ערן - חלק ט'

>>פספסת את הפוסט האחרון? קראו אותו כאן!<<

  ערן נכנס לחדר אחרי שעה ואמר בטון רך ואוהב, "הראל, אתה מתעורר? אתה לא תישן בלילה אם לא תקום." הגוף שלי היה כבד ועייף, כאילו אלף טון מונחים על כתפיי. "אני קם," אמרתי, אבל לא עשיתי שום פעולה מעבר לכך. ערן פתח את התריסים, ואור חזק וסינוור חדר לחדר. כיסיתי את עיניי במהירות בשתי ידיי. "וואו, איזה אור חזק!" הוא חייך. "אני לא מאמין שאתה פה. אני לא מצליח להתרכז בשום דבר שם למטה. איך אתה? יותר טוב?"

כל כך שמחתי שהוא לא קולט שעובר עליי משהו רציני, ושהוא מאמין ל"בסדר" שלי. התיישבתי על המיטה והלכתי לכיוון חדר המקלחת. לא היו לי מברשת שיניים, סבון או כלי רחצה, והתלבטתי אם ללכת לאחי ולהשאיל ממנו עד שאקנה לעצמי. אבל ערן, כאילו קרא את מחשבותיי, עמד בפתח ואמר, "אתה יכול להשתמש במה שאתה רוצה, תרגיש בנוח. תפתח את הארון מתחת לכיור, יש שם מגבות ומברשת שיניים ספייר אם אתה צריך."

המקלחת הייתה ישנה, אבל נקייה מאוד. השמפו, הסבון והקרמים היו מסודרים כמו חיילים בשורה ישרה. על הקיר הייתה מראה גדולה, ישנה ומרובעת, שבזכוכית שלה היו עיגולים לא סימטריים ושוליים חלודים. ליד הכיור עמדה כוס קטנה עם מברשת שיניים בצבע ירוק-לבן ומשחה בשלושה צבעים. הכיור היה מחובר לארון, ובתוכו ארבע מגבות בצבע תכלת בהיר, מקופלות בתוך סלסלת קש מרובעת. בפינת המקלחת היה סל כביסה גדול ולידו שירותים, ומעליהם מפיץ ריח בצבע סגול.

"ידעתי שאתה מסודר," אמרתי.

"כן, אני אוהב שיש סדר ושהכול נמצא במקום. זה עושה לי סדר בראש," הוא השיב.

נכנסתי להתקלח, ויצאתי כעבור כמה דקות עטוף במגבת.

"טוב, אני אצא שתוכל להתלבש," הוא אמר בעיניים מושפלות.

"גם כשאחי היה כאן היית יוצא כשהוא היה מתקלח?" שאלתי ברצינות.

"לא," הוא ענה. "פשוט... אתה משהו אחר." הוא התקדם לעבר הדלת.

"חכה רגע," עצרתי אותו. "לא הגיוני שלא תרגיש בנוח בחדר שלך. תגיד מה אתה רוצה שאעשה – אני יכול לקחת את הבגדים ולהתלבש במקלחת. אתה לא צריך לעזוב בגללי. או אולי אני יכול לעבור לחדר של אחי?"

"לא, מה פתאום!" הוא אמר בבהלה. "אני רוצה שתישאר פה. פשוט... אני לא יודע איך להגיב, אבל אני לא רוצה שתלך."

הוא התיישב שוב על המיטה, ואני לקחתי את הבגדים וחזרתי להתלבש במקלחת.

בערב, כשכל אחד מאיתנו כבר נכנס למיטתו, הדלת נפתחה בקריאות שמחה. "הראל? וולקאם טו דה קלאב," אחי קרא בקול מלא אושר. התחבקנו והוא שאל, "מה איתך? אתה עובר לפה? תאמין לי שאתה עושה בשכל. סתם דפוק להישאר בבית. כולם כבר גדלו ויכולים לדאוג לעצמם. תדאג לעצמך – זה הכי חשוב."

הוא הוסיף, "ותשמור על ערן. לפעמים המשפחה שלו מציקה לו. אם מתקשרים והוא לא בטוב, פשוט תצעק 'ערןןןן, אתה בא? מחכים לך למטה בבית מדרש,' והוא ינתק." ערן, ששמע את זה, צחק. "באמת, אתה המציל שלי," אמר לאחי, ואני הרגשתי צביטה בלב, כי רציתי אני להיות המציל שלו.

אחי הלך לישון, ואני נעלתי את דלת החדר ונכנסתי למיטה.

"אני מקווה שאצליח להירדם," אמרתי.

"אתה בדרך כלל נרדם מהר?," הוא השיב. "אני נרדם ממש בקלות. יכול לישון בכל מקום ובכל תנוחה – באוטובוס, בישיבה, כמעט גם בעמידה. כשאני עייף, אני פשוט נרדם וזהו."

הלוואי שגם אני הייתי כזה, חשבתי לעצמי. אצלי שינה זה משהו שקורה רק לאחרונה. 

מלמלנו כל אחד לעצמו תפילת "שמע ישראל" והסתובבנו לקיר.

לא הצלחתי להירדם. המחשבות רצו, הלב דפק. תהיתי אם גם ערן ער. הרגשתי את המתח באוויר, משהו שלא נאמר, שנח בין המיטות שלנו, תלוי מעלינו בחדר השקט.

כעבור חצי שעה של שקט מתוח, שאלתי בלחש, "אתה ער?"

"כן," הוא ענה בקול עמום, כמעט לחישה.

"הייתי בטוח שאתה נרדם בקלות," אמרתי, מנסה לשמור על קלילות, אבל המתח בלבי הלך וגבר. חשבתי אם זה נכון ומה יקרה אם אתקרב.

החלטתי. קמתי מהמיטה, וכבר בצעדים הראשונים הרגשתי את הלב שלי דופק במהירות. התיישבתי בעדינות על המיטה שלו, ואז, בלי להוסיף מילה, נשכבתי לצידו, מתחת לשמיכה. לא היה מקום רב, אבל זה רק גרם לקרבה להיות אפילו חזקה יותר. גופו היה דרוך ומבויש, אך הוא לא זז, לא דחה אותי.

"מה אתה עושה?" הוא שאל בקול מהוסס, כשהוא בוהה בי, עיניו מחפשות את שלי.

"אני... אני רוצה להרגיש אותך," השבתי, כמעט בלחישה, אך ברור. ידעתי שהלב שלי כבר חשוף בפניו, ויכולתי להרגיש שהוא רוצה להגיד משהו, לשאול, אולי אפילו לעצור אותי. אבל הוא נשאר שם, קרוב ושותק.

"יש לך מיטה משלך, אתה יודע," הוא אמר בטון חמור, כמעט נוזף.

"אני יודע," אמרתי ברוך, מחזיק את מבטו, "אבל אני צריך אותך עכשיו." מבלי להסס, הקפתי אותו בזרועותיי, והרגשתי איך גופו נמס ונכנע. היה רגע ארוך שבו נשארנו ככה, אחד בזרועות השני, מתחננים לשקט שהקרבה הזו מציעה, גם אם זה רק לרגע.

"הראל, זה מסוכן, מה שאתה עושה..." הוא אמר בקול חלוש. "ואם מישהו יבוא? אם יראו אותנו... אנחנו לא נועלים פה דלתות בדרך כלל, אתה יודע." הוא נשמע מהוסס, קרוע בין פחד לרצון, אבל אני כבר לא יכולתי לעזוב.

"ששש..." לחשתי, מרגיע. "זה רק אנחנו עכשיו. אני צריך אותך פה איתי."

המילים נרגעו, והידיים שלנו מצאו אחת את השנייה, חיבוק שהפך לנגיעה, ואחריה לשפתיים שנפגשו. הנשיקה הייתה עדינה, רכה, מהוססת. הוא נישק אותי בחשש, כאילו לא בטוח אם נכון שזה קורה, אבל לא מתנגד. השפתיים שלו היו חמות ורכות, כמו שזכרתי, והלב שלי פעם בקצב מסחרר.

"אתה... אתה כמו מרשמלו," לחשתי כשנפרדנו לרגע, מנסה לחייך.

הוא נישק אותי שוב, כאילו מעז לראשונה לתת לרגש להתפרץ. כל כך הרבה כוונה ועוצמה הייתה שם, כאילו העולם כולו התכנס לנקודת המגע הזו בינינו. הרגשתי איך הלב שלי מתמלא, כמו תחושה של אור שרוצה לצאת החוצה, כאילו הנשיקה הזו מסוגלת לרפא את כל מה שכואב.

ואז שמתי לב למשהו רטוב על לחיו. הוא בכה, בשקט, בכי עמוק ושקט, ורק הנשימות הרועדות שלו נשמעו. 

"אתה בוכה?" שאלתי בעדינות, דואג שהרגע הזה לא יישבר. הוא השפיל את עיניו לרגע, כמעט מבויש.

"אני מצטער, אני לא יודע... זה פשוט יוצא לי לבד," הוא לחש כשדמעות זולגות מעיניו.

הנחתי את ידי על לחיו וניגבתי את דמעותיו "תבכה, מאמי. אני פה." אמרתי, "אתה יכול להיות פה כל מה שבא לך להיות."

ליטפתי אותו והוא באמת נרדם מהר בזרועותי. כשחזרתי למיטה, התכרבלתי בשקט. הרגשתי שלמרות כל הכאב שלי, הצלחתי לתת לערן את השקט שהיה צריך. אולי ככה, כשאני מצליח להעניק לו, אני מוצא גם את השלווה שלי.

>>המשך כאן<<