ערן- חלק י"ד

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

  אפילו שלמדנו בישיבה די פתוחה, זה עדיין לא מקובל להחזיק טלפון נייד ב'רייש גליי', קל וחומר אם מדובר במכשיר לא כשר, רחמנא ליצלן. לכן הטלפון שלי נשאר תמיד במצב שקט, תחוב בכיס המכנסיים או מוסתר מתחת לכרית בחדר, כמו מפתח מתחת לשטיח בכניסה לבית – אתה אומר לעצמך, 'הגנב לא ידע,' אבל יודע שכולם עושים את זה. אני טיפוס טכנולוגי שמסתדר היטב עם גאדג'טים, ולמרות זאת, הטלפון שלי לא היה חבר קרוב במיוחד; רוב הזמן הוא פשוט נח לו איפשהו, מיותם. היינו נפגשים בעיקר בלילה, כשעברתי על חדשות, פורומים, צ'וטטתי קצת, ונרדמתי.

ערן, לעומת זאת, לא היה טכנולוגי בכלל. הוא מאלו שבאים לשאול איך מחליפים את המקלדת מעברית לאנגלית, כי בטעות שינו ולא מצליחים להחזיר למצב הקודם. אני מלמד אותו שוב ושוב, אבל הוא לא קולט או אולי פשוט לא מנסה לקלוט – אבל זה לא הפריע לי בכלל. שמחתי לעזור לו כל פעם מחדש.

כשערן היה ניגש אליי עם בעיה, אני מיד חושב על פתרון. הדיבורים שלו מאתמול על כך שהוא לא מסתדר עם הבוס שלו בעבודה ושהוא יכול לעבוד רק בחופשים הטרידו את מנוחתי. אז לקחתי את הטלפון והתחלתי לחפש קורסים מכל מיני סוגים – כאלה שמיועדים לחרדים ש'תורתם אומנותם', לאנשים ללא השכלה גבוהה שרוצים להתקדם, לאלו עם מנת משכל נמוכה יותר שלא עברו בגרות, לנושרים מבתי ספר, או לכאלה בלי רקע פורמלי קודם.

מצאתי מגוון אפשרויות: קורסים בעיצוב גרפי, בעריכת וידיאו, בניהול חשבונות בסיסי, בשירות לקוחות ותמיכה טכנית, וגם קורסים כמו שמאות רכב, נדל"ן, סוכנות ביטוח, ייעוץ משכנתאות ועוד. היו גם מכינות להשלמת בגרויות שממשיכות ללימודים רגילים, והרשימה רק התארכה. חצי מהרעיונות האלה נפסלו מבחינתי על ההתחלה, כי הם דרשו לימודים יומיומיים וארוכים שהתפרסו על יותר משנה, משהו שלא היה לנו הזמן או התקציב בשבילו.

בבוקר ניגשתי אליו. "ערן, מה אתה אומר שנלך ללמוד יחד?"

הוא הסתכל עליי, עיניו מהססות בין הפתעה לספקנות. "אתה רציני?"

"אני רציני מאוד. מצאתי קורס - לימודי ערב, פעם בשבוע. נוכל ללמוד ואף אחד לא ידע מזה. זה קורס לגברים בלבד, במוסד חרדי מסודר. בטח רוב התלמידים שם נשואים או אנשי משפחה, אבל למי אכפת? נלמד שנה ונצא עם מקצוע ביד. תגיד לבוס הדפוק שלך 'שלום' ותמצא עבודה טובה יותר, משהו יציב עם אופק."

ערן זרח מאושר. "אבל… גם אתה לומד, נכון? אני לא אצליח ללמוד בלעדיך. זה גדול עליי. ותעזור לי, נכון? רק ככה אני יכול לעשות את זה."

"בוודאי," הנהנתי בהתלהבות.

יום אחר כך כבר היינו במשרדי החברה, חותמים על חוזה לימודים, מחלקים את התשלומים לפירורי תשלומים, וכוססים ציפורניים בהתרגשות ובציפייה לקראת מה שיבוא.

הקשר בינינו הלך והתהדק. היינו בלתי נפרדים, כמעט כמו אדם אחד. אנשים סביבנו התחילו לשים לב, פונים אליי כאילו אני מוכרח לדעת איפה ערן נמצא ואליו איפה אני.

אני זוכר יום אחד כשישבנו על ספסל עץ מוסתר, תחת חורשה קטנה וירוקה בלב שכונת מגורים בירושלים. חזרנו מקניות והתיישבנו לנוח. התחושה הייתה כל כך משוחררת, פסטורלית, כמו רגע מחוץ לזמן. באותו רגע, הרגשתי באופן טבעי שאני רוצה לנשק אותו. במקום הזה, הרחוק מעין כל, היינו רק שנינו. הרגשנו כמו מלכים של העולם, אדונים לעצמנו. ערן מלמל, "דיי, הראל," אבל ידעתי היטב שזו בדיוק התחושה שרצה – כמו שאני רציתי.

באותו הערב, אב הבית קרא לנו לשיחה.
כשאב הבית התחיל לדבר, הבנו מיד לאן זה הולך. "תקשיבו, בחורים," הוא פתח במבט תמה, "שמעתי שאתם צמודים יותר מדי לאחרונה. מישהו ראה אתכם… ברחוב! יחד!" הוא היה נראה כמי שמתקשה אפילו לומר את זה. "אתם בחורים טובים, בני תורה, לא מחסירים לשיעורים, תלמידים מצטיינים, לומדים יפה, אבל מה קורה כאן? צריך להפריד חדרים ביניכם? אני פשוט מזועזע ממה ששמעתי! בישיבה שלנו אין מקום ל.. נטיות הפוכות! אני אפילו מתבייש לדבר על זה. בבקשה תכבדו את המקום ותשמרו על עצמכם!"

ערן מיד הסמיק, דמעות הציפו את עיניו. הוא הפך לעגבניה אדומה והעיניים שלו טפטפו כמו ממטרה לכל עבר. "זה לא נכון! למה ממציאים עלינו דברים כאלו? איזה חוצפנים! אנחנו לא מה שהם חושבים.". הרגשתי שאני אמור לבוא לעזרת חבר, הפעלתי את כל כוחותיי והתחלתי לבכות יחד איתו, שלוש שנים שלא בכיתי, ההורה האהוב שלי מת ואני לכאורה כמו קרח. אבל הנה היום אני בוכה שאני לא הומו ומעלילים עליי עלילות. "מה רוצים מאיתנו?" יללתי כמו תינוק "ערן הוא כמו אחי! מה זה השטויות האלו? ישבנו בספסל ודיברנו, תתקשר עכשיו לאחי הוא יגיד לך שהוא בא אליי שבתות, שאנחנו עושים ביחד, אני המשפחה שלו! איך אתה מעז להקשיב ללשון הרע? לוקחים זבוב והופכים אותו לפיל!"

אב הבית היה נראה ספק נבוך מההצגה שלנו, ספק משועשע. "טוב, בחורים," הוא נאנח, "פשוט תיזהרו. אני לא רוצה בעיות כאן," ואז יצא מהחדר.

ברגע שנשארנו לבד, הסתכלנו אחד על השני, העיניים שלנו עוד היו אדומות. ברגע אחד, התפרצתי בצחוק, וערן הצטרף מיד. "איזו הצגה טובה," הוא אמר בחיוך רועד. רק אני ידעתי שהוא לא הציג. מבחינתו, זה היה אמיתי לגמרי.

מאז, בניגוד למצופה, הקשר בינינו הפך לקרוב עוד יותר. ערן למד לבטא בגלוי את מה שהוא רוצה, ולמרות הפער בין הראש ללב, גילינו שאנחנו חולקים את אותה דרגה של תשוקה. שנינו אהבנו מגע, אהבנו את המשחק האירוטי, את הנשיקות, את הסכנה שבקשר שלנו, את השיאים, את הפיתויים ההדדיים, את המשחקים שבהם היינו מושכים זה את זה.

ערן היה מחמיא לי בלי מעצורים, מחפיץ אותי כמעט בכל רגע. אפילו כשקמתי בבוקר עם עיניים טרוטות משינה, מדדה לשירותים, הוא היה מסתכל עליי בהערכה ואומר, "נבלה, איזה גוף יש לך!" או, "אני מת על התחת שלך, איזה עגול הוא," וגם, "שמע ישראל, איזה שפתיים יש לך, בא לי לאכול אותן!" ובמקומות אחרים פשוט מתפעל ואומר, "שיזוף בהתזה עשית?" או צוחק, "איזה סקסי אתה," ו"אני מת על הפטמות שלך!" הוא לא הפסיק להפתיע אותי מחדש עם כל הדיבורים האלו.

אני מודה, אהבתי את זה. אהבתי את ההחפצה הזו, את ההרגשה שהייתי נחשק, זה חיזק אותי. זה נתן לי תחושת ערך, עשה אותי מאושר. כל אזהרותיה של טלי, הפסיכולוגית, על סכנות וגבולות נראו לי מנותקות מהמציאות – הרגשתי כל כך חי, פורח ומאושר, משאיר את כל הבעיות שלי מאחור, ושם, במערכת הזו, הייתי אדם אחר: חופשי, שלם ומושלם.

אני לא אשכח איך יום אחד ערן חזר עם שקית קטנה ביד, מוציא ממנה שני תחתוני בוקסר רחבים, כחולים, עם הדפס אבוקדו. הוא חייך ואמר, "קניתי לנו תחתונים תואמים וטבעוניים, ככה לא תשכח אותי." הוא קרץ, וזה הצחיק אותי בטירוף, אבל גם היה מתוק בצורה שקשה להסביר.

עם תחילת הלימודים המקצועיים, גיליתי עד כמה אני אוהב ללמוד. השיעורים היו מרתקים עבורי, הייתי יושב קשוב ומרוכז, ואפילו בלטתי בכיתה לטובה. בכל פעם שהמרצה נתקל בבעיה טכנית – אם זה המקרן שלא עבד, תוכנה שלא נפתחה, או כל תקלה אחרת – הוא היה שואל, "הראל, אתה פה? אולי תוכל לעזור?" זה תמיד הצחיק אותי, בעיקר כי מעולם לא למדתי את התחומים האלה באופן רשמי, אבל הייתה לי אינטואיציה טבעית להבין את המכניקה של 'איך דברים עובדים'.

ערן, לעומתי, היה משתרך אחרי בשיעורים. הוא היה אומר לי, "אתה כזה טוב בזה… הלוואי שגם אני הייתי כמוך, אני לא קולט כלום," וממש לא ניסה להתאמץ להתקדם. הייתי מכין לו את העבודות, ממלא את הדפים, ואפילו דואג שיהיו לו שליפים במבחנים. בלי העזרה שלי, אני בטוח שהוא לא היה מצליח לעבור את הקורס. בסופו של דבר, אחרי שנה של לימודים, שנינו יצאנו עם תעודה, קבל עם ועדה.

השנה הזו, שהחלה עם כל כך הרבה תקוות והתלהבות, הביאה איתה גם שינויים לא צפויים. יום אחד, בהודעה קצרה, אמרו לנו שהישיבה הולכת להיסגר בשל מחסור בתקציב ובתלמידים.

הייתה לי אפשרות לחזור לבית ההורים, אבל האמת, הבית הזה היה מלא בזיכרונות קשים. לא הזיכרונות הרחוקים, שהיו טובים במידה רבה, אלא המציאות הנוכחית שהייתה בלתי נסבלת. לא יכולתי להישאר שם יותר מכמה ימים רצופים. ההורה הנותר הכעיס אותי כל כך, שהמחלוקות שהיו ביני לבין הרודן של הבית הפכו לבלתי נגמרות, ובלי קשר לכך, הוא הפך לכעסן שנורא היה להיות במחיצתו יותר מ-5 דקות. הרגשתי שאינני יכול לחזור לשם יותר, שלא יכול להיות לי מקום בביתי. אז השאלה שהייתה על הפרק הייתה איך אני יכול להמשיך את דרכי הלאה?

ערן, לעומתי, היה בהיסטריה מוחלטת כששמע את הבשורה. הוא פרץ בבכי בלתי פוסק, הסתובב מצד לצד, דיבר עם כל מי שהיה מוכן להקשיב לו, לא אכל ולא ישן. כל הניסיונות שלי להרגיע אותו לא עזרו, הוא היה בפאניקה אמיתית. זה היה ברור – הוא חש שדברים טובים נלקחים ממנו, ושמרכז העולם הבטוח שלו עומד להיעלם.

צהריים אחד ערן קרא לי ואמר, "הראל, דיברתי עם הבוס שלי, הוא מכיר דירה של גברים חרדים שמחפשים שותפים, רוצה לבדוק אותה?" באותו היום הלכנו לשם. זו הייתה דירה יפהפיה, בשכונה חדשה בירושלים, עם שלושה חדרי שינה. בחדר ההורים גר הבן של בעל הדירה, בחדר השני גר בחור צרפתי שלא ידע מילה בעברית, והחדר השלישי היה ריק. נכנסנו לחדר הזה, אני זוכר שהיה בו מיטה זוגית חשמלית מתכווננת, תריסים חשמליים, והחדר היה קטן אך מסודר להפליא, כמעט כמו חדר במלון. באותו היום יצאנו משם עם חוזה. ערן חזר לחייך. כשהוא מחייך הוא כל כך מתוק, ואני יותר רגוע.

המעבר לדירה היה מהיר. לצרפתים לא היה אכפת שגרו שני בחורים באותו חדר עם מיטה זוגית בלבד, ולנו זה היה נוח – חיסכון בעלויות. סיפרנו לעצמנו ולחברים שאנחנו רק חוסכים בשכירות, ולכן גרנו יחד. זה אכן היה חיסכון משמעותי.

התחלנו לחפש עבודה במקצוע שלמדנו, ובמקביל המשכנו ללמוד בישיבה אקסטרנית לחצי יום.

אני זוכר שהכנתי לשנינו קורות חיים. חצי מהם לא היו מדויקים, הוספנו, ניפחנו, שיננו. מ'עובד בחנות' הפכנו ל'אחראי משמרת', מ'טבח' ל'שף', וכן הלאה. מבחינתי כל האמצעים היו כשרים. היינו צריכים לממן מגורים ומחיה, וזה היה השלב שבו גרנו ביחד לראשונה בחיינו.

שלחנו קורות חיים למספר מקומות ועשינו ראיונות עבודה יחד, כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני. נכנסנו בזה אחר זה, ומדי פעם קיבלנו סירובים, רובם על "אין לכם ניסיון".

ואז זה קרה. עברתי ראיון עבודה והתקבלתי. ערן נבחן לאותו מקום, אך לא התקבל.

וזה כאב לי. כאב לו. הוא לא הבין למה לא רוצים אותו ולמה בחרו רק בי. איך יכול להיות שלא נעבוד יחד? איך אני אסתדר בלעדייך? למדנו יחד, אז איך זה לא קורה? מה ההבדל בינינו? התחלתי להרגיש אשם שהתקבלתי. אולי הייתי חבר טוב מדי? אולי לא הכנתי אותו מספיק לראיון? אולי הייתי צריך להגיד מילה טובה עליו? למה לא רצו אותו? מה אני יותר טוב ממנו? איך אפשר להחליט על בסיס חצי שעה של ראיון?

ערן בכה, ואני הרגעתי אותו: "מאמי, זה טוב שלפחות אני מתחיל, אל תדאג. אני אשלם על הדירה שלנו, תחפש בנחת את העבודה שלך, ואני אמשיך לעזור לך. אל תתייאש".

אבל ערן היה בעצבות גדולה. הוא עבד תחת בוס מעצבן ורצה מאוד לעזוב, אך הרגיש מחויבות שיהיה לו דמי כיס משלו. יום אחד הוא היה חולה, הוציא מהרופא אישור לשלושה ימי מחלה ולא הגיע לעבודה.

לא עברה יממה, והוא קיבל הודעה: "שלום ערן, אם אתה לא מגיע היום לעבודה, אין לך מה לחזור, אתה מפוטר!"

זה כל כך עיצבן אותי. לא האמנתי שיש אנשים שמתנהגים ככה לעובדים שלהם. שבוע לאחר מכן, כשהוא היה מובטל, גררתי אותו למשרדי ארגון שי"ל בכיכר ספרא: "לוחם צדק". אמרתי, "אני רוצה לדעת מה הזכויות שלי!" גברת מבוגרת נחמדה קיבלה את פנינו ואמרה: "תקשיב חמוד, פה זה מענה טלפוני! הגעת למקום הלא נכון". לא התאפקתי ואמרתי: "תגידי מה המספר שלך, ואני מיד מתקשר אלייך כי אני רוצה להתייעץ איתכם". היא צחקה ואמרה: "זה לא עובד ככה, הנה המספר, לך הביתה, אתה יכול גם לבדוק באתר". וערן מנדנד לי: "הראל, בא נלך, לא משנה, אני אמצא עבודה חדשה, לא צריך מהם ולא מהבוס שלי כלום!"

אבל לא יכולתי לסבול את זה שאין צדק בעולם, שבן אדם מודיע שהוא חולה ואומרים לו 'לך הביתה'. באותו היום כתבתי את המכתב הראשון והמשמעותי בחיי. ישבתי מול המחשב, קראתי מאמרים באינטרנט, ניסחתי הודעת "מתן התראה לפני פנייה לאמצעים משפטיים" לבוס האכזר שלו. חתמתי את השם של ערן, ניגשתי אליו שמח ואמרתי: "בא נשלח את זה לבוס שלך". הוא לא רצה לשלוח את המכתב, התווכחתי איתו שעות ארוכות עד שהסכים.

חודש אחר כך ערן קיבל מעטפה עם 30,000 ש"ח פיצויי פיטורין.

בשבילנו, זה היה הון.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<