אהבה גאה בנכר

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< בבקרים הוא מתוק מתמיד. באופן קבע הוא מתעורר לפניי, מוודא שאני מכוסה היטב, ואז מוסיף עליי גם את השמיכה שלו—שלא יהיה לי קר. ברגעים האלה אני מרגיש כמו סנדוויץ’ קטן עטוף בחום ובתשומת לב, וזה נחמד לי בכל פעם מחדש. אבל הלילות הם שלי. כשהוא סוף סוף נמרח עליי, כבד מעייפות, אני מעביר לו אצבעות בשיער, חורש קווים עדינים על הקרקפת שלו. הוא מת על זה, מתמכר לתחושה עד שנרדם בין זרועותיי. תמיד צחקנו על זה שזו החלוקה בינינו—הוא איש של בוקר, אני של שעות הערב. כבר שבועיים שנדרתי לעצמי שאני לא נוגע בו. גם לא בחיבוק אקראי על הספה. גם לא בליטוף אגבי כשהוא עובר לידי במטבח. "אפילו בלייזר אני לא נוגע בו" הבטחתי לעצמי. " אני נמנע מכל קרבה". לא כי אני לא רוצה. להפך—אני מת להרגיש אותו. אבל משהו בי החליט שנמאס לי להיות זה שתמיד יוזם. נמאס לי לרדוף אחריו. נמאס לי להתאכזב. נמאס לי להיות זה שמחזר, שרודף אחרי תשומת לב, שאוסף פירורים של חום ואז בונה מהם סיפורים שלמים בראש. אני רוצה שהוא יבוא אליי. אני רוצה להרגיש אהוב, לא רק נחוץ. בהתחלה, הוא לא שם לב...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< הים היה סוער באותו בוקר, אבל זה התאים לי. פסעתי יחף על החוף, רגליי שוקעות קלות בחול הרך והקר. המים התקרבו אליי בגלים קטנים וחמקניים, כמו מנסים לגעת בי בלי שאשים לב. זה היה המקום שלי לברוח אליו, לחשוב, לנשום. מייקל תמיד אמר שאני מרבה לברוח, אצלי "הכל בסדר", שאני לא עומד מול דברים עד הסוף. אולי הוא צודק. אבל דווקא עכשיו, כשהייתי צריך לברוח, הרגשתי שאני מתקרב למשהו. לגעת באמת. לא ידעתי אם זה הזמן שלי לבד, הרעש הרך של הגלים, או המילים שהוא אמר בשיקוף האחרון שלנו, אבל משהו התחיל לזוז בי. “אתמול הוא הגיע לפגישת שיקוף יותר מוכן” חשבתי לעצמי כשנזכרתי בפארק ההוא, בפגישה ההיא. הוא איחר, כמובן. ישבנו על ספסל פשוט, אני מתוח וטעון, והוא מתנצל על שיחת עבודה שהתעכבה, בטון שקט שדווקא הכעיס אותי יותר. “הוא לא לוקח אותנו ברצינות,” רטנתי לעצמי, אבל השארתי את המחשבה בפנים, מחכה לתורי. הפעם אני התחלתי ראשון, ממש כעסתי, אפילו צעקתי והטחתי בו מילים קשות תוך כדי שאני מחכה לשמוע אותו חוזר אחריי. הוא עמד בזה הפעם בגבורה. כשסיימתי הרגשתי שבע.  ואז הוא ה...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "תראו," אמר היועץ שלנו, דוב, מבטו יציב וחד דרך מסך המחשב. "המטרה של התרגיל היא שתצליחו לתקשר באמת. בשיקוף, אין צודק ואין טועה—יש רק הקשבה. הרעיון הוא לשים בצד את הדחף לשפוט, להגיב מיד, או לתכנן מה תגידו הלאה. פשוט להקשיב ולהכיר בכך שלצד השני יש זווית ראייה משלו. זו המציאות כפי שהוא חווה אותה. זה עולמו הפרטי.  כשאנחנו מנהלים שיח רגיל, התגובות שלנו כמעט אוטומטיות—בין אם מילוליות, כמו ויכוח או צעקה, ובין אם לא מילוליות, כמו גלגול עיניים או הבעת זלזול. אבל בזמן השיקוף, כשאחד מדבר והשני רק חוזר אחריו מילה במילה, משהו משתנה. גם אם זה מרגיש מוזר בהתחלה, ואפילו אם אתם לא מסכימים לחלוטין עם הדברים שנאמרים, ההקשבה שלכם מתחדדת. אתם מאפשרים לשני לבטא את עצמו במלואו. ברגע הזה, הוא מרגיש מובן, מרגיש שמקשיבים לו באמת. אני אתן לכם דוגמה," דוב עצר, מעלה חיוך קטן, כאילו נזכר בסיפור ישן. "אני, למשל, רגיל לחלוץ את הנעליים ליד המיטה. מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה שעשיתי. אבל אשתי? זה מטריף אותה. היא אומרת לי: 'דוב, אתה לא רציני! נע...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< "מאמי, ברביעי אני יוצא מאוחר מהבית. אפשר להיפגש בתשע בבוקר לקפה מתחת לבית ולעשות את התרגיל שהיועץ הזוגי נתן לנו? מה אתה אומר?" מייק שאל, אחרי ימים של דחיות והתחמקויות עד שהפצרתי בו לקבוע מועד. תשע בבוקר. קצת מוקדם מדי לדון בנושאים רציניים, חשבתי לעצמי, אבל לפחות הוא מצא זמן. "שיהיה, אין בעיה," עניתי באיפוק, מנסה לא להראות שזה פחות מתאים לי. למרות שאני מתעורר כל יום ב-7:30, הבקרים שלי תמיד זוחלים לאט יותר. ובכל זאת, כשהגיע היום, התארגנו ויצאנו יחד מהבית, אני עדיין מנומנם, אבל מוכן לתת לזה צ'אנס. הבית קפה שבחרנו היה קטן ושקט, מסוג המקומות שאפשר להרגיש בהם מנותק מהעולם. ישבנו בפינה, בלי טלפונים, רק שנינו והמחברת שהבאתי איתי מונחת בינינו כמו מגשר שאין לו צדדים. "תתחיל בבקשה," ביקשתי. מייקל החזיר שאלה, כמעט בהתמרמרות: "למה אני ראשון? תהיה אתה!" אבל משהו בהבעה שלי כנראה שידר לו שאין טעם להתווכח. הוא נשם עמוק והתחיל. "אני רוצה שתדע, הראל, שהייתי רוצה שניפגש באמצע. בדרך כלל מי שמנצח הוא אגואיסט,...

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<< ימים ארוכים עברו מאז שהבית התרוקן מנוכחותו. הוא נסע מחוץ לעיר, כבול בעיסוקי עבודה ולימודים, ואני נשארתי כאן, בין הקירות הדוממים והתחושה הכבדה. מאז תום החגים, האולטימטום שלי תלוי באוויר כמו ענן כבד: או שנתחיל טיפול זוגי, או שניפרד. לא עוד גחמות מתישות, לא עוד לחץ שמכביד על הנשמה, לא עוד ריחוק קר במיטה, ולא ההתמכרות לאלכוהול שמסתירה יותר משחושפת. אני מסרב להיות בובה על חוט. צלצול הטלפון קטע את זרם מחשבותיי. "מאמי, אני בבעיה," נשמע קולו של מייקל, מתוח ומתוסכל. "איבדתי את הארנק שלי. אני לא מוצא אותו. אני עכשיו בטרמינל רכבות, וכל כך הרבה אנשים עוברים ושבים סביבי – אין לי מושג איפה הוא. אולי נפל, אולי נגנב. היה שם הכול – תעודת זהות, כרטיסי אשראי, מזומן, כרטיסים שונים... הכול!" הוא השתהה, נאנח ואז הוסיף: "לבסוף, הצלחתי בקושי לקנות כרטיס נסיעה באוטובוס דרך הטלפון. שש שעות נסיעה הביתה, במקום שעתיים. אני אגיע רק מחר בבוקר... אני ממש מצטער. הבטחתי לך שתנוח מחר, שאני אטפל כל היום בקאלה, אבל עכשיו אני רואה שזה כבר לא יקרה. אנ...