ערן - חלק ט"ו

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

 אני חושב שאם הייתי כותב את הדברים שעברו עליי בתקופה הזו עם ערן בזמן אמת, כמו שאני כותב על בן זוגי, הם כנראה היו נשמעים אחרת לגמרי. באופי שלי, אני נוטה לזכור את הדברים הטובים שעברו עליי ולהדחיק את הרעים. מצד אחד, זו מתנה נפלאה: כך אני יכול להמשיך ולהתקדם בחיים מבלי לשאת תחושת מועקה בלב. אבל מצד שני, ה"מתנה" הזו פגעה בי לא פעם, כי היא עלולה לגרום לאחרים לומר לעצמם: "לא נורא, הראל שוכח, תוך יום-יומיים הוא ישכח הכל, זה יעבור לו. אפשר לפגוע בו שוב, הכל בסדר!"

“וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה” — כמה שזה נכון. לכל קשר יש יתרונות וחסרונות, וגם אצלנו זה היה כך. ערן עבד באחוז משרה נמוך בעבודה שהוא לא אהב, ואני מצאתי עבודה חדשה, נחמדה ומתגמלת, כך שבפן הכלכלי תמכתי בו באהבה ובשלמות. אהבתי לעשות את זה; הרגשתי שאני גבר קטן וחזק. למרות שגרנו בדירת שותפים ולא בבית פרטי, הצלחתי לממן את הוצאות שכר הדירה, הוצאות מחיה בנדיבות, וכמובן גם דמי כיס לערן, כדי שירגיש בנוח ולא כנטל. גם הפן האינטימי שלנו היה מושלם — שידרנו על אותו התדר, חקרנו זה את זה, התלונות של ערן בנושא המיני פחתו פלאים, ואפילו הוא התחיל ליזום בעצמו רגעים אינטימיים בינינו. פתאום יכולנו לצאת למסעדות; כבר לא היינו שני תפרנים שחיים ממה שיש, אלא התאפשר לנו קצת להתפנק. לא חיינו חיי פאר, אבל חיינו בכבוד, והיה לנו כל מה שהיינו צריכים.

במשך כל תקופת מגורינו המשותפים, המילה "הומו" לא עלתה בינינו, אפילו לא ברמז. היינו מתייחסים לעצמנו כאחים או כחברים עם הטבות. היה לנו ברור שיום אחד זה יסתיים. אני הקפדתי להבהיר לערן שוב ושוב שהוא לא האדם שאיתו אני רואה את עצמי בעוד 20 שנה; שאני כאן כדי ללוות אותו, עד שימצא מישהו או מישהי — זה כלל לא משנה לי מה הוא מחפש. זה היה ברור לשנינו, או לפחות לי, כבר מההתחלה.

השותפים בדירה בה גרנו היו ברוב הזמן בבית. שניהם היו עולים חדשים, ללא קשר ביולוגי ביניהם, ולאף אחד מהם לא הייתה משפחה גדולה בארץ. האחראי ביניהם היה סטודנט באוניברסיטה המקומית, ואילו השני עד היום איני יודע במה עסק. יום אחד שמענו שמועה שהם עומדים להיעדר ליומיים, כל אחד מהם ליעד אחר. ערן התרגש מאוד ופנה אליי, "מאמי, אתה לא מאמין! השותפים לא פה היום! מה אתה אומר, בוא נתקלח ביחד היום כשאין כאן אף אחד!" הוא אמר בהתרגשות. "אנחנו גרים בדירה עם אמבטיה, סוף סוף נוכל לנצל אותה ולהתפנק קצת."

לשותף האחראי על הדירה קראנו "דן החסכן". הוא היה טיפוס שתמיד העיר אם מישהו התקלח יותר מדי זמן או בזבז מים וחשמל. לרוב היינו מתעלמים ומשתדלים להבליג, בעיקר משום שידענו שהוא הבן של בעל הבית ושדואג לאינטרסים שלו. אך לעיתים זה היה בלתי נסבל, במיוחד כשלוקחים בחשבון שאנחנו משלמים שכר דירה מלא ואף אחד לא אירח אותנו כאן בהתנדבות.

ההצעה של ערן הגיעה בדיוק בזמן. התחלנו למלא את האמבטיה במים חמים, אבל כבר אז למדתי שמקלחות משותפות זה מיתוס. אני אוהב מים כל כך רותחים, עד שאני לא חושב שיש מישהו שיצליח להתקלח איתי מבלי לצעוק "שורף לי!" אלא אם כן הוא חובב כוויות... ואני יודע שהמקלחת היא לא עיקר הסיפור, אבל כשאני לא גר באפריקה באמצע אוגוסט, כל מה שפחות מ-40 מעלות במים גורם לי לרעוד מקור ולא לתפקד.

באופן מפתיע, ערן אהב מים חמים בטמפרטורה שדווקא התאימה לי. אני זוכר את שנינו עומדים ומחכים שהאמבטיה תתמלא, וזה לקח זמן רב. הזרם היה משום מה כל כך איטי ומורט עצבים, כאילו מישהו סגר קצת את השיבר הראשי. התפשטנו והחלטנו להיכנס תוך כדי שהמים ממלאים את האמבטיה, בלי לחכות שהיא תתמלא עד הסוף. בעודי מתפשט, ערן הסתכל עליי ואמר בנחרצות, "הראל, אבל בבקשה, תשאר עם תחתונים, אוקיי? אל תוריד אותם!"

לא הבנתי את התחביר או את הבקשה. "אתה רציני איתי?" שאלתי, מבולבל. "מה, אנחנו בבריכה?" זה היה לי מוזר, אבל באמת לא היה לי כוח להיכנס לוויכוחים, אז זרמתי איתו ונכנסתי עם הבוקסר עליי. נעלנו את הדלת וישבנו כל אחד בצד אחר של האמבטיה, כשהמים ממשיכים לזרום באיטיות על שנינו. התבוננתי בו והוא בי, והרגשתי את הרגע בינינו מתארך בשקט.

ערן התקרב אליי באיטיות, כשהמים החמימים והחשמל באוויר מתגברים את התחושות. הוא נצמד אליי, רטוב ולבוש בתחתוני הבוקסר שלו, בדיוק כמוני. ידיו החלו לשוטט על גופי, ועיניו היו נעוצות בשלי. בלי מילים, הוא נצמד עוד יותר, וגופו הקרוב שלח זרמים דרך גופי. הרטיבות והחום שעטפו אותנו הפכו כל נגיעה לרכה יותר, כל נשיקה ללוהטת יותר. התחושה של הבגדים הרטובים נלחצים על העור, והמים החמימים שעטפו אותנו – כל אלו הפכו את הרגע לייחודי, כמו מסע קטן של שנינו לבדנו.

התקרבתי אליו עוד, הנחתי את ידיי על מותניו וקרבתי את פניי לפניו. כשהשפתיים שלנו נפגשו – בהתחלה בעדינות, ואז בעוצמה שהלכה וגדלה – הרגשנו כאילו העולם שמחוץ לאמבטיה נעלם. נשארנו רק שנינו, עטופים במים ובמגע שהפך מהוסס לבטוח יותר ויותר. המים השפריצו לכל עבר, על המראה, על סל הבגדים, ועל השטיח שעל הרצפה, כאילו ערכנו פוגרום במקלחת.בעוד אנחנו שקועים באינטימיות, שמענו לפתע את הדלת הראשית של הדירה נפתחת ונסגרת – קול פטפוט מוכר בצרפתית נשמע. מיד הבנו שמדובר ב"דן" שבטח מדבר בטלפון הנייד שלו. היינו במצב רטוב ומבולבל, ומיד זינקנו, שנינו נבהלים וקצת מגחכים בלחץ.

ערן לחש, "הוא חזר! מה עושים עכשיו?" מבטים מהירים עברו בינינו, והרגשנו את הלחץ מתפשט. מיהרנו להתרחק זה מזה לשני צדי האמבטיה, מנסים להסתיר את הקרבה בינינו, ולא בטוחים איך בדיוק נסביר את הסיטואציה אם יתפוס אותנו כאן יחד, עם כמויות המים שזלגו מסביב.

בהיסטריה, התחלנו לארגן את המקום – ניסינו לנקז את המים מהרצפה כדי שלא יישאר סימן לכך שמילאנו את האמבטיה עד הקצה. לקח לנו רגע למצוא את המגב, שהיה במרפסת שמחוברת למקלחת. ערן הציץ לעבר הדלת ווידא שהיא עדיין נעולה, בזמן שאני פתחתי בזהירות את הפקק כדי לרוקן את המים במהירות האפשרית, מקווים שדן לא ישמע את רחש הזרימה הקלה של המים החוצה.

עמדנו בשקט, ממתינים לשמוע את צעדיו מתרחקים לכיוון הסלון. לבסוף, כשהוא פנה לאזור אחר בדירה, התארגנו במהירות כל אחד עם המגבת שלו, מחליפים מבטים נבוכים ויוצאים כמו גנבים חזרה לחדר.

כשהגענו לחדר הרגשנו הקלה עצומה, התאפקנו שלא לפרוץ בצחוק ולהעיר חשד. לפתע, 'דן החסכן' קרא בקול: "הו לה לה, כמה רעש במקלחת! מי התקלח פה ככה?" אני הצצתי מהדלת ועניתי, "אני, יש בעיה?" הוא שאל, "ערן לא פה?" התעלמתי קלות והשבתי, "הוא פה, אבל ישן... ששש... דבר בשקט. למה אתה שואל?" הוא ענה בלי לפרט, "כלום, סתם... חשבתי משהו... לא משנה," ונכנס לחדרו.
עד היום יש בי ספק קל שאולי דן ידע שהתקלחנו יחד. הרצפה במקלחת הייתה רטובה לחלוטין, והשטיח היה ספוג כולו במים. מצד שני, אם הוא באמת היה יודע, זה היה בדיוק מסוג הדברים שהיה מתאים לו להתרעם עליהם ולעשות מזה עניין – והוא לא אמר דבר.

מלבד טבילה במקווה או המקלחות המשותפות בילדות עם אחיי, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התקלחתי עם גבר.

במהלך התקופה עם השותפים החדשים, חיי השגרה שלנו היו די שגרתיים וחרדים באופיים, על אף שחיי המיניות שלנו היו פעילים. למדנו יחד בישיבה אקסטרנית, כזו שבסוף כל יום חוזרים הביתה, בסגנון שמזכיר כולל. כשערן היה מובטל, הוא למד שם לעיתים אף יותר ממני, בזמן שאני הצלחתי להגיע רק לחצי או רבע יום, בהתאם לשעות העבודה שלי. במקביל, לא הפסקתי לשלוח את קורות החיים שלו לכל מקום אפשרי ולערוך איתו סימולציות לראיונות עבודה, אבל דבר לא עזר. הוא קיבל סירובים בזה אחר זה. תשובות כמו: "מצטערים, אבל אין לך מספיק ניסיון," או "המשרה אוישה ואין לנו צורך בעובדים כרגע, אך נשמור את פרטיך לעתיד," ולעיתים פשוט לא חזרו אליו כלל.

נכנסתי לעבודה עם קפיצת ראש. הייתי צריך להיות חד, להבין מה שאומרים לי ולבצע דברים שמעולם לא עשיתי. בהפסקות הייתי פותח את הפלאפון ורואה 20 שיחות שלא נענו מערן, 20 הודעות חדשות ממתינות לקריאה. הוא היה מתוסכל ומשועמם, אבל הרגשתי שבעיקר קשה לו העובדה שאני רחוק ממנו ולא איתו. "איך היום שלך?" הוא שלח. "אני מתגעגע אלייך, קשה לי בלעדייך, מתי אתה חוזר?" או "איך אתה משאיר אותי ככה לבד?". עניתי לו תמיד במחמאות וחיזורים, כדי שירגיש טוב עם עצמו, אבל הפריעה לי הכמות הבלתי נגמרת של השיחות שהוא היה משאיר לי. הרגשתי שזה כובל אותי אליו בצורה שלא אהבתי.

שוחחתי איתו שוב ושוב: "ערן, בבקשה, כשאתה צריך אותי תתקשר פעם אחת בלבד, ואם זה משהו דחוף אז תעשה שתי שיחות. אני מבטיח לחזור אליך מיד כשאני רואה את השיחה". אבל זה לא עזר. לפעמים הוא היה מתקשר שוב ושוב, עשרות פעמים ברצף, רק כדי לספר לי על מה שמישהו אמר לו בכולל או לשאול איפה הציצית עם הפתילים תכלת.

באותם ימים שמע ערן על רב צדיק, מקובל גדול ומחולל פלאים שלפי מקורביו הבטיח ניסים: אם רק תתפלל על קברו בימים שני, חמישי ושני ותבקש דבר אחד – מובטחת לך ישועה. קראו לזה "הבטחתי ונושעתי". אם רק היה אפשר לפתור את כל הבעיות שלנו בשלושה ימים, הייתי לוקח את זה בשתי ידיים.

שני, חמישי, שני. אני אמנם חונכתי על פי עדות המזרח, אבל עם נשמה ליטאית – "מתנגד", או "מסנגד", תלוי בעדה. הייתי סקפטי לגבי העניין, וגם אם היו מראים לי הוכחות שהאיש מחולל ניסים, לא הייתי מאמין לפלא הגדול. בעיניי, אנשים סוללים לעצמם את הפתרונות. האמונה היא זו שנותנת תקווה וריפוי; היא פותחת דלתות, וזה לא משנה אם מדובר במקובל האלוקי או בעציץ שבגינה. כשמאמינים במשהו בכל הלב – רואים תוצאות.

ביום החמישי האחרון במעגל התפילות ערן התקשר אליי, קולו נרגש ומלא התלהבות: "אל תשאל, הראל! יצאתי מהקבר עצוב ומבואס – נגמר הסבב, ופתאום הרגשתי ספקות. אבל אז, בדרך, פגשתי בחור שלמד איתי ביסודי, דוד. הוא כבר לא חרדי לגמרי אבל גם לא חילוני – משהו באמצע. שאל לשלומי, מה איתי, מה אני עושה בימים האלה? סיפרתי לו שסיימתי לימודי תעודה, אבל עדיין לא מצאתי עבודה בתחום. הבחור לא האמין ואמר, 'אתה לא מבין! אני בדיוק מגייס עובדים בתחום הזה! שלח לי קורות חיים ומחר אדבר איתך'. אתה קולט? זה עבד!" הוא המשיך, "תוכל לשלוח לו את הקורות חיים?"

המטוטלת של מצב הרוח של ערן השפיעה על כל היום שלי, הרגשתי שמחה אמיתית עבורו. מיד הפסקתי את כל מה שעשיתי, נכנסתי לאימייל שלו ושלחתי בשמו את הקורות חיים.

וסוף סוף, הוא התקבל.

ערן הגיע הביתה ביום העבודה השני שלו בעבודה החדשה, נראה עייף אך מבולבל, כמי שמתנדנד בין שמחה לתחושת חוסר ביטחון מוחלטת. עוד לפני שהתיישב, הוא אמר בקול שנשמע מעט מתוח, "מאמי, אתה לא מבין מה קרה היום... הם בקושי שמו לב אליי! אתה חושב שזה נורמלי? אולי אני לא מספיק מתאים?"

התיישבתי לידו, הנחתי יד על כתפו, ועניתי, "ברור שזה נורמלי, ערן. זה רק היום השני שלך, כולם צריכים זמן להתרגל." ראיתי שהוא עדיין לא נרגע, אז הוספתי, "אני בטוח שייקח להם בדיוק כמה ימים כדי להבין כמה הם הרוויחו שהצטרפת."

ערן נשען עליי ונאנח, כאילו נלחם בתוך עצמו להאמין לדברים שאני אומר. באותו רגע הרגשתי איך הציפיות והפחדים שלו מטילים עליו צל כבד, והוא התחיל לדבר בקול רך ומבולבל: "אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית פה... אני באמת צריך אותך. אתה מבין את זה, נכון? חשוב לי שתהיה שם, אפילו רק בהודעות." הוא הסתכל לי בעיניים, ואני חייכתי אליו באישור כדי להרגיעו.

בימים הבאים, שמתי לב שהתקפי החרדה והלחץ של ערן נעשו תכופים יותר. כשהייתי בעבודה, הייתי מקבל עשרות הודעות ממנו - "מה אתה עושה עכשיו?" "מתי אתה חוזר?" "אתה באמת חושב שאני מתאים לעבודה הזאת?" ואפילו הודעות של "מתגעגע אליך, קשה לי כשאתה לא פה לידי." הבנתי שמצד אחד הוא מרגיש שקיבל הזדמנות להתחיל משהו חדש, ומצד שני זה גם מפחיד אותו יותר מתמיד, והוא זקוק לאישור מתמיד ממני כדי להרגיש בטוח.

ניסיתי להרגיע אותו ככל האפשר. "היום ארוחת ערב עליי," אמרתי לו באחד הימים, אחרי יום עמוס בעבודה ובהודעות ממנו. "תגיד לי איך לשמח אותך ואני אעשה הכל בשבילך," חייכתי אליו, ויכולתי לראות שהוא קצת נרגע. זה היה הרגעים בהם ידעתי שאני מסוגל להחזיק אותו, להרגיע אותו ולגרום לו להרגיש בטוח - ולמרות כל האהבה, הרגשתי לא פעם שהלחץ הזה שלו, הצורך להיות שם ולתמוך בו בכל רגע, מתחיל להיות קצת יותר כבד.

אבל לא אמרתי כלום, רק המשכתי להחזיק אותו ולהרגיע.

בהמשך השבוע, ערן התחיל לספר על כל דבר קטן בעבודה - אם מישהו לא אמר לו שלום כמו שציפה, אם המשימות היו קשות מדי, אפילו אם הקפה של הבוקר נגמר לפני שהגיע לעבודה. ככל שעברו הימים, שמתי לב שגם כשהייתי בבית, הוא התחיל לשאול אותי כל הזמן שאלות כמו "אבל אתה לא תעזוב אותי, נכון? אתה מבטיח?"

בהתחלה הייתי צוחק, מנסה להקל עליו, "ברור שכן, אמרתי לך מליון פעם שאני ואתה זה לא!, מה השאלה הזאת בכלל?" אבל ככל שהוא חזר עליה שוב ושוב, הבנתי שזו לא בדיחה מבחינתו. זה היה משהו עמוק, והיה נראה שהוא זקוק לתשובה הזו כמעט כדי להירגע, כדי להאמין שהכל בסדר.

וכך מצאתי את עצמי לאט לאט מסתובב סביבו, מרגיע אותו, מרצה את החרדות שלו, עונה שוב ושוב על אותם חששות חוזרים שלו, ומנסה לשכנע אותו שהכל בסדר, למרות שבפנים, התחלתי להרגיש שהמשקל הזה הולך ומכביד עליי.

בפגישה ביום חמישי עם הפסיכולוגית שלי טלי היא אמרה: "הראל, אתה מבין שערן משתמש בך כמעין משענת רגשית? אתה כל כך מתמקד ברצון שלך לשמור עליו מאוזן, לפעמים על חשבונך, וזה לא קשר בריא."

המילים שלה היו ישירות, אפילו חדות, והרגשתי את הקול שלה מהדהד בתוכי, נוגע במשהו עמוק. הבטתי בה, קצת מבולבל, לא בטוח איך להשיב. "אבל טלי," אמרתי לה, מנסה להסביר את עצמי, "הוא באמת צריך אותי. יש לו חרדות, פחדים… אם אני לא אהיה שם בשבילו, אני חושש שהוא ייכנס למצב נפשי קשה יותר. הוא אפילו אמר לי פעם או פעמיים שאם הוא יישאר לבד... אני פשוט מפחד שהוא יפגע בעצמו." המילים יצאו ממני כמעט בתחינה, כמי שמנסה להצדיק את עצמו, למרות שהרגשתי שעמוק בפנים היא כבר מבינה הכל.

טלי הסתכלה בי, ואז נשענה לאחור בכיסא, חושבת לרגע לפני שהשיבה. "הראל, אני מבינה שאתה דואג לערן מאוד, באמת. אבל אתה גם צריך לדאוג לעצמך. יש נקודה שבה גבולות הבריאות שלך, ההערכה העצמית והמרחב האישי שלך נפגעים, ואתה צריך לשאול את עצמך איפה אתה בתוך כל זה. נכון, אולי הוא יכאב אם תעזוב, אבל זה לא משהו שאתה אמור לשאת לבד."

ניסיתי לחשוב על זה, אבל התחושה הזו של חוסר נוחות לא עזבה אותי. פשוט לא הצלחתי לדמיין איך זה יהיה אם אעזוב אותו. כל דבר שקשור לערן נתן לי תחושה כפולה: מצד אחד הייתי עייף מכל הדרישות, מההודעות, מהצורך הקבוע להישאר לצידו כדי לשמור עליו רגוע. ומצד שני, כשהתחלתי לדמיין חיים בלעדיו – השתלטה עליי תחושת חרדה ודאגה. כי מה יהיה אם אעזוב, והוא יפגע בעצמו באמת? מה יהיה אם... אני אגרום לו לאבד את כל מה שעוד מחזיק אותו בחיים האלה?

טלי, כאילו קראה את המחשבות שלי, המשיכה. "אני רואה איך אתה לוקח על עצמך אחריות לא רק על הרגשות שלו, אלא גם על הבחירות שלו, על החיים שלו. ואני יודעת שזה קשה לשחרר, אבל לפעמים... אנחנו לא יכולים להציל מישהו אחר, לא אם זה אומר שאנחנו טובעים איתו."

השתתקתי, מתבונן בה ומהרהר במה שאמרה. המילים שלה היו מדויקות מדי, מכוונות בדיוק לנקודות הכאב והקונפליקט הפנימי שעד אז לא ידעתי להגדיר. ניסיתי לומר לעצמי שאולי היא מגזימה, אולי היא לא מבינה את המורכבות של הקשר, את כל מה שעברנו יחד. אבל בפנים ידעתי שהיא צודקת.

כשהגעתי הביתה באותו יום, ערן חיכה לי. הוא חייך, אבל היה משהו בעיניים שלו, מעין שאלה לא ברורה. הוא התקרב אליי, נגע בזרוע שלי ולחש, "הראל, איפה היית? דאגתי. אתה... אתה עדיין אוהב אותי, נכון?"

הרמתי את היד, הנחתי אותה על כתפו וניסיתי לחייך, להרגיע. "ברור שאני אוהב אותך, ערן." הוא חיבק אותי, ואני השבתי לו חיבוק, אבל בפנים המילים של טלי חזרו והדהדו בראשי שוב ושוב.

התחלתי להבין שעליי לצאת מחייו בהדרגה. אני צריך לצאת עם אחרים. הוא צריך לצאת עם אחרות או אחרים. הוא צריך להבין שיום אחד אני לא אהיה.

וחזרתי לעולם הסטוצים.

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<