ערן - חלק ח'

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

  ערן חיכה לי בכניסה לשער הישיבה. הנוכחות שלו הרגיעה אותי; כמעט שנתיים לא דרכה כף רגלי באף ישיבה. "היי," הוא חייך בלבביות ושאל, "דיברת עם ראש הישיבה?" עניתי שלא, אבל שאני אעשה את זה בקרוב.

"בוא ניכנס קודם לחדר, תניח את התיק ואז אעשה לך סיבוב הכרות עם המקום." באמת שלא היה לי חשק להסתובב ולהכיר את המקום, רק רציתי לישון. אבל לא הרגשתי בנוח לומר לו את זה, אז שתקתי. ערן ניווט אותי בדרכו לחדרו, ריח של צבע טרי נדף מהקירות, ובחורים ממהרים חלפו לידנו; ראיתי אותם מטושטש, כאילו אני צריך משקפיים. הגענו לחדר של ערן, שהיה גדול ממה שחשבתי. בשתי פינות החדר עמדו מיטות ברזל עם מזרנים דקים. החדר היה מסודר להפליא, וריח לבנדר נישא באוויר. "ברוך הבא, וסליחה על הבלגן, לא ידעתי שתבוא," הוא אמר בהתנצלות וסגר את הדלת.

"אפשר חיבוק?" שאלתי, ולא חיכיתי לתשובה. חיבקתי אותו כל כך חזק, שפחדתי לרגע שמא ישבר בין זרועותיי.

"תיזהר, הראל, אל תעשה שטויות," הוא אמר, אבל לא התנגד.

הרגשתי שאני חוזר לחיים. "החדר שלך ממש מסודר. איך הסתדרת עם אחי?"

הוא נאנח ואמר, "בסדר, אחיך עשה פה הרבה בלגן, אבל כל עוד זה בדברים שלו, לא אכפת לי. העיקר שהוא לא נוגע לי בפינה שלי." האמת, גם אני די מבולגן, אולי אפילו יותר מאחי, אבל לא אמרתי לו את זה. לא רציתי להפחיד אותו כבר על ההתחלה.

"אתה רוצה לעשות סיבוב במתחם?" הוא שאל, מתקדם לכיוון הדלת.

עצרתי אותו כשהוא עמד בפתח. "התגעגעתי אליך," אמרתי בשקט. "אני רוצה לנשק אותך שוב."

הוא הסתכל עליי ברצינות. "הראל, די! זה לא מתאים. אתה חייב להפסיק! אני לא אמרתי לך לבוא לפה בשביל זה."

"אני יודע... אבל אפשר רק אחת? אחת וזהו?"

"לא! גם לא חצי!" הוא הדף אותי ויצא מהחדר. "נו, אתה בא?" הוא שאל תוך כדי שהוא מתקדם.

התחלנו בסיור והגענו לחדר שאליו עבר אחי; הוא לא היה שם. רוב החדרים היו למעשה ריקים, הבחורים היו בבית המדרש. ירדנו לשם, וצלילי הלימוד, כל הדיבורים והשיחות, נשמעו לי כמו זמזום מתוק. כל כך אהבתי ללמוד, ללמד, להתפלפל, להתווכח. ערן הסתכל עליי ואמר, "זה קצת מביך אותי. אתה רוצה שאני אציג אותך, או תסתדר לבד?" אני מסתדר לבד; בקטע חברתי אני כמו דג במים. עצרתי ליד הבחור הראשון שראיתי, ותוך כמה דקות כבר הפכנו לחברים טובים. ערן עמד לידנו, ובמקום שהוא יציג אותי, מצאתי את עצמי מציג אותו. "אני חדש פה, קוראים לי הראל, אני ירושלמי אבל בתקופה הקרובה אלמד כאן, אני בחדר של ערן. איזו מסכת אתם לומדים?" וכך התגלגלה השיחה, ובחורים הצטופפו סביבנו, כאילו באים להכיר את הרכש החדש. דיברנו, צחקנו, אבל כל אותו הזמן הרגשתי שאני רק רוצה לישון. אף אחד מהם לא ידע מה עבר עליי לפני שעה קלה, גם לא ערן.

"אפשר לחזור לחדר?" רמזתי לו, והתקדמתי לעבר היציאה.

הבטתי במיטה שהייתה אמורה להיות שלי בתקופה הקרובה; היא נראתה לי כמו מיטת כלא. פרסתי עליה מצעים בצבע כחול-אפור משובץ ונכנסתי פנימה. ערן היה מופתע. "אתה באמת הולך לישון כל כך מוקדם?" הוא שאל בתדהמה. "אני לא ישן מוקדם, אבל לא ישנתי כל הלילה. אני גמור," אמרתי, מתכרבל בשמיכה.

הוא התיישב על מיטתו ושאל, "אתה צריך משהו? להביא לך משהו? זה נוח לך ככה?"

"אני צריך חיבוק," אמרתי.

הוא צחק ואמר, "מה יהיה איתך?"

אבל הייתי רציני. רציני מאוד. רציתי באמת חיבוק. אף אחד לא ידע מה עבר עליי לפני שעה, עד כמה הייתי על סף תהום. עד כמה הייתי צריך שמישהו יחזיר אותי לחיים.

אני חושב שהוא ראה שאני לא צוחק, כי הוא התקרב למיטה שלי וחיבק אותי.

הריח שלו כמו תרופה, חשבתי לעצמי.

הוא שאל בעיניים נבונות, "אתה בסדר, הָרִי?" הלב שלי החסיר פעימה; זו פעם שנייה שהוא קורא לי "הָרִי". כשזה יוצא מהפה שלו זה נשמע כל כך מתוק. "אני בסדר," השבתי, "אני רק עייף. מחר אני אהיה יותר טוב."

הוא הגיף את התריסים ויצא החוצה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שנרדמתי תוך דקות ספורות.

>>המשך כאן<<