חלק 22- אני לא סובל את ימי רביעי

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

אני חושב שלכל אחד יש יום בשבוע שהוא מועדף ויום שהוא פחות אוהב. אני, למשל, לא סובל את ימי רביעי. זה היום שבו אני נאלץ להתמודד עם התחושות הכי כואבות שלי. זה לא רק שמדובר ביום שנמצא באמצע השבוע, לא תחילת שבוע ולא סוף שבוע, אלא שימי רביעי הם ימים ארוכים שבהם הבן זוג שלי מייקל עובד עד מאוחר מאוד. לרוב, הוא חוזר הביתה כשאני כבר שקוע בשינה, זה מרגיש לי כאילו אני מפספס חלק חשוב מהיום, ואיכשהו, תמיד אז אני נכנס ללופ של מחשבות שליליות.

זה מתחיל בתחושת הבדידות שמתעצמת כשהוא לא כאן, ממשיך לשאלות למה אני מזניח את לימוד השפה המקומית, למרות שאני יודע כמה זה חשוב בשביל להשתלב. אז מה אם כעת חופש גדול והאולפן סגור? למה אני לא מצליח ליצור חברויות יותר עמוקות כאן, במקום הזה שהוא הבית שלנו? למה החיים שלי כאן כל כך תלויים בו? למה אני לא מפתח את עצמי כאינדיבידואל, עם תחומי עניין משלי, עם זהות עצמאית משלי? למה אני לא מתקדם בעבודה שלי, למרות שאני יודע שאני יכול יותר? למה אני מרגיש כל כך בינוני?

ואז עולות השאלות הקשות יותר: למה אני לא מצליח להרגיש בבית כאן? למה אני לא לוקח יוזמה ומוצא דרכים לבנות לעצמי חיים שמרגישים כמו שלי, ולא רק חיים בצילו? למה אני לא? למה אני לא?.
ימי רביעי הם ימים של מחשבות מתפתלות, של חיטוט פנימי שמתחיל בשאלה אחת קטנה ומסתיים במערבולת של ספקות. זה יום שמזכיר לי כמה אני רחוק, גם אם אני פיזית כאן, וכמה אני עדיין מנסה למצוא את עצמי, במקום שבו הכל מרגיש קצת תלוי בו וקצת זר.

אני זוכר שפעם בכיתה המורה הקריא לנו את השיר של רבי יהודה הלוי "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", שיר כיסופים לציון, וכשהרב ראה אותי משרבט על המחברת ולכאורה לא מקשיב לשיעור, איתגר אותי כשפנה אליי: "הראל, במה אתה מתעסק? אתה מקשיב?". ואני ילד חכמולוג מגיב לו בספונטניות בכדי להוכיח לו שלא רק שאני מבין את השיר, אלא אני מבין גם את כוונת המשורר: "ליבי במיטה ואנוכי בכיתה", אני מחייך בשובבות, כל החברים התגלגלו מצחוק, וכמובן שרק המורה לא.

כתבתי "כמובן שרק המורה לא" כי למדתי שככל שמתבגרים משהו בשמחת חיים דועך, כאילו כל הלימודים מלמדים אותנו שצחוק זה לא בסדר, ו"ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות". אבל אני, אני לא מוכן להיכנע לזה, אני רוצה להישאר אופטימי, לא להתבגר, לצחוק, להתלוצץ, להיות עם חדוות חיים, אני רוצה להיות זקן, כזה שהשנים חרטו על פניו את הסיפורים הכי יפים. אני רוצה את קמטי ההבעה האלה בצדי העיניים, שמספרים על כל הפעמים שצחקתי מכל הלב, עד שהדמעות זלגו. אני רוצה שהעור סביב הפה שלי יתמלא בכתמי הזמן שהותירו אחריהם אינספור חיוכים, צחוקים מתגלגלים, ושיחות מלאות חיים. אני רוצה להביט במראה ולראות את עצמי מזדקן עם אהובי ביחד, ולדעת שכל קמט, כל כתם, הם עדות לכך שחייתי טוב, שהצחוק היה חבר נאמן לאורך הדרך.

אז למה בימי רביעי אני מרגיש עצוב, אפס, לא מספיק טוב, לא מוצלח, לא ממש את עצמי, לא יפה, לא ספורטיבי, עצלן, פשוט אדם בינוני.
ומה אם אמצא דרך להפוך את היום הזה למיוחד עבורי, במקום לאפשר לו לגרור אותי למטה?

אני באמת מנסה לעזור לעצמי, נזכר שאולי פגישה עם אנה תעזור לי. שנינו שטותניקים והיא תהפוך את "יום רביעי" לפחות שקט בשבילי. הרבה זמן לא נסעתי אליה, הייתה לי תקופה קצת עמוסה והיא הייתה חולה בקורונה, כן כן COVID-19, לכן מעל חודש לא נפגשנו, היא ואימא שלה היו חולות, ואימא שלה חטפה את זה קשה ואושפזה בבית חולים, המשפחה התאספה סביבה והתכוננה להיפרד ממנה, אבל תודה לאל היא עוד איתנו, משתפרת לאט, למרות שעד היום היא לא במייטבה.

בכל אופן, לקחתי איתי את הכלבה קאלה ונסעתי לאנה הבוקר. שחינו בבריכה כמה שעות טובות, אכלנו פסטה ברוטב עגבניות וסלט. קטפנו תאנים, לימונים, ואפילו רימונים ישירות מהעצים בגינה שלה. כשסיימנו לאכול, מותשים ומסופקים מהבריכה ומהארוחה הפשוטה אך המפנקת, ישבתי על הכורסת טורקיז שנמצאת בזולה שבחצר. אנה עמדה, עישנה ורקדה לעצמה. דיברה ודיברה, וכל פעם כשניסתי להשחיל מילה היא התפרצה ואמרה: "היום, זה היום שלי! רק אני מדברת!" ובתכלס, זה עזר לי.
כי במקום שהביקור ישמח אותי, הוא גרם לי להבין שלמחשבות שלי יש תוקף. הן לא נוצרו יש מאין. עבר הרבה זמן מאז המפגש האחרון שלנו יחד, והיום הבנתי שזה נכון—הכישורי השפה שלי פחתו, אני באמת ירדתי בכל מה שלמדתי, והיא גם דאגה להבהיר לי את זה.

במקום להרגיש את עצמי מתפתח ומשתלב, אני קולט שאני מדשדש במקום. אני מכלה את זמני בעבודה שלמרות ששכרה בצידה, לא מקדמת אותי לשום מקום, ותוך כדי אני צופה בסדרות אסייתיות שלא תורמות לי בהתקדמות אישית, אלא רק מספקות בריחה נעימה מהמציאות שאני מתקשה להתמודד איתה. נחמד גם להיפגש עם תאילנדים ושהם קולטים שאני מבין ומדבר מילים בסיסיות, אבל זה לא מספיק.

פעם הייתי שומע פודקאסטים במקביל לעבודה או לפחות רואה סרטים בשפה המקומית או מדובבים אליה. כך יצא שמצד אחד עבדתי, ומצד שני קיבלתי ערך מוסף מהצד. זה היה זמן שבו הרגשתי שאני בונה את עצמי, שאני עושה משהו משמעותי עם הזמן שלי. אבל עכשיו אני לא יודע למה אני לא מסוגל להביא את עצמי לשמוע תוכניות בשפה המקומית.
אני מרגיש שאסיה זו הבריחה שלי. ממה אני בורח?

אנה אמרה לי היום: "הראל, אתה בן אדם מיוחד! אני יכולה להרים אותך לגבהים, יש לי תוכנית אש בשבילך!" אני יודע שהיא אחת שמדברת הרבה ועושה מעט, אבל חייכתי ואמרתי לה שהיא פשוט מדהימה. היא הרימה את אצבעותיה בתנועת ביטול, כאילו מנסה להדוף את מה שאמרתי מחוץ לשיחה, והמשיכה: "אבל אתה צריך לרצות לעוף! את זה אני לא יכולה לעשות בשבילך, אתה יודע, כמו אווירון…" היא הדגימה בידייה בדרך משעשעת, המראת מטוס על ידי פתיחת הידיים לצדדים והנעתן למעלה בצורה מעגלית.
למרות כל זה, פתאום, ללא מחשבה מוקדמת, נפלט לי משפט מהפה: "אין לי כוח לעוף, אין לי כוח אפילו לנסות."

עכשיו, כשאני בבית שלי והיא בבית שלה ובן הזוג שלי לא איתי, אני מהרהר באותו משפט שהוציאתי בטעות ושואל את עצמי: "מה לעזאזל קורה איתך, הראל?"
אני מרגיש שאני זקוק לחיבוק, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים – לאנרגיה ולרצון לחולל שינוי אמיתי. המילים של אנה מהדהדות לי בראש, לא כסיסמאות ריקות אלא כקריאה לשינוי ממשי. אני מבין שאני צריך לקחת אחריות על הדרך שלי, לפתח תוכנית אישית ולא להמתין שהאחרים יעשו זאת בשבילי.
מאיפה שואבים כוחות?
היום אצלי עוד לא נגמר, הוא עוד בחיתוליו. אני מקווה שהמשכו יביא עמו קצת אור, אולי איזושהי הבנה חדשה או שינוי קטן שיכול להניע אותי קדימה.

בתמונה: מתנה שאנה הביאה לי ושכחתי בבית שלה, על רקע הבריכה.
נכתב וקרה ב 21 לאוגוסט 2024

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<