי אותו בזהירות, כאילו הוא עלול להתפרק תחת אצבעותיי. הפתק היה קרוע מעט בפינותיו, כאילו שיחקו בו ידיים עצבניות, ושורות הכתב שעליו היו לא מסודרות, כאלו שנכתבו במהירות או בכאב.

היה כתוב שם:

השימוש בטכניקה היה להשתמש בה כדי לפגוע בי.
ולמה לא אכפת לי מאנשים?

-
החלק העצוב, דיברתי על אנשים, והראל השתמש בזה כדי להתלונן.
הראל מפחד להיות חסר אונים.
אתה רק רוצה.

קראתי את המילים שוב ושוב, מנסה לפענח את כוונתו. תחושת אי-נוחות הציפה אותי – כאילו חדרתי למרחב האישי שלו, למקום שאפילו הוא לא בטוח איך להתמודד איתו. אבל איך יכולתי להתעלם? הפתק הזה, שכתב בעיצומה של סערת רגשות, לא היה אמור להגיע אליי, ובטח שלא להיקרא. אנחנו הרי לא אנשים שחודרים אחד למרחב של השני.

"השימוש בטכניקה היה להשתמש בה כדי לפגוע בי."
המילים האלו ננעצו בי. זו באמת התחושה שלו? שכל המאמץ, הכוונה שלי לבנות גשר בינינו, הפך בעיניו למשהו הרסני? כאילו השיקוף, שלמדנו כדי לעזור לנו, שימש אותי להעמיק את הפער?

תחושת הבחילה התגברה. הפתק הזה, יותר מכל וויכוח או האשמה, הראה לי לראשונה את הכאב שלו בלי כעסים או מגננות. זו הייתה אמת עירומה. 

אבל איך מתחילים שיחה כזאת איתו? איך פותחים נושא נפיץ בלי לגרום לו לקרוס שוב לתוך עצמו?

אני חייב לעמוד על שלי. תמיד נסוגתי, השתתקתי, נתתי לפחדים שלי להגדיר את הגבולות שלי. זה לא יקרה הפעם. אני כאן לא כדי לברוח או לוותר, אלא כדי ליצור משהו חזק יותר – יחד.

עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה.

"אני אעמוד על מה שצריך, מייקל," לחשתי לחלל החדר. "אבל אני אעשה את זה אחרת."

"לפעמים כשיש פצע, צריך לפתוח כדי לתפור מחדש – אחרת הוא פשוט לא יגליד."

הפתקון שמצאתי. 

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<