חלק 30 - פצצת אושר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

"תראו," אמר היועץ שלנו, דוב, מבטו יציב וחד דרך מסך המחשב. "המטרה של התרגיל היא שתצליחו לתקשר באמת. בשיקוף, אין צודק ואין טועה—יש רק הקשבה. הרעיון הוא לשים בצד את הדחף לשפוט, להגיב מיד, או לתכנן מה תגידו הלאה. פשוט להקשיב ולהכיר בכך שלצד השני יש זווית ראייה משלו. זו המציאות כפי שהוא חווה אותה. זה עולמו הפרטי. 

כשאנחנו מנהלים שיח רגיל, התגובות שלנו כמעט אוטומטיות—בין אם מילוליות, כמו ויכוח או צעקה, ובין אם לא מילוליות, כמו גלגול עיניים או הבעת זלזול. אבל בזמן השיקוף, כשאחד מדבר והשני רק חוזר אחריו מילה במילה, משהו משתנה. גם אם זה מרגיש מוזר בהתחלה, ואפילו אם אתם לא מסכימים לחלוטין עם הדברים שנאמרים, ההקשבה שלכם מתחדדת. אתם מאפשרים לשני לבטא את עצמו במלואו. ברגע הזה, הוא מרגיש מובן, מרגיש שמקשיבים לו באמת.

אני אתן לכם דוגמה," דוב עצר, מעלה חיוך קטן, כאילו נזכר בסיפור ישן. "אני, למשל, רגיל לחלוץ את הנעליים ליד המיטה. מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה שעשיתי. אבל אשתי? זה מטריף אותה. היא אומרת לי: 'דוב, אתה לא רציני! נעליים בחדר שינה? זה מגעיל! זה לא מכובד!' עכשיו, אם הייתי רווק, ברור שהייתי אומר לעצמי: 'מה הבעיה? אני בבית שלי, זכותי להניח את הנעליים איפה שבא לי!'

אבל כשאתה בזוגיות, המציאות משתנה. זה כבר לא רק 'אני' מול העולם, אלא 'אנחנו'. וכל דבר שגורם לה לכעוס, כבר לא רק בעיה שלה, אלא גם בעיה שלי. אני לא רוצה לפגוע בה, גם אם אני חושב שהבקשה שלה להוציא את הנעליים מטופשת.

תבין, הראל, כשאתה אומר על מייקל, 'הוא ככה וככה...' אתה לא רואה שזו כבר לא הבעיה שלו לבד. זה עניין זוגי. מה שמפריע לך הוא לא פחות הבעיה שלך מאשר שלו. מבחינתו, עד עכשיו, ההתנהגות שלו הייתה מושלמת—כמו שאני הנחתי את הנעליים ליד המיטה בלי לחשוב פעמיים. השיח הזה, שבו אתם לא שופטים, אלא רק משקפים, הוא הדרך ללמוד באמת להכיר זה את זה לעומק."

מייק לקח רגע, ואז פנה ליועץ הזוגי: "הבעיה היא, מעבר לזה שהראל כל הזמן גורם לי להרגיש שכל הבעיות בינינו נובעות רק ממני, מהאלכוהול שאני שותה ומהסקס שאני... בקיצור, אני כל הזמן האשם! ואז גם..." הוא עצר, בלע את רוקו, "אני מרגיש שאני שובר את הזהות שלי, כשאני מקשיב למה שהוא אומר. הוא מנסה לשנות אותי, כאילו הוא בא מוכן לריב. הוא שופך עליי את הכל בלי רחמים, אומר דברים קשים, מחייך, נראה לי שהוא נהנה להתעלל בי ככה."

"נו באמת," עניתי, גלגלתי עיניים, "אני לא מוכן לריב איתך, ולא רוצה לריב. אני כאן כדי לדבר על דברים שאנחנו לא נוגעים בהם ביום-יום, ובמיוחד אני שמח שאתה צריך להקשיב לי בלי להכניס דעות שלך באמצע. בניגוד אליך, בשיקוף, אני מעדיף לדבר על דברים פרקטיים, ולא על תיאוריות רוחניות של 'Peace and Love'. אז לך זה בסדר לדבר על ניקיון, ולי זה בסדר לדבר על דברים שחשובים לי. ויש לי עוד הרבה מה להגיד, אני באמת מקווה שתהיה פתוח לשמוע."

קולו של מייק רעד, "אני לא מבין אותך, הראל. איך אתה לא מצליח להבין אותי ואת מה שאני אומר? איך אתה לא מקשיב בכלל עד שאתה חייב מחברת כדי לכתוב כל מילה שאני אומר? מחברת! אתה יושב מולי וכותב, זה נראה לך הגיוני? מה, אני לא מספיק ברור? לא מצליח למשוך את תשומת הלב שלך לכמה דקות?"

"כשאין לך באמת על מה להתלונן," חשבתי ונאנחתי. "עכשיו הדף מפריע לך? אני כותב כי הזיכרון שלי לא תמיד מהיר, וככה אני מצליח להתרכז. בכל מקום שבו למדתי משהו, אני תמיד כותב. באולפן, בבית ספר, בישיבה – אני חייב דף ועט. לכתוב, לקשקש, לסכם, לצייר – זה חלק מהתהליך. זה אפילו אומר שכל תשומת הלב שלי ממוקדת בך. הלב שלי שומע כל מילה, ואני חוזר אחריך בדיוק, בלי לפספס. לפעמים אתה מתקן אותי על דברים שאתה בעצמך אמרת לא נכון, ורק כששומע אותי חזור עליהם, אתה מבין את זה."

מייק הוריד את ראשו. "אני לא מרגיש טוב כשאתה כותב מולי ואני מדבר. זה מרגיש כאילו אתה לא באמת שם, אתה מרחף, כאילו אני לא מספיק חשוב, שאני לא מעניין אותך. אני פותח את הלב שלי, ובעלי לא יכול להקשיב לי בלי לכתוב כל מילה? זה פוגע בי," הוא אמר, לא מצליח להסתיר את התסכול.

היועץ עצר את הוויכוח בלהט ואמר:
"נכון, היו רגעים שבהם היינו יהירים מדי ואופטימיים מדי, אבל מה שאתם תופסים ככישלון של התרגיל הוא בעצם לא כישלון, אלא חווית למידה. אני מבין שזה קשה לך, מייקל, לשמוע את כל הדברים שהראל אומר. הוא מרגיש שזה הזמן שלו להוציא את כל מה שהוא חושב, ובתהליך הזה הוא לא ממתין לרחמים.
אני מציע לך שבזמן שהוא מדבר, נסה לשים את עצמך בצד. תתאר לעצמך שהוא מדבר על מישהו אחר, ולא עליך. אתה לא חייב להזדהות עם מה שהוא אומר או להסכים איתו, פשוט תקשיב ותנסה לחזור אחרי כל מה שהוא אומר. ככל שתתמיד בזה, תוכל לראות את הדברים בצורה ברורה יותר."
כשהדברים הקשים של הראל מגיעים אליך, תגיד לעצמך בלב: "זה העולם שלו, אני לא פגום, אני בסדר! זה פשוט מה שהוא חושב על הדברים, זו פרספקטיבה שלו. אל תנסה לשכנע אותו שאתה צודק. גם אם אתה חושב שהוא טועה, שמור על פוקר פייס ותמשיך לשמוע אותו, גם אם אינך מסכים."

"אולי לא הייתי ברור," דב פנה אלי, "רק רציתי להבהיר לכם – כשאתם מבצעים את התרגיל, תגידו בהתחלה 'אני רוצה להזמין אותך לבקר בעולמי'. אם יש עומס רגשי או שאתם לא מרגישים מוכנים, אתם לא חייבים להמשיך את השיחה, אבל כשאתם מסרבים, תקבעו מועד חלופי. לדוגמה, 'אני לא פנוי עכשיו, אבל ביום X בתאריך Y נוכל לדבר'. אל תשאירו את זה באוויר בלי לקבוע זמן חדש ומדויק."

כשהשיחה התחילה להתחמם, היועץ התערב ואמר:
"בגלל כל הקושי שעולה עכשיו, אני אלמד אתכם שיטה פשוטה לבקש 'מתנה' – ומה זה בכלל אומר לתת 'מתנה'."
הוא חייך, מרוצה מהרעיון שלו. "ככה זה עובד: כל אחד מכם מבקש מהשני מתנה. אבל שימו לב – המתנה צריכה להיות משהו מדיד, תחום בזמן ובכמות, ותכלול הסבר על הצורך שהיא ממלאת. לא משהו מעורפל כמו 'אני רוצה שתרגיש אהבה כלפיי', אלא משהו קונקרטי. למשל, 'אני רוצה שבימי חמישי, כשאתה יורד לעבודה, תזרוק את הפח. זה יגרום לי להרגיש שאכפת לך מהבית.' המתנה חייבת להיות פרקטית, מדידה וברורה."

"רוצים לנסות? הראל, תתחיל. מה אתה רוצה ממייקל?"
הרהרתי רגע ועניתי: "אני רוצה שנקבע דייט קבוע פעם בשבוע, מחוץ להקשר של שיקוף או ריבים. שנצא יחד עם הכלבה, כמו זמן משפחתי. זה יעזור לי להרגיש שאנחנו משפחה."
מייקל חייך חיוך קטן. "אין בעיה. נדבר אחרי זה ונחליט על יום."
"ומה אתה רוצה?" שאלתי בסקרנות.
הוא פרץ בצחוק קל ואמר: "אני רוצה שפעם בשבוע תיקח אתה את קאלה לטיול בבוקר, כדי שאני אוכל לישון קצת יותר. זה באמת ישפר לי את הבוקר."
חייכתי והנהנתי. "סגור."

זו הפגישה השנייה שלנו עם היועץ, וברגע שה-ZOOM נסגר, משהו לא צפוי קורה. מייקל זורח. הפנים שלו קורנות כאילו פתחו עליו זרקור של אושר. הוא מזמזם שירים, מנשק אותי כל רגע, רוקד בדרכו להכין קפה. חיוך של מישהו שניצח בתחרות של החיים.
ואני? אני ההפך הגמור. התחושות מתערבלות בתוכי – תסכול, אכזבה, עייפות. אני שומע בראש את המילים שלו שוב ושוב: "אתה מתנהג אליי כמו אמא שלי, כמו איזה אבא." אני מתייסר. אולי אני לא טוב בשבילו? אולי אני עושה לו יותר נזק מתועלת, כמו שעשיתי לערן?
כל זה מכה בי כמו סטירה לפנים. ואז המחשבות גולשות אחורה, לימים אחרים, לימים בהם היינו שנינו מאושרים באמת. אני נזכר בדייטים הראשונים שלנו, בצחוקים, בהתרגשות. ואיך עכשיו? ריבים קטנוניים שולטים בשגרה שלנו, מטשטשים את מי שהיינו. אני מרגיש איך המרחק בינינו הולך ומעמיק, צעד אחר צעד.

הפצצת האושר הזו, מייקל, טסה לאירופה לשבוע כמעט. ואני לא מפסיק לשאול את עצמי: איך לעזאזל נעשה את השיקוף מרחוק?

"אני אוהב אותך," אני אומר לו, בזמן שהוא קורן מאושר, מחייך אליי ומגיש צלחת עם כוס תה ועוגיות.
הרי כשמייקל "משרת" אותי ככה, זה סימן שהוא אוהב אותי באמת. כל כולו.
הוא מחזיר לי באותו רגע מבט ממיס: "אתה? אותי? אני לא מאמין! "Is that you?" ואז מגיע החיוך הזה שלו – חיוך שמנצח כל מה שקרה בינינו קודם.
ואנחנו, כאילו לא היה פה חושך לפני שעה, פשוט צוחקים. ואוהבים.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<