חלק 31- "אתה נכשל כבעל וכגבר"

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

הים היה סוער באותו בוקר, אבל זה התאים לי. פסעתי יחף על החוף, רגליי שוקעות קלות בחול הרך והקר. המים התקרבו אליי בגלים קטנים וחמקניים, כמו מנסים לגעת בי בלי שאשים לב. זה היה המקום שלי לברוח אליו, לחשוב, לנשום.

מייקל תמיד אמר שאני מרבה לברוח, אצלי "הכל בסדר", שאני לא עומד מול דברים עד הסוף. אולי הוא צודק. אבל דווקא עכשיו, כשהייתי צריך לברוח, הרגשתי שאני מתקרב למשהו. לגעת באמת. לא ידעתי אם זה הזמן שלי לבד, הרעש הרך של הגלים, או המילים שהוא אמר בשיקוף האחרון שלנו, אבל משהו התחיל לזוז בי.

“אתמול הוא הגיע לפגישת שיקוף יותר מוכן” חשבתי לעצמי כשנזכרתי בפארק ההוא, בפגישה ההיא. הוא איחר, כמובן. ישבנו על ספסל פשוט, אני מתוח וטעון, והוא מתנצל על שיחת עבודה שהתעכבה, בטון שקט שדווקא הכעיס אותי יותר. “הוא לא לוקח אותנו ברצינות,” רטנתי לעצמי, אבל השארתי את המחשבה בפנים, מחכה לתורי.

הפעם אני התחלתי ראשון, ממש כעסתי, אפילו צעקתי והטחתי בו מילים קשות תוך כדי שאני מחכה לשמוע אותו חוזר אחריי. הוא עמד בזה הפעם בגבורה. כשסיימתי הרגשתי שבע. 

ואז הוא התחיל לדבר, קולו רך ומרוכז. “שמעתי משהו על סטואים ביוטיוב,” הוא אמר, ואני, שלא היה לי מושג מה זה אומר, פשוט הקשבתי. הרי זה היה הכלל. בשיקוף, אין שאלות. רק הקשבה.

“הסטואים מדברים על איך האדם מעל דברים טריוויאליים, איך הוא צריך לנתק את עצמו מהם,” הוא המשיך, “אבל דווקא כשהקשבתי, עם המוזיקה המרגיעה ברקע, קלטתי כמה אני לחוץ. פתאום הרגשתי מנותק מהגוף שלי. אז סגרתי את הסרטון והתחלתי לשמוע נעימות של הינוקא. אתה יודע, למדתי את זה ממך.” הוא חייך לרגע.

“זה מצחיק,” הוא המשיך. “לא הרגשתי לחץ, לא באמת, אבל ההתנהגות שלי... כל התנועות והמעשים שלי היו של אדם לחוץ. זה כאילו הגוף שלי זוכר את הלחץ, גם כשהלב והראש מנסים להרגיע אותו.” הוא עצר לרגע, מסתכל אליי בעיניים מבריקות, מחפש משהו. אולי חיזוק. אולי הבנה. ואז הוא אמר: “הראל, אני מצטער על מה שאני מעביר אותך. אני מבקש ממך סבלנות. וסליחה.”

המילים שלו הפתיעו אותי. הן היו עדינות יותר ממה שהייתי רגיל לשמוע ממנו לאחרונה. הוא המשיך לדבר, שופך את ליבו.

“כולם פונים אליי כל הזמן, מבקשים ממני דברים, מתלוננים,” הוא אמר. “אני מרגיש שאין אף אחד שבאמת בשבילי. אני מגן על עצמי כל הזמן, ואני יודע שזה לא פ'ר כלפייך. אבל גם אני צריך מישהו שיחזיק אותי.”

הוא שתק לרגע, כאילו שוקל את המילים הבאות שלו. ואז סיפר איך מישהו בעבודה העיר לו על אותם דברים שאני מתלונן עליהם. הוא צחק. “אתה יודע מה אומרים, אם מישהו אומר שאתה סוס פעם אחת, תקרא לו שקרן. אם הוא אומר את זה פעם שנייה, תבעט בו. אבל בפעם השלישית...” הוא עצר, מביט בי, “אולי יש משהו בזה.”

ואז, בלי הכנה, הוא התחיל לבכות. לא בכי חזק או מתפרץ, אלא דמעות שקטות, כאלה שאתה רואה ורק אחר כך שומע.

“אני באמת קצת גאוותן, אני חושב.. מי יתקן אותי? מה הם יודעים עליי ועל האישיות שלי?” הוא לחש. “מי באמת רואה אותי? אפילו אתה, הראל, אתה לא מבין אותי לגמרי.”

היה שקט. אני שתקתי, אבל הרגשתי שהלב שלי מתכווץ. כל כך רציתי לומר משהו, להציע נחמה, אבל זה היה רגע שלו. רק שלו.

"אני רואה מה קורה סביבי," הוא אמר. "אני חושב שמסוכן למכור את עצמי, לוותר על מי שאני. כשאני עושה את זה, אני מרגיש... כמו זונה. אני יודע שבסוף אנצח, אבל זה עולה לי יותר מדי. אני רוצה להילחם בשכל, לא לתת לכאב להשתלט." הוא דיבר על העבודה שלו, ואני לא יכולתי שלא לחשוב כמה קל לו לברוח לשם, לטבוע בצרות שבמקום אחר. העבודה שלו תמיד עומדת בינינו, חוצצת כמו קיר.

הרוח על החוף התגברה, ואני עצרתי, מביט בגלים. ניסיתי להבין למה אני נשאב אליו ככה, למה כל מילה שהוא אומר נצמדת אליי כמו מלח שלא יורד מהעור.

נזכרתי איך התחבקנו בסוף אותה פגישה. חיבוק ארוך וחם באמצע הפארק, לא אכפת לו אם מישהו רואה. ברגעים כאלה כל המחיצות נעלמות, והוא הופך למייקל ההוא שהכרתי בצימר, כשהכול בו היה רגוע ושליו.

חשבתי על כמה שהשיקוף הזה היה אחר. הוא הגיע פתוח יותר, רגוע יותר, מדבר בגובה העיניים. אבל אז, אחרי שזה נגמר, כשהתכתבות הווטסאפ החלה – זה היה כמו חרב שננעצת שוב ושוב, חותכת אותי לחתיכות קטנות.זה התחיל בקטנות, כמו סדקים עדינים בקיר. משפט פה, משפט שם, שהלכו והעמיקו.
"הכל נופל עליי," הוא כתב. "You only see what you want to see... My errors, my shortcomings, and yet, you are perfect... You fail as a husband and as a man." (אתה רואה רק מה שאתה רוצה לראות... את הטעויות שלי, את הכישלונות שלי, ובכל זאת, אתה מושלם... אתה נכשל כבעל וכגבר).
הלב שלי נשבר לקרוא את זה, כאילו יד בלתי נראית סחטה אותו.

אבל הוא לא עצר שם.
"But don’t worry," הוא המשיך, "I’ll make sure you’re fine. I’ll ensure you spend most of your day on the phone, and your nights on the computer, while the house stays disorganized *without complaint. So you can stay online all night, busy with nonsense, while I’m left to handle the world...be happy." (אבל אל תדאג, אני אדאג שיהיה לך טוב. אני אדאג שתבלה את רוב היום שלך בטלפון, ואת הלילות שלך במחשב, בזמן שהבית יישאר מבולגן *בלי תלונות. כדי שתוכל להישאר אונליין כל הלילה, עסוק בשטויות, בעוד שאני נותר להתמודד עם העולם... תהנה).

ההודעות הגיעו כמו חיצים, כל אחת חדה יותר מקודמתה.
"אתה רואה רק אופרת סבון גאה בזמן שאני מתמודד עם קשיים כלכליים ואחריות," הוא כתב, וכל מילה הרגישה כמו סכין שחותכת עמוק יותר.

נשמתי עמוק, מנסה לא לשקוע. "נשמה," חשבתי לעצמי, "ההסכם בינינו לבוא לפה היה שזה המגרש שלך. אני לא יכול לעבוד כמו שאתה עובד. אין לי שפה רהוטה, אין לי יכולת."

הוא לא הפסיק. אולי רצה להוציא ממני תגובה.
"יש לי שיעורים היום ב-17:00 וב-20:00... מחר אני צריך לרוץ כדי לקחת את הרכבת ל***** ב-8:00 בשבילנו... ואתה תכעס ותגיד שאני רע כי הפרעתי לך, את הערב שלך עם סדרות גאות."

ואז באה המכה האחרונה, כמו דלת שנטרקת בפרצוף:
"אתה שותף גרוע מאוד."

שקט.
לא עניתי. הרגשתי איך כל הודעה שלו חותכת אותי מחדש, איך הדיכאון עולה ומציף, כמו גל שחור שאין לי כוח להתנגד לו.
אני לא מבין למה אני ממשיך להיאחז בו. מה אני אוהב ביצור המעצבן הזה, ששם אותי במקום האחרון, שמתלונן שאני אמא שלו, שמוציא עליי את הלחץ מהעבודה, שהפך אותי לגבר של בית.

ידעתי שאם אגיב, זה רק יחמיר את המצב. הוא היה מוצא דרך לסובב כל מילה שלי נגדי.
אז עשיתי את מה שאני טוב בו: פניתי חזרה מהחוף אל הבית שלנו, ובלי לחשוב יותר מדי התיישבתי לכתוב לו. המילים פרצו ממני, כמו גלים שהשתחררו סוף-סוף.

**

מייקל,

לפני כמה שנים גרנו בישראל, והחיים שלנו שם היו אחרים. כל בוקר בשעה 7:20 בדיוק, או אפילו קצת לפני נסעתי לעבודה. במשך כמה שנים נתתי לך את המרחב ללמוד בדרך שלך, להתפתח ולהיות שמח.

הנושא של סדר וניקיון תמיד היה נושא רגיש עבורי, לא רק כאן, אלא גם בישראל. הוא מלווה אותנו מאז ומעולם. אולי באמת אנחנו צריכים לחשוב על פתרון יצירתי, כמו להביא עוזרת, כי נראה שזה לא ישתנה. אני פגוע כבר שנים מהרודן שלי בגלל הביקורת בנוגע לזה. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טוב בסדר וניקיון, וזה היה אחד הגורמים לדיכאון שחוויתי.

החיים שלך בישראל היו קלים יותר. היו לך חברים סביבך, מסגרת לימודית מסודרת, אוכל מוכן מהעבודה, ולא נדרש ממך לפרגן על הדברים הברורים מאליהם כי הכל ניתן כמו שירות בנוי במערכת. היית עטוף במעטפת מוגנת. כאן, לעומת זאת, אנחנו בג'ונגל אמיתי. לא רק שאיבדת את המעטפת, אלא שאין לנו כמעט אף אחד אחר. אנחנו רק שנינו, אחד למען השני.

אין חברים קרובים באמת, ואתה לא מפסיק להתאכזב מאלה שחשבת שכן חברים שלך. השיחות והקשר שלך עם אחרים מתקיימות בעיקר סביב לשון הרע, למרות שאני יודע שזו לפעמים הדרך היחידה לפתוח שיח או לנסות ליצור קשרים.

אני רואה כמה קשה לך כאן, איך אתה רץ בלי לדעת לאן, כמו עיוור אחרי מטרות שלא ברור לך מה הן – כי אין ברירה. מ'מלך שלי' הפכת לאיש ציבור. גילינו יחד שאתה מצוין עם אנשים אחד על אחד, מצוין עם קהל, וטוב ללמד. אבל לא קל לך להיות חלק מצוות, כי אתה ישר וכנה מדי, ואתה לא יודע לזייף או להיות פוליטיקאי ורואים איך אתה מרגיש כלפי אחרים מקילומטרים.

אני מרגיש שיש לך כעס עצום כלפיי על טעויות מהעבר, דברים שקרו לפני שנים. אבל גם אתה לא היית מושלם באותן סיטואציות. הצוות שלך עצמו לא תמיד הייתה הוגן איתנו, בין אם ניסינו להיות איתם או בלעדיהם. הסכסוכים בינינו לבינם היו קורים מימלא.

אני כותב את זה לא כדי להאשים, אלא כדי שנבין יחד איפה אנחנו נמצאים. חשוב לי שתדע שאני כאן בשבילך, אבל אני צריך גם את השותפות שלך, את ההבנה ואת האכפתיות שלך.

אתה אומר לי שנכשלתי, אני חייב להזכיר לך – מעולם לא הייתי מה שאתה מצפה. חוץ מהמראה שלי, אין בי דבר שהוא כפי שאתה מדמיין או דורש. אני מקווה שיום אחד תפסיק לדבר בצורה הזו, כי זה לא רק מעליב – זה מתעלם לחלוטין מהאמת ומהמציאות שלנו.

ידעת בדיוק מי אני מהתחלה – דומיננטי, שובב, שמח ושכחן. זה לא היה אמור להיות הפתעה. מנגד, אני מודה שאני עשיתי טעות חמורה כשלא שמתי לב לזה מוקדם יותר. שנירמלתי עבורך את הפגיעה שעברת, במקום להתעקש לטפל בזה לפני שהתחייבנו אחד לשני.

אתה מזכיר לי מישהו שלא מסוגל להתמסר לאינטימיות אם יש כלים בכיור – זה הלחץ שלך, שמפריע לכל דבר אחר. כבר שנתיים לפחות שאין בינינו אינטימיות מספקת. אתה לא מדבר איתי בצורה מינית בוטה וישירה, אתה לא משתף אותי בחשקים שלך, ואתה דוחה אותי ממך בצורה משפילה.

וזה לא קשור אליי או למקום שאנחנו גרים – זה היה גם בארץ. אבל לחץ שהיה פעם קורה בחודש או חודשיים הפך כאן לקבוע, וגם אז – זה מרגיש ריקני. אני כמעט ולא מצליח ליהנות מסקס כמו פעם, כי כל המיקוד הוא רק בך ובצרכים שלך.

אני מנסה לא ללחוץ עליך, מנסה להבין, אבל חשוב שתדע – זה לא נעלם ללא השלכות. אני מוצא את עצמי צופה בסרטים כדי למלא את החלל הזה, וזה לא דבר שאני גאה בו. העיניין של הסרטים לא היה מתחילת הגעתנו לכאן, אלא הוא משהו חדש יחסית. (שנה וחצי).

בזמן האחרון גיליתי שכתיבה היא התרפיה שלי. אני מוצא את עצמי כותב עלינו, מנסה להבין אותך דרך המילים שלי. זה עוזר לי, אבל עד מתי אני אצטרך לחיות עם הרעל הזה שאתה מפיץ כלפיי? אני לא מבין איך אדם עדין, רגיש וטוב לב כמו שאתה יכול להשליך עליי מילים כל כך כואבות ולחשוב שזה לגיטימי.

אני רוצה שנשפר את המצב הזה, אבל אני לא יכול לבד. אני צריך גם את הרצון שלך, את הפתיחות שלך, ואת הנכונות שלך להתמודד יחד איתי.

הפחד הנוראי שלי הוא שקלקלנו הכול. שנחזור לארץ, וכמו שהתרגלת להיות בנוח להפליץ לידי, כך תהיה בנוח לכעוס עליי, ושזה יהפוך לחלק מהטבע שלך. (זו רק דוגמא).

אני באמת מכיר בקשיים שאתה עובר, ובדרכי שלי אני מנסה למצוא פתרונות כדי להקל עליך כלכלית. לצערי, עד עכשיו לא הצלחתי למצוא עבודה במשרה מלאה "נורמלית", וגם אם אמצא, זה בנתיים לא יהיה חוקי כאן.

המילים הקשות והרשעות שאתה כותב לא מכאיבות לי כמו שאולי נדמה לך. להפך – הן מלמדות על המצוקה שבה אתה נמצא. אני לא מאמין שאתה רשע או שקרן; אני בטוח שאתה פשוט מדבר את האמת של ליבך. גם אם קשה לי לקרוא את זה, אני מקבל את זה כי אני יודע שזה חלק ממה שעובר עליך.

בקשר לטיפול ולזמן המשותף: אני מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי הטיפול שלנו, וזה קשה לי. למשל, הפסקנו לצפות יחד בשיעורים – כל פעם שדחית אותי, זה רק העמיק את הריחוק בינינו. הבטחת לי ב'מתנה' זמן משפחתי איתך ועם קאלה, אבל אתמול ביקשת שלא אגיע איתכם לפארק.

אני לא רואה שום השקעה בזוגיות שלנו מצידך. אין שום ניסיון מצידך להשתפר. אנחנו לא מדברים על מין, על סקס, על החשקים שלך – נושאים שחשובים לי, גם אם לך הם נראים זניחים.

אמרת לי וליועץ שהתרגיל שיקוף עוזר, אם אתה מרגיש שהוא עוזר לנו, למה אתה לא מבקש שנעשה את זה יותר? למה אתה לא רוצה את זה פעם ביום, כחלק מהשגרה שלנו?

נמאס לי להיות זה שרודף אחריך. זה משפיל אותי. אני רוצה שנעבוד על הזוגיות שלנו ביחד, כשני שותפים, ולא שאני לבד במאמץ הזה.

הרבה שנים אנחנו יחד, ואני מתקשה להבין איך אני עדיין אוהב ונמשך אליך. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. אך למרות זאת, אני לא רוצה להמשיך לחיות כך, בתוך המריבות והכעסים שמלווים אותנו כל יום.

אתה כועס על ההצעות שלי איך לנהל שיחות ווצאפ עם אנשים בצוות, ובסופו של דבר אומר 'תודה'. למה זה כל כך קשה לך לשחרר? אני לא מבין איך אתה לא מצליח לעזוב את הדברים שנאמרו לפני שלוש שנים, כשגם אתה עשית טעויות, לפעמים לא פחות גדולות.

הזיכרון שלך כל כך חד, כל מילה נשארת בראש שלך. איך אני יכול לחיות ככה כשאתה כל הזמן תקוע בעבר, לא מסוגל לשחרר את הדברים שהיו ונהפכים לנטל כבד עלינו? והכי מצחיק, שאנשים פה היו מוצאים פגמים בנו גם אם היינו מתנהגים כהלכה, כי הם הייטרים, לא משנה מה נעשה.

אני רוצה שנעבוד על כל זה יחד, לא אני לבד. אני צריך את הנכונות שלך, את הרצון שלך להתמודד איתי ולהבין אותי.

אני רוצה שנמצא דרך לצאת מהלופ הזה, לבנות מחדש את מה שנשאר בינינו ולהפסיק להיאחז בכעסים ישנים.

אני אוהב אותך ואני מאמין בנו, אבל לא אוכל להמשיך ככה. אנחנו צריכים שינוי – בשביל שנינו.

הראל.

**

כשהמכתב היה מוכן, הבטתי בו. זה היה כמו להביט בלב שלי על הדף. חשבתי אם לשלוח אותו. מה הוא יגיד? האם הוא יקרא אותו בכלל? אבל אז נזכרתי במילים האחרונות שלו בפארק: “אני באמת קצת גאוותן, אבל אני מקשיב.” תרגמתי אותו לאנגלית ושלחתי. 

אני לא יודע למה אני ממשיך לאהוב אותו. למה אני לא יכול לשחרר.

הודעה נוספת ממנו מגיעה, הפעם קצרה:
"Please send this to the therapist."

חשבתי לעצמי שאם הוא רוצה, הוא יכול לשלוח את המכתב בעצמו.
אבל במקום זה, הבטתי שוב על הים.
לפעמים נדמה לי שהאהבה שלנו היא כמו הגלים האלה – מתנפצת, נסוגה, ושוב חוזרת.
אבל אני לא בטוח כמה זמן אוכל להמשיך לשחות בה בלי לטבוע.