ערן - חלק י"ז , הוא - חלק 2

>>פספסת את הפוסט האחרון? הוא כאן!<<

הדירה החדשה שלנו הייתה כל כך ביתית וחמימה. קטנה מאוד, אבל בדיוק מתאימה לנו.

המשכנו להתנהל "כמו בישיבה": נשארנו בדירה שלוש שבתות רצופות, ובשבת הרביעית נוסעים יחד למשפחה שלי. מידי פעם גם ביקרנו את הסבים שלו. סבא וסבתא שלו הם אנשים קשישים ומאירי פנים, שעלו ממדינה ים תיכונית. אנשים אותנטיים, הם בישלו אוכל אותנטי, פשוט וטעים בטירוף. אני זוכר את עצמי עומד עם דף ועט במטבח הקטן שלהם, כשסבתא מלמדת אותי מתכונים של מאכלים עדתיים שאהבתי.

בשבתות היינו פותחים אלבומים בשחור-לבן, והם סיפרו לנו בפרטי פרטים על הילדות שלהם, השכנים, החברים, הכרם והכפר, וכמובן, על ההיכרות ביניהם, ועל כל מה שעבר עליהם. הכי מצחיק שהסבא סיפר לנו שהוא לא יכל להגיע למסיבת אירוסין שלו עם הסבתא, כי הוא נדרש לעבוד באותו היום במקום מרוחק אז המשפחה חגגה אירוסין בלעדיו. בלעדי החתן. 

כל כך קינאתי בהם. אני רוצה להזדקן ככה. כזוג, דיי בריאים, הראש מתפקד, והם אחד למען השני. כאבה לי הידיעה שיום אחד הם ייעלמו מהעולם הזה ושלא יהיה תיעוד לסיפורים שלהם. תמיד בשבתות שהיינו אצלם לא יכולנו להסריט אותם בגלל השבת, וזה היה לי חבל. אמרתי לערן בכל מיני הזדמנויות שאני מוכן להסריט אותם ביום חול, להשאיר זיכרון לדורות הבאים, אבל לצערי זה לא יצא לפועל – משום מה, זה לא עניין אותו כמוני.

לי, אין סבא וסבתא חיים, לא מאבא ולא מאימא, וזה חסר לי עד היום. אני חושב שהייתי יכול להיות נכד נחמד. אני אוהב אנשים מבוגרים, ורוחש להם כבוד.

המשפחה שלי, הסבים שלו ואפילו ההורים הפאנטים שלו, קיבלו אותנו בצורה יוצאת דופן. אפשר לומר שבזכותי הוא חזר לקשר עם ההורים שלו. הייתי הולך איתו לאירועים משפחתיים, משתלט על השיחה וכך לא הציקו לו ואפילו הפכו ליותר נחמדים כלפיו. אף אחד לא ניחש מה אנחנו עושים ביננו כשהם לא רואים, ובשבילם היינו חברים הכי טובים, ממש כמו אחים, שגרים יחד כדי לחסוך בעלויות – עד שכל אחד מאיתנו ימצא את ה"כלה" שלו וניפרד תחת החופה. 

אחותי לא פעם דיברה איתי וביקשה שהיא רוצה לצאת לשידוך עם ערן. זה נראה לי אבסורדי שהיא תצא עם האדם שאני מקיים איתו יחסים אינטימיים.  כשערן התחיל לחשוב על הרעיון ברצינות, כבר לא יכולתי לשאת את זה, כי הוא דירבן אותה ואותי להסכים לשידוך המוזר הזה. לא קינאתי, אני לא כל כך טיפוס קנאי. אבל ידעתי שהוא עושה את זה רק כדי להישאר קרוב אליי וזה היה נראה לי פסיכי לגמרי.

בסופו של דבר התקשרתי לרב של ערן ושאלתי אותו בפשטות, "אחותי רוצה לצאת עם מישהו שמאוהב בי. מה הרב חושב על זה?" הרב ענה בהחלטיות, "ודאי שלא!" אחר כך אותו הרב שוחח עם ערן ושכנע אותו לרדת מהרעיון להשתדך עם אחותי. הרגשתי שאבן יורדת לי מהלב. 

חודש אדר הגיע, אני אוהב ולא אוהב את ירושלים בחג פורים – מצד אחד, אני אוהב איך שהעיר מתמלאת פתאום בצבעים, כאילו הכל זורם בגוונים של כחול, אדום וצהוב. אנשים מכל סוג וגיל, בכל תחפושת אפשרית, מסתובבים בכל פינה. ילדים קטנים עם שפמים מצוירים מחופשים לחיילים, לשוטרים, למלכת אסתר. ומבוגרים שמחליטים לרגע לחזור להיות ילדים או לבטא דרך הלבוש את כל הסודות הכמוסים שלהם. הרב שלי תמיד אמר שאם אתה רוצה לדעת משהו על מישהו, תסתכל עליו בפורים – תראה למה הוא מתחפש. אני מסכים עם זה.

המוזיקה בוקעת מכל חנות ודוכן ברחוב, בעוצמה כזו שנדמה שכל העיר רוקדת יחד. רעש, צחוק, ותחושת אנרגיה מטורפת ממלאים את האוויר. אנשים ממהרים עם משלוחי מנות מבריקים בצלופנים בידהם ומאכלים חגיגיים עוברים מיד ליד,  ניחוחות הבשמים מתערבבים באוויר עם ריח האלכוהול. הרחוב סואן, וזה פשוט מדהים – אנשים זזים לכל עבר, צוחקים, מתחפשים, רוקדים. כל תחפושת מוסיפה לשגעון הזה, ויש תחושה של חופש, של "היום הכל מותר". בחורים מתחילים לעשן, אוזני המן עם עשרות סוגי מילואים, אי אפשר שלא להרגיש חלק מהחגיגה הזו, זה משהו שמלכד את כולם, בין אם אתה דתי, חילוני, או איפשהו באמצע. פתאום כל ירושלים זורחת בצבעים, והעיר מרגישה חיה – כל הפנים שמסביב מחייכות אליך.

אני פחות אוהב את השיכורים שמקיאים ומתגלגלים ברחוב, אבל זה קורה בדרך כלל בשעות המאוחרות יותר. בינתיים, כולם במצב רוח מרומם ולא מתגלגל.

 

לא היה לי כוח להתחפש השנה, אז נשארתי כמו שאני – רק זרקתי על עצמי אביזרים של גלדיאטור כזה או אחר. נשארתי חרדי צנוע, 'ילד טוב ירושלים', רק בנוסף עם שריון גוף כסוף, מגני כתפיים וחרב.

היום הזה היה שונה לגמרי ממה שציפיתי. כל מה שרציתי היה ללכת לשמוע קריאת 'מגילת אסתר' עם ערן בבית כנסת מרכזי בירושלים, לקיים את מצוות החג, להרגיש קצת את רוח פורים ברחוב ואז לחזור הביתה. לא תכננתי שום דבר מעבר לזה.

כשהגענו לבית כנסת, הרגשתי אבוד בבליל האנשים. כולם צוחקים, שרים, עם פנים מחופשות ושמחת חג מרחפת באוויר. רובם איזה כובע מוזר או פאה מצחיקה, אני וערן ניסינו למצוא פינה לשבת ולהקשיב למגילה, תוך כדי שהתבאסתי שאין לי ישיבה מסודרת לחזור ולהתגעגע אליה ושהחברים שלי התפצלו בקרב הארץ. אחרי הקריאה, בערב, קיבלתי הודעה מהבחור הזר עם המבטא הכבד. הוא הציע לי להצטרף אליו למסיבת פורים עם חברים. "אם בא לך, תחבור אלינו אחרי זה," הוא כתב. "אני אהיה עם חברים במסיבת פורים, זו מסיבה של הטרוסקסואלים, אבל יהיה שם אנשים מכל הסוגים והמינים."

בהתחלה הופתעתי. אני לא אדם של מועדונים. כמה שאני שובב, אני עדיין דוס. חוץ מ'משכב זכר', את כל שאר ההלכות אני מקיים ומקפיד עליהן. אבל כל כך סיקרן אותי לראות את הבחור המוזר הזה, אז חשבתי שאולי כדאי רק ללכת להציץ ולחזור.

"ערן, בא לך לבוא איתי לאיזה מועדון פה באזור?" שאלתי.

ערן הביט בי בעיניים פעורות. "השתגעת? אני לא הולך למקומות כאלה!" הוא נחרד.

אבל אני הפצרתי: "נו, יש שם מישהו שאני רוצה לראות. נציץ עליו ונלך... מבטיח לא להתעכב"

ערן הסתקרן כמוני והתרצה לבסוף. "הרי, אבל אני מחכה בחוץ ואתה יוצא מהר, ברור? אני לא נכנס איתך."

הסכמתי.

הגענו למועדון מאוחר יותר, המקום היה הומה אדם, צפוף כל כך שלא היה מקום לסיכה. מוזיקה מחרישת אוזניים התנגנה, ואנשים נאלצו לצעוק אחד לשני ישר לאוזן, למרות המרחק הזעום ביניהם. כולם היו מחויכים ומחופשים: שוטרת סקסית, רופאה חושנית, אל יווני, בובספוג, מלכת הלבבות, ואחרים עם איפור כבד שלא ברור למה התחפשו.

אני והזר החלפנו הודעות בינינו כי לא היה אפשרי לדבר בתוך הרעש. תוך דקות העיניים שלנו נפגשו. 
זיהיתי אותו כמעט מיד. הוא היה היחיד שהיה לבן מכף רגל ועד ראש. מאופר בלבן, לבוש בלבן, אפילו היו לו ריסים מלאכותיים מודבקים רק בעין אחת—'אולי בעין השנייה נפל?', חשבתי לעצמי. הוא לבש תחתון בצבע בז' מעל המכנסיים הלבנים, חבש מגבעת שחורה והחזיק מקל שחור בידו. חשבתי לעצמי, איזה חמוד, בטח התחפש לצ'ארלי צ'פלין או משהו דומה. כזה קיטשי!. אילו ידעתי שהוא התחפש לדמות פסיכופתית וסדיסטית מהסרט 'התפוז המכני', אין מצב שהייתי יוצא איתו אי פעם. הנס היה, שלא הכרתי ולא ידעתי.

הוא חייך אליי מרחוק, נבוך, ונראה שהוא מתקשה להשתלב בסגנון של המועדון. סימנתי לו ביד שייצא החוצה כי אי אפשר לשוחח בפנים והדרך אליו עמוסה גופות של אנשים.

הוא יצא לאוויר הצח, ומיד אחריו הגיחו חבריו – חלקם כבר שיכורים. הם דיברו בשפה שלא הבנתי, זורקים משפטים לחלל האוויר וצוחקים כמו מתבגרים. הבנתי רק את המילים "הוו!! הופה!!! יאללה חתונה", כאילו הם לא רגילים לראות אנשים נפגשים ככה.

"סליחה על החברים שלי," הוא אמר במבוכה, מנסה לכווץ את חיוכו. "הם פשוט... טוב, הם לא מבינים מה קורה. אני לא רגיל לאירועים כאלה, והם ממש שיכורים. אני לא שיכור," הוסיף, מניח יד על הלב.

החברים שלו המשיכו בקריאות משעשעות, ואני לא ידעתי אם לצחוק או להתבייש. הוא היה נבוך, ואני הרגשתי צורך להרגיע אותו.

"לא נורא," אמרתי, "זה פורים, כולם מרגישים משוחררים מהרגיל. אני מבין את זה."

ערן עמד לצידי כל הזמן והביט בי כששוחחתי עם הבחור הזר בעל המבטא הכבד.

"הרי, הולכים? לא נעים לי לעמוד פה בכניסה למועדון, זה ממש לא מתאים" הוא לחש לי בחוסר נוחות.

נפרדתי מהבחור לשלום. "אני צריך ללכת, אבל היה נעים להכיר. אולי ניפגש שוב מתישהו, דבר איתי" הצעתי.

הוא חייך, "אני מחכה לזה," הוא אמר, ומיד ניסה להשתיק את חבריו במילים ומשפטים בשפה שלא הבנתי.

כשהיינו בדרכנו לתחנת האוטובוס, קיבלתי ממנו הודעה: "היי, מתי ואיפה אנחנו נפגשים?"

נקבתי תאריך ושעה, והוא מיד השיב: "סגור!"

(התחפושת)

>>הפרק הבא מחכה לך כאן<<